חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה: כלי בית ומטבח

מארבעת רהיטי היסוד: מטה, שולחן, כסא ומנורה שהיו ידועים ומקובלים גם אצל קדמונינו השתמשו בבתיהם של מרבית תושבי הארץ במאה הי"ט רק בכלי האחרון, המנורה, שאינה רהיט במובן המצומצם של מושג זה. מטה, שולחן וכסא לא היו למעשה בבתיהם של תושבי הארץ בראשיתה של המאה התשע עשרה ונשארו נדירים למדי גם בסופה. ומבחינה זו אפשר לאמר חלה ירידה ברמת (ביתר דיוק נוחיות) החיים בארץ בהשוואה לתקופות קודמות. רק סוג אחד של מטה היה שכיח יותר במעונם של העירוניים, הכפריים ואפילו הבדווים והיא עריסת התינוק שאפשר לנענעה.

ה"רהיט" היסודי בכל בית הייתה המחצלת. עליה דרכו, ישבו ואכלו, ואין הבדל בין דל ועשיר. בבוא הלילה פרשו עליה את המצעים ושכבו לישון. המצעים משמעותם כאן שמיכות, בדרך כלל תפורות פסים-פסים וממולאות צמר גפן. גם הכר המזרחי צורתו לא לפי השגתנו אנו אלא דמוי כר של ספה: סגלגל ומוארך. בבתיהם של אמידים עירוניים ותקיפי הכפר אפשר היה למצוא בליוואן הוא חדר האורחים, גם מעין ספה ארוכה להסבה לאורך קיר אחד או יותר, או לפחות ספסל אבן ארוך דוגמת אלו שאפשר למצוא בבתי כנסת עתיקים, למשל בצפת, ספות – ספסלים אלה כוסו במחצלות, כרים וכיו"ב להנעים את ההסבה. בבתים מסוימים, בעיר בדרך כלל, בנו ספסל רחב בתוך גומחא בקיר ששימש מיטת שינה לראשי המשפחה ואילו הילדים ישנו כרגיל על הרצפה.

יש גם לזכור כי גדלו של חדר המגורים, החדר היחידי בבית או בדירה, היה כה קטן, שגם לו רצו להעמיד מיטות נפרדות לכל בני המשפחה, לא היה שטחו מספיק לכך. דירת חדר בן 17-15 אמות מרובעות שהם משמונה עד עשרה מטרים מרובעים, היה חזיון די רגיל במעונותיהם של יהודי ירושלים, ורק האמידים שביניהם הרשו לעצמם "מותרות" של חדר נוסף.

בדירה זו עמדו שני חפצים נוספים שיש בהם משום רהיט: תיבת עץ עם מכסה ומנעול להחזקת בגדים וכלים אישיים שונים, בייחוד כלי אשה, הוא הסנדוק-הנפוץ גם הרחק מתחומי הארץ. וכן כוננית – מדף מחובר לקיר עליו העמידו את הנר, ולעתים גם את כלי הקפה. בתוך הסנדוק הביאה עמה הכלה את כל רכושה – נדוניה לבית בעלה. הסנדוק והכוננית של בעלי היכולת נעשו מלאכת מחשבת מקושטים וממולאים בצדף, מלאכת ידיהם של אמנים יהודים מדמשק.

כלי אפייה

1. אבני רצפים בשיטת אפייה קמאית זו של הכנת עוגות רצפים כמעט ולא השתמשו בתוך היישובים ועיקרה אפיית פתות בשדה. על גבי אבן חלקה (בער' רד'ף – הוא הרצף) היו שוטחים בצק עוגות – פתות קטנות וטומנים את האבן עם הבצק ברמץ.

2. מרחשת טין (בער' זנטועה, "בעל הכיפה"). גם זו שיטת אפייה קמאית שהיתה נפוצה בעיקר בכפרי הפלחים. היו מכינים עיגול (דיסק) טין בקוטר 30-25 ס"מ ולו ידית ארוכה. מבעירים אש ומדביקים בצק של רקיקי לחם עליו ומטמינים אותו בעזרת הידית הארוכה בתוך רמץ המדורה הלוחשת-ורוחשת. כעבור זמן היו מוציאים אותו משם ומציבים אותו בצד המדורה ומרחשת שניה עם בצק שוקעת בתוך הרמץ. בצורה כזו אפו בייחוד רקיקים מקמח דורה (בער' קאראדיש, בייחוד – קארדיש).

3. קימורית ברזל (מרחשת; בער' צ'ג' קרי סג'). כלי זה היה ועודו נפוץ מאוד. זהו טס הדומה בצורתו לכיפה או למחבת קעורה, ללא ידית, את הכלי מניחים על גבי חצובה או אבנים כשתחתיתו הקעורה היא כלפי מעלה. האש בוערת מתחת לכיפה ומחממת את הקער מלמטה ואילו מלמעלה זורקים עליו בתנועת יד אמונה את הבצק העשוי בצורת פתה דקה ועולה. הפתה נאפית מהר מאד על הברזל הלוהט ובעזרת כר מיוחד מסירים אותה ומדביקים אחרת. כל תהליך האפיה נמשך פחות מדקה לערך.

4. תנור – זה הוא בור באדמה (והיו תנורים בנויים מעל קרקע ואלו השתמרו עד היום). את התנור יש צורך להסיק בעצים (או גפת) ולכן השתמר רק באזורים המיועדים של הגליל העליון. לאחר ההסקה הדביקו את הפתות על הקירות הפנימיים של התנור. בדרך כלל שימש תנור אחד כמה משפחות.

5. טאבון – זהו מתקן אפיה שהיה שכיח ביותר בדרומה ומרכזה של הארץ, ובכל מקום שלא היה משופע בעצי הסקה. צודקים אלה המניחים כי הטאבון הופיע בתקופה מאוחרת למדי: לאחר שנתדלדלה צמחיית החורש באזורים אלה של א"י. הטאבון הינו כלי אפיה, המושתת על מקורות דלק שונים ואפילו משונים. בזה הוא נבדל מהתנור ומהפורון (ר' להלן) הנזקקים לדלק קונבנציאלי – עצים. את הטאבון מסיקים (מבחוץ) בתבן, בקציצי קש, "ככרות" זבל (בער' ג'לה) שלשים ומיבשים על קירות הבתים, ובכל חומר בעירה אחר, בתנאי שיהיה מקוצץ וכשיר להיכנס לטאבון. הטאבון עצמו עשוי כולו טין בתוספת חומר מלכד. צורתו צורת כיפה ללא קרקעית, בקוטר של 80-75 ס"מ, כשבחלקה העליון של הכיפה פתח בקוטר 30-25 ס"מ ועליו מכסה עשוי טין אף הוא ומצוייד בידית ארוכה כמו ב"זנטועה".

הטאבון נמצא מחוץ לבית, ולעתים קרובות גם מחוץ לחצר המגורים, בתוך מבנה מיוחד (לרוב כיפתי ועגול) נמוך, השומר על חומו וסוכך עליו מפני מטר ורוח.

שכבת אפר עבה מכסה את הטאבון בזמן הסקתו עד כדי מחצית אורכה של ידית המכסה. עשן סמיך עולה בזמן הסקת הטאבון "אוכל" את העיניים ונקל היה לעובר אורח לזהות בחשכה את מקום הישוב לפי ריח עשן הטאבונים. את הפת היו מניחים על שכבת צרורות – האבנים או החרסים על קרקעית שמתחת לטאבון. ועם תום האפייה הוכנסה לתוכו גם קדרת התבשיל לארוחה. כך נהגו גם במושבות העבריות ביהודה ובגליל התחתון, אלא שבמקום לאפות פתות על גבי צרורות או חרסים אפו לחמים בתוך תבניות שהעמידו בטאבון.

גם הטאבון היה על פי רוב רכוש משותף של כמה משפחות ולכן הסיקוהו והשתמשו בו, לפי התור, במשך כל היום.

כדי להסיק את הטאבון גורפים הצידה את האפר המכסה אותו, שופכים מסביב את התבן, או דלק מפורר אחר ומכסים שוב באפר. שיירי הגחלות שנשתמרו בתוך האפר מבעירות את "התגבורת" המעלה תחילה עשן רב הנפלט, באין ארובה, דרך הפתח. האש לוחשת כל הזמן. מוסיפים לה דלק חדש של תכבה, כי כל עיקרו של כלי אפייה זה שעליו להיות חם כל הזמן.

6. פורון (גם פורנה, וכך גם במשנה מלשון Furnus בלטינית). זהו טיפוס יחידי של תנור מסורתי שאין בו מגע ישיר בין הלחם לדלק המשמש לאפייתו. בצורתו דומה הפורון לטאבון, אלא שהוא גבוה ממנו, ואין מכניסים את הבצק מלמעלה. כי יש לנו שני פתחים בתחתיתו: בצד אחד – להכנסת הבצק והוצאת הלחם, ובצד שני – לדלק. לפורון שני מפלסים, התחתון – הקרקעית עליה האש והעצים והעליון – משטח עשוי טין להניח את פת הבצק. פתח הדלק אינו נמצא מתחת לפתח הבצק, כי אם בצידו, כדי להקל על מלאכת האפייה. הלחם המשובח ביותר היה נאפה בפורון.

צורות וגדלים שונים לפורון: מטיפוס קטן והשכיח מאד המכונה בערבית ערצה (קרי ערסה) ועד לתנורים הגדולים שבמאפיות. הפורון של מאפיה עירונית דומה בגדלו ומבנהו, יותר לתנור אפיה אירופי מאשר לפורון (ערצה) ביתי. יש והתקינו פורון (ערצה) קטן ומטולטל (למשל כשיצאו לזמן ממושך לכרמים). במקרה זה לא היתה לו "תחתית" להסקה, אלא שמו אותו על גבי מוקד עשוי מכמה אבנים. בסוף המאה התחילו להתקין את המשטח הנועד להנחת הפת גם מפח.

כלי בית

כלי טין

כלי אגירה (ממגורות)

1. חבית (בער' חבּיה). כלי קיבול לגרגרי תבואות וקטניות שהיו ממלאים אותו מלמעלה ומוציאים דרך פתח קטן מלמטה. מעין אסם להחזקת היבול לכלכלת המשפחה ולצרכי זריעה. יש והיו מסיידים את החבית. שורת חביות מלאות בבית, היו סימן מובהק לברכה.

כלי בישול וחימום

2. מוקד (בער' מוקדה). משטח עגול עשוי תחתית ועליו שלש רגליים – מעין חצובה גם הן מטין עליה היו שופתים את הקדרה. את המוקד לא החזיקו בפנים הבית, אלא בחוץ, בחצר. הסיקו אותו בסירה קוצנית, גבבה וחמרי בעירה נחותים אחרים, אבל לא בפחמים או בגזרי עץ. כלי מטולטל זה היה מיתקן הבישול הפשוט ביותר וצורתו לא נעלמה גם בימינו.

3. כלי בישול על פחמים. כירה מטוטלת (בער' טבח וגם מנגל – מנקל, אם כי בשם זה כינו בדרך כלל כלי מתכת) – כלי עשוי טין מגדלים שונים: מקוטר של כעשרים ס"מ וגובה של ארבעים ס"מ עד קוטר כפול מזה וגובה של 55-40 ס"מ. לכלי שני מפלסים – משטח עליון מנוקב חורים עליו מניחים ומבעירים את פחמי-עץ ומשטח תחתון שעל גביו נערם האפר הנופל, או מורד דרך הנקבים. כלי זה אפשר היה להבעיר גם בפנים הבית ואף לחמם בו את החדר בחורף.

בערים – ובמשפחות אמידות בישלו במנגל של ברזל, מעין מכשיר בישול על פחמים הידוע גם בתורכיה, בקווקז ובבלקנים. להסקה בבתי אמידים השתמשו במנגל נחושת יפה, נוצץ ולעתים גם מקושט.

4. כנונא (בער' כנון). כלי חימום המשמש גם לשמירת חומם של תבשילים ומשקאות ואף להרתחת קפה ותה. כלי זה ידוע לנו מקדמת דנא ונזכר גם בתלמוד (שבת מ"ז/א. ביצה כ"א/ב). אלא שבדורות האחרונים נוספו בשפתו ספלולים להעמדת ספלוני קפה. צורתו מעין קערה עגולה או טס עמוק הנשען על שלוש-ארבע כרעיים.

5. כירה. כלי בישול זה דומה במהותו ל"טבח", אלא שונה ממנו בזה שהינו קבוע – לא מטולטל. בנו אותה סמוך לקיר על מסד אבנים בצורת תיבה של טין כשעל דופנה העליון והשטוח נמצאים ספלולים גדולים שתחתיהם סורג ברזל. בתוך הספלולים שמו פחמי עץ והבעירום ומעליהם העמידו את כלי הבישול.

הכירה היתה נפוצה בעיקר בקרב הישוב היהודי, וזאת בשל האפשרות להשתמש בה כב"תרמוס" לשבת. חור מיוחד בעל קוטר ניכר נמצא בחזית הכירה ודרכו מילאו אותה בקצץ פחמים (כינו אותם בשם סלבי מסורס צ'צ'קה) שבתוכו נטמנו גחלים גדולים, משרשי עצים בעיקר. הבעירה היתה איטית והקצץ שנהפך אף הוא לרמץ שמר זמן רב על החום. כדי לשמור יותר על החום היו נוהגים לסתום את פתחי הכירה בטין ולכסותה בסחבות, (שנקראו אצל אשכנזים סחבות חמין: "צ'אלענט שמאטעס"). בסוף המאה התקינו לכירה מכסה מקומר מפח ועליו הניחו את הסחבות דבר שהיה נוח יותר, הגייני ובטוח יותר מפני אש.

כלי חרס

למרות השימוש הרווח בנאדות ובכלי עור שונים, בדלועים וכלי עץ ומתכת למיניהם, הרי כלי המטבח העיקריים בעיר ובכפר היו, כבכל הדורות כלי החרס למיניהם. כלי חרס קלים לשימוש ולא מזיקים לבריאות, שלא כמו כלי הנחושת שיש ללבנם, ועל הכל זולים מאוד.

כל החרס העיקריים היו:

1. כלי אוכל פתוחים – קערות, קעריות וצלחות מגדלים וסוגים שונים. נזכיר כי מושג של צלחת במובן המקובל כיום לא היה קיים במאה הי"ט. האוכל הוגש בקערה אחת וממנה נטלו המסובים באצבעות יד ימין או בעזרת הפת איש איש כפי אוכלו. קעריות קטנות עם נוזלים כגון לבן, נועדו לטבילת הפת. היו גם קעריות מיוחדות שבהן הוליכו לבן למכירה בשוק. קעריות לבן כאלו, מחלב תואים (ג'מוסים) אפשר היה לראות עוד בימי המנדט בתל-אביב בזמן שנשי שבט ג'מוסין היו מוליכות אותן על גבי טסים למכירה בשוקה של יפו.

2. סיר בישול – קדרת בישול עם ידיות רחבות על הכתף השונה רק במעט מאלה הנחשפות בחפירות ישובים קדומים היתה כלי מטבח שכיח ביותר בכל שכבות העם.

3. כדים למים – מגוונים מגוונים למדי היו כלי החרס להחזקת מים, לשתייתם, לאגירתם או להובלתם מהמעין או הבאר:

א. לשאיבת מים מהבאר שימש אנטל: כד קטן רחב פה. האנטיליה המסורתית היתה מורכבת אף היא בדרך כלל ממספר רב של אנטלים כאלה הקשורים בחבלים כדוגמת "סרט נע".

ב. להובלת מים שימש כד בינוני (היא הג'רה הידועה) שהאשה יכלה לשאת אותו על ראשה.

ג. להחזקת המים בבית כלי חרס גדול (בער' זיר או חביה; בפי יהודי הארץ טנג'ה) שלתוכו נהגו לערות את המים שנשאבו.

ד. כלי שתיה – קנקנים קטנים בין בעלי צוואר ארוך בלי ידידות (בער' כראז) לנשיאת מים בדרך (ביחוד של נהגי הבהמות).

ה. צפחות – אלו הם כלי חרס בעלי צורה עדשית ששמשו כמימיות (בער' כראז) לנשיאת מים בדרך (ביחוד של גמלים וחמרים). היו להן ידיות מתחת לצוואר כדי לאפשר לשאתם עעל הגוף (עם ובלי זרבובית).

4. כלי קיבול אחרים

א. כדים קטנים (דמויי אנטלים) בעלי צוואר קצר ורחב להחזקת חלב ומכירתו.

ב. כדים קטנים להחזקת דבש (בער' עסליה).

ג. כדים להחזקת שמן.

ד. כדי ממגורה שונים.

ה. כלי חרס בעלי צוואר רחב להובלת פירות משומרים.

ו. כלים פערוריים דמויי סירים, צרים למטה ומתרחבים כלפי מעלה להחזקת ירקות (בער' חידריה).

5. כלי בית שונים

א. מסננות.

ב. אגנים לנטילת ידיים ורחיצת רגליים (בער' סיפל-ספל).

ג. נרות שמן (ולאחר מכן גם נפט!).

כלי חרס שבורים או סדוקים לא נהגו להשליך אלא השתמשו בהם כשובכים, לולים, כוורות ואף ככלי חימום וכארובות עשן.

כלי עור (נאדות)

כלי העור היו כולם מתוצרת הארץ, בחלקם תוצרת עצמית ולצורך זה הוליכו רוכלים הסובבים בכפרים את הדבר – חומר בורסקי מספלוני אלונים. אלא שהמשובחים שבהם, שנועדו להחזקת נוזלים נעשו בבתי מלאכה מיוחדים שהמפורסמים שבהם היו בחברון (ר' להלן בפרק על המלאכות).

כלי הקיבול מעור היו כדלקמן:

1. נאד גדול (בער' טרף). מעורו של תיש להובלת מים בערים או הובלת חמאה מותכת (סמנה) מהכפרים ושטחי הבדוויים.

2. נאד רגיל (בער' קירבה) שכיח ביותר להובלת מים וכן לחביצת הלבן בכמויות גדולות. בנאדות כאלה הוליכו ומכרו שמן. ולפני הופעת תיבות הפחים אף הובילו בהם נפט בערי הנמל. בתוך נאד כזה הוליכו גם חמרי טבריה ("המוקרים") את דגי הכנרת המנוקים והמומלחים לירושלים.

מעורות של עזים צעירות, שעירים (גדיים מתבגרים: בני שנה) וגדיים הוכנו הנאדות הבאים:

3. גרב (בער' ג'רב). תרמיל להחזקת חמרים יבשים. היה לרוב מתוצרת בית, אבל מעובד טוב. בבית נועד להחזקת קמח. תלו אותו בחבל מתחת לקורת הגג, כדי להגן על תוכנו מרטיבות, עובש ושיני הכרסמנים. בשם מג'רבה מכנים הבדווים גרב להחזקת כלי הקפה: קומקום וספלונים.

4. נאד קטן (בער' מיסוואל) של בני צאן לא מבוגרים. מחבצה בדווית או פלחית רגילה; שמש גם להובלת לבן למכירה בשוקי העיר (ור' גם על שכוה בקטע על גידול מקנה ותוצרת חלב).

5. תרמיל (בער' סעין) להחזקת מזונו וכליו המעטים האישיים של הרועה שנשאהו על גבו.

6. שקיק (בער' עקת בק' דגושה). כלי עור זעיר עשוי מעור טלה או גדי בן יומו, או מעורו של עופר. נועד להחזקת פולי הקפה ביחוד בקרב הבדווים. הפלחים נהגו לתת בו צדה לדרך.

7. כיס – ארנקי עור זעירים להחזקת טבק, כלי הצתה, סכין ועוד. נאדות אחרים שאין להם שייכות ישירה לכלי בית, היו כלי החליבה (בער' זוכרה) ששמו גם מעין מחבצה ניידת. הניחו כלי כזה בתוך אחד השקיים (חורג') של החמור והלבן היה מתחבץ בטלטולי הרכיבה.

כלי דלעת

רבים יתקשו ודאי להעלות על דעת באיזו מידה רב היה השימוש בכלים עשויים דלעת לא רק בימי קדם, אלא גם בדורות האחרונים. על מנת להבין זאת די לבקר בקפריסין. השימוש בדלועים מיובשים, שגודלו במיוחד לצורך זה היה מגוון: הן ככלי קיבול, והן כמכשירים.

יתרונותיהם בהשוואה לכלי החרס הם בכך שהנם פחות שבירים וגם ניתן לעשותם בבית באין צורך לצרפם בכבשן. בדומה לכלי חרס ניתן לעצב גם אותם לפי רצונו של האדם: כחומר ביד היוצר, על ידי הכוונת גידולה של הדלעת בתוך סדים מיוחדים.

כמיכלים ליבש שמשו הדלועים קודם כל להחזקת מלח ולצורך זה משתמשים בהם בארץ עד היום; וזאת בשל תכונתה המיוחדת העושה אותה עמידה בפני רטיבות ועובש. מאותה הסיבה נהגו לשאת בכלי דלעת גם אבק שרפה וכדורי רסס. זהו גם הטעם להחסנת זרעים בתוך כלי דלעת. וכן מזונות: שומשומים, חימצה (חומוס) עדשים ואף חריצי גבינה.

מראשי דלועים, כלומר מחלקו העליון של הצוואר, התקינו גם ספלונים (פינג'נים) לקפה ואילו מבסיסם הקעור עשו קעריות לממתקים, גרעינים, פרות ותקרובת אחרת. וכן קופסאות להחזקת חפצים אישיים וכלי תפירה.

בקופסאות כאלו החזיקו הסנדלרים את מסמריהם ועקרת הבית את הזעתר ותבלינים אחרים ובשמים; וכן טבק.

דלעת פרוסה לאורכה שמשה גם כתרווד או כף וכן היו בונים ממנה כלי נגינה, וזאת בשל סגולת התהודה שלה.

לדלעת נועדו גם צרכים רפואיים: דלעת מותזת צוואר שמשה ככוס רוח ובתפקיד זה היא משמשת (בעיקר בין יהודי המזרח) עד היום.

כלי מטבח מעץ

כלים עשויים עץ לא היו רבים ביותר, עם זאת מילאו תפקיד די חשוב בחיי יום יום של תושבי הארץ.

קערת עץ (בער' בטיה) לפעמים בגודל של כיור שמשה להחזקת הבצק ולישתו. בקערות אלה הגישו גם בשר ואורז למסובים בשעת זבח וקבלת אורחים.

קערית (בער' חנבה) להחזקת השאור (או השמרים) וכן להגשת דבש, שמן, או לבן לטבול בהם את הפת בזמן הארוחה.

כפות ביחוד כף עץ גדולה (תרווד) וכן כפות קטנות, מעשה ידיו של חרט מקומי.

מכתשים ועליים בגדלים שונים: לפלפל, ולצרכים דומים. הגדולים שבהם נועדו לקפה כגון המכתשים המחוטבים וצבועים שחור מעץ האלה בעלי עליים ארוכים שקולם הולך למרחוק.

כלי נחושת

הכלים היקרים ביותר במשק ביתו של התושב הארץ-ישראלי ולא רק במאה הי"ט, היו כלי הנחושת. הם נמכרו במשקל ובהיותם חזקים ובלתי שבירים, החזיקו מעמד זמן רב ועברו מאבות לבנים. נחושת עלולה להיפגע מתהליכים כימיים הגורמים ליצירת חמרים רעילים המסכנים את בריאותם של האנשים המחזיקים בהם חמרי מזון, לפיכך נהגו, וכך נוהגים גם כיום ל"הלבין" את פניה של הנחושת בשכבת בדיל החוצצת בין החומר הרעיל לבין המזון הניתן בתוך הכלי. מדי פעם, ולרוב אחת לשנה, נהגו לחדש את שכבת הבדיל אצל אומן מתקין כלי נחושת שמלאכתו בכך.

הכלים העיקריים הם:

דוד – בגדלים שונים (בער' דיסט) שימש לבישול להרתחה בכלל. בדודים גדולים יכלו לבשל כבש או עז בשלמותם. דוד נחושת שימש גם להרתחת כביסה. בדוד כזה נוהגים לבשל עד היום את החיטים כדי להכין בורגול (ריפות גריסים מחיטה מבושלת).

סיר – או דוד קטן (בער' טנג'רה) לבישול, החזקת חלב ועוד.

כלי קפה – קומקומים להרתחה, החל מגדולים יותר (בער' בקרג') וכלה בזעירים דמויי ספלונים ובעלי ידית עץ.

טס – (בער' סיניה) מגש עגול לפעמים גם מקושט בחיתוכים – פיתוחים ומונח על גבי שולחן זעיר עליו הגישו אוכל בסעודה.

כלי פח

(פח הנפט ככלי)

כל הכלים המפורטים לעיל מוצאם מקדמת דנא. כל אלה היוו מערכת כלים מושרשת וקבועה בחיי התושבים במשך דורות רבים וברבות הימים נוצר שיווי משקל מסויים בין יעודם של הכלים ובין הישג ידם ויכולתם הכלכלית של בעליהם.

שיווי משקל זה הופר ברבע האחרון של המאה התשע-עשרה. חדר לארץ כלי קיבול גדול ונוח לשימוש שאין צורך לחפש לו גלם, ואף פטורים מלייצרו. והוא התפשט במהירות בלתי משוערת. זה היה הפח בו ייבאו ארצה את הנפט המזוקק (הקרוסין) לצרכי מאור ומאוחר יותר גם כדלק למנועים.

הנפט נקנה בסיטונות יחד עם כלי הקיבול שלו: הפח. ולאחר ש"תכנו" נשרף נשאר המיכל בבית ושימש לצרכים שונים. בשל תכונותיו המיוחדות זכה לשימושים רבים ומגוונים שקשה לשערם כעת: לשאיבת מים והובלתם, לאיחסון שמן, סמנה, ריבה, דבש ועוד. כח זה גרם במשך הזמן לצמצום השימוש בכלים אחרים. במשך הזמן נוספו לפח שימושים משימושים שונים; ולו רצינו למנות מקצתם היינו נזקקים לעמודים רבים. בתערוכה מיוחדת המוקדשת לפח הנפט שנערכה בבית הנכות "אדם ועמלו" במלאות מאה שנה להופעת הקרוסין בארץ הוצגו עשרות שימושים שנמצאו לו – לפח הנפט.

הפח נהפך גם לכלי מידה ללח וליבש ואף ליחידת משקל: פח אחד הינו מיד צפוני, כלומר שני סאים או חלק חמישי מכייל צפוני של חיטה, או 5 רוטלים של חיטה בדרום.

כשפורק הפח שמשו דפנותיו חומר בניה לצריפונים וצריפים ואפילו בניינים דו-קומתיים.

פח הנפט הצליח להתפשט כל כך בחיי יום-יום של התושבים בארץ, עד שהקונסול הבריטי בירושלים נאלץ להשיב ריקם את פניותיהם הבלתי פוסקות של יצרני הבדיל מאנגליה. הוא הסביר כי פחי הנפט שלמים או מפורקים כה זולים שאין כל סיכוי לשווק בארץ את מוצריהם שמחירם יקר יותר.

תיבות העץ שבתוכם נארזו פחי הנפט (שנים בתיבה) הפכו לרהיט ראשון במעלה מהן הרכיבו מיטות וספות, כסאות ושולחנות, ארונות ואצטבאות, ואפילו בבתי אמידים.

לחלקים נוספים של הפרק:

חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה: מים לשתיה
חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה: מאכל ומשקה
חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה: כסות ונוי לגוף (בגד, נעל וקישוט)
חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה: כלי בית ומטבח (פריט זה)
חיי יום-יום בארץ ישראל במאה התשע עשרה: מאור