סיפורו של שבוי: פרק שלישי: תקופת החיסול וההשמדה

אחד מאמצעי הדיכוי הקשים ביותר שנקט המשטר הנאצי היה הגירוש, היינו, שעבודם של אלפי אדם ושילוחם הרחק ממולדתם.

משפחות שלמות הופרדו ופוזרו, וילדים נקרעו מהוריהם. אללי! איזו זוועה גרמו גדודי המשטרה הגרמנית, שעה שליוו את המגורשים אל הקרונות להובלת בקר, שיועדו להעברתם. איזו נסיעה איומה!

במשך עשרה ימים, ולעיתים אף יותר, נערמו זה על זה בכל אחד מהקרונות להובלת בהמות שבעים עד שמונים בני-אדם, שרויים בעלטה מוחלטת. בתוך הקרונות ספוגי הצחנה עשו האומללים את צורכיהם בקופסות פח. לא ייפלא אפוא שבתנאים אלה דמו השעות לנצח. המים אזלו והצימאון עינה את המגורשים. קשיש המוציא את נשמתו במעמקי הקרון מוקף בילדיו, או אדם אחר הגוסס מחנק, היו מראות שהדמיון הפרוע ביותר לא יעלה על הדעת.

הגיטו

בראשית פברואר 1943, החלו עיתוני שלוניקי לפרסם כי החל ב- 25 בפברואר יהיה על יהודי העיר לעבור ולהתגורר בשכונות מוגדרות. כך הוקמו הגיטאות. נאסרה לחלוטין היציאה אל מחוץ לאזורים הסגורים. בתי יהודים רבים אמנם נמצאו מלכתחילה בגבולות הגיטו, אשר כלל אף שכונות יהודיות, אולם יהודים רבים ישבו גם בחלקי העיר האחרים, שעכשיו נאסר עליהם להתגורר בהם. אלפי יהודים נאלצו אפוא לעקור עם מיטלטליהם אל האזורים המותרים לדיור יהודי. מאות בתים ודירות ננטשו ומיד הוחרמו בידי הגרמנים, שהועידו אותם לפליטים מתרקיה או לידידים ומשתפי פעולה (עוד בטרם הוקמו הגיטאות נהרו אל שלוניקי יוונים אורתודוקסים רבים מתרקיה בניסיון לחמוק מן הכיבוש הבולגרי).

משרד הדיוור מצא לנכון לשכן את הפליטים הללו בבתי היהודים, ובמשך חודשים רבים חויבו היהודים לדור עמם בכפיפה אחת בתנאי צפיפות קשים. לאחר זמן שוכנו הפליטים אף בבתי יוונים נוצרים.

כשלושה או ארבעה ימים לפני גמר ריכוזם של היהודים בגיטאות, ביקרו ועדות גרמניות בבתי היהודים שטרם פונו, ואספו פריטי ריהוט שונים על-פי בחירתם. וכך, כשהם דלים במיטלטלין, עקרו היהודים אל הגיטו. בינתיים הדביק ועד הקהילה על קירות בתי-הכנסת בעיר כרזות, ובהן פקודות הגרמנים.

וזהו הלשון הצו, הקובע את אורח-החיים בגיטו:

- כל יהודי העיר, אף מי שנטבלו לפני שני דורות, חייבים להיפקד, להירשם ולקבל מספר ותעודת זהות.

- החל ב- 25 בפברואר חייב כל יהודי בן חמש ומעלה לשאת על דש מעילו בצד שמאל טלאי בד צהוב, שצורתו מגן-דוד, על טלאי זה ירשם מספר תעודת הזהות של נושאו.

- ביתו של כל יהודי יסומן במגן-דוד שחור שייקבע במסמרים לדלת הכניסה.

- על שערו של כל בית-עסק יהודי ייתלה שלט: "עסק יהודי".

- היהודים חייבים לשאת עליהם את הטלאי גם בבתיהם.

- על היהודים נאסר למכור או להעביר את חפציהם.

- אזרח שיקנה, או יקבל לשמירה חפצים של יהודים, ייענש בחומרה.

- נאסר על היהודים לנסוע בחשמליות או בכלי תחבורה אחרים.

- מכשירי הטלפון של היהודים יוחזרו אל חברת הטלפונים.

-יהודי אשר יימצא מחוץ לגיטו בשעות האסורות, יוצא להורג בו במקום.

- לא יופלה לטובה יהודי הנשוי לנוצרייה, אלא לאחר שהוטבל.

- הילדים מנישואין אלה ייחשבו כיהודים אלא אם כן הוטבלו לפני אפריל 1941, הוא תאריך כיבוש שלוניקי בידי הגרמנים.

התקנות הללו הופצו בידי ועד הקהילה, ועוד נאמר בהן כי במקרי נישואי תערובת בין נוצרים ליהודים לא ייפגע הצד הארי של המשפחה, ואילו היהודים חייבים להישמע להוראות הנוגעות להם.

אולם, במחצית חודש מרס 1943 נודע כי שלושה יהודים, שנישאו לגרמניות, שוחררו מנשיאת הטלאי, והותר להם להתגורר מחוץ לגיטו. ימים מספר אחר-כך ניצלו את התקדים 16 יהודים אחרים שנישאו לנשים אריות, ובכל-זאת, נעצרו שלושה מהם ונשלחו לפולין. היהודים סברו לתומם כי אמצעי הדיכוי נגדם ייפסקו כאן. מה גם שבאספה פומבית בבית-הכנסת "בית שאול" הודיע הרב הראשי, קורץ, כי קיבל מן הגרמנים הבטחה, שלא יינקטו אמצעים נוספים נגד היהודים. היהודים השפילו ראשם והמשיכו בעבודתם. עתה הותר להם להגיע אל עסקיהם, אף אם נמצאו בשטח האסור, ורק חובת המגורים והלינה בתוך הגיטו נשארה בתוקפה. ואולם, בתוך ימים מספר, יימוגו הבטחותיו שניתנו לרב קורץ כעשן ברוח.

באחד במרס 1943 דרשו הגרמנים מהיהודים, באמצעות ועד הקהילה, להצהיר על נכסי דלא-ניידי שלהם, על המניות שבבעלותם, על תכשיטים, שטיחים, כלי מטבח, רהיטים וכל אשר להם.

אב המשפחה חויב להפקיד את הצהרתו בשני עותקים, ובמקרה של הצהרת כזב או הערכה בלתי-נכונה היה צפוי לעונש חמור.

הכול נענו לצו, ואף הסבלים העניים ביותר חויבו להצהיר על שוויה של מיטתם הישנה ועל סירי המטבח הישנים והמעטים שהיו ברשותם.

אלפי הצהרות נמסרו, אולם הגרמנים לא התייחסו אליהן כלל. יש הסבורים, כי הן הונחו במרתפי בנק "עמר", ושם הן מונחות עד עצם היום הזה.

מטרת הגרמנים היתה מן הסתם להעסיק את היהודים במילוי אחר צוויהם התכופים, ולהשרות עליהם חרדה מתמדת באיומי מאסר ואיומי מוות. פירושם והבנתם של צווים חדשים לבקרים, ויכוח עליהם, והתפלמסות על פירושו של כל סעיף וסעיף, על כל תקנה ומשפט בלתי-מובנים – כל אלה היו עיסוקי היהודים בשלוניקי במרס 1943.

ב- 6 במרס 1943 ציוו הגרמנים לסגור את הגיטאות. כל החנויות בגיטו ומחוצה לו נחתמו, וימים מספר אחר-כך התבקשו הבעלים למסור הצהרות של שווי עסקיהם.

כאשר נסגר הגיטו, נאלצו היהודים להישאר בתוך שכונותיהם, בציפיה לפקודות נוספות. חנויותיהם של רוב היהודים נמצאו מחוץ לגיטו.

איך יחיו עתה? מה יקרה לבתי-העסק שלהם, למשרדיהם, לבתי-החרושת שלהם, לחנויותיהם? איך יגבו כספים בעבור סחורתם אויך ישלמו חובותיהם?

רחוב סרנדפורו (Sarandporau), מקום מושבו של ועד הקהילה, הומה יהודים נושאי טלאי צהוב, מתהלכים אנה ואנה, מוטרדים במחשבה על מקורות פרנסתם שנסתתמו – שכן הגיטו בודד מאזור העסקים.

הבטלה, השעמום המדכא, חוסר המנוחה, המבוכה, כל אלה באים לידי ביטוי בשתיקה מחניקה אצל אחדים, ואילו אחרים מדברים ומדברים עד לאפיסת כוחות, כאילו יש בגודש המילים לחלצם ממצוקתם. מבטיהם מופנים אל חלונות משרד ועד הקהילה. אולי יתחולל נס, והרב הראשי קורץ יופיע וירגיע במלות נחמה ותקווה את ההמון החרד. אולי יאמר כי הגרמנים דרשו כופר נפש בתמורה לפתיחת הגיטו, אולם אין איש מופיע בחלונות משרד ועד הקהילה.

ב- 8 במרס 1943, התירו הגרמנים לכמה סוחרים להגיע אל חנויותיהם ולמסור את סחורותיהם ואת מפתחות החנות. הותר להם לקחת את מסמכיהם האישיים ואת הכסף המזומן שנמצא אותה שעה בקופה. ועד הקהילה, בראשותו של הרב קורץ, ותחת פיקוח הס"ד (Sichersdienst), אחראי לכל ענייני היהודים במקומות השונים בגיטו. הרב הראשי חויב להתייצב לבדו במשרדי הס"ד מידי יום ביומו כמעט ואיש לא הורשה ללוותו.

כאן ייאמר, שהרב לא הצליח לרכוש את אמונם של בני עדתו. הוא היה בן פולין, ולרבה של העיר שלוניקי נתמנה בידי רב הקהילה בברלין בעת כששימש כשליח ציבור באחד מבתי-הכנסת שם. אולי בכך אפשר להסביר את החיץ שעמד בינו ולבן יהודי העיר. על כל פנים, הרב לא הצליח למשוך אליו את אהדת בני הקהילה, שאף סברו שרבם לא פעל די למען ענייניהם.

המשמר היהודי

עם הקמת הגיטו, הוקם גוף של שוטרים יהודים, "שומרים אזרחים", שזוהו על-פי סרט שהיה כרוך סביב זרועם ונשא את הכתובת "משטרה יהודית". תפקידם היה לעקוב אחר ביצוען של פקודות הס"ד, ולשם כך אף הותר להם לנוע באזורים האסורים לגישה לשאר היהודים. תפקידם לא היה קל ונעים כל עיקר – הם ליוו יהודים, אשר קיבלו רישיון יציאה מהגיטו, והצטרפו למשטרה שעה שהקיפה שכונה יהודית שנועדה להתפנות מתושביה. הם פקדו את בתי המועברים והאיצו באומללים להזדרז, ובתוקף תפקידם אף חיפשו אחר יהודים המסתתרים, כשאנשי הס"ד משגיחים עליהם.

השומרים האזרחים השגיחו גם על הסדר במחנה "הברון הירש" ונמצאו בתחנת הרכבת בשעת העלייה על קרונות הגירוש, מזרזים את האנשים אגב נפנוף במגלב ובשוט. הם היו מכשיר בידי הגרמנים, נטולי כל כוח עצמי, ונאלצו להישמע להוראותיהם מחשש לעונש מכות ומאסר על כל גילוי של היסוס. הם אף חששו מאוד מן האיש הכול יכול, אלבלה, שעמד בראשם.

שומרים אחדים, שנדמה היה כי גילו יחס רך ואוהד כלפי המגורשים הוכו בידי הגרמנים.

ואף-על-פי-כן, נהגו כולם כמעט להגיש עזרה לנכים ולישישים, ולשאת את חפציהם אל הרכבת. היתרון היחיד שהיה בתפקיד זה הוא חופש התנועה שזכו לו, פריבילגיה שרבים ניצלוה כדי לחמוק ולהימלט מאזור הכיבוש.

אלבלה, ראש "המשמר האזרחי", נתבע להעביר אל השומרים את תרגום פקודות הס"ד משך כל היום, בעוברו ממחלקה למחלקה, עוקב בעצמו אחר מילוין התקין של ההוראות, שהרי היה צריך להכין דין-וחשבון יומי על ביצוען, ועם הקמת הגיטו הושעה מתפקידו בידי ועד הקהילה.

עמדתו של הרב הראשי ועמדת ועד הקהילה

התנועה והפעילות במוסדות הקהילה הן קדחתניות כל עוד נמשכים המאורעות. הרב הראשי מצווה לעבוד גם בלילות ואף בשבת, כדי להשיג ביצוע מדויק ככל האפשר של צווי הגרמנים. הוא צועק, תובע ומאיים על כולם. הרב הראשי, אלבלה ואנשי "משמר האזרחי" ממלאים את תפקידם בנכונות הרת אסון. פחד המאסר והמכות ואיום ההוצאה להורג אך מגבירים את מסירותם. אף חבר בועד הקהילה לא הראה כל סימן של התנגדות, אף לא קל שבקלים, להוראות הגרמנים, אלא מילא באדישות ובאיוולת אחר הפקודות שהעביר הרב הראשי, אשר כאמור חשש מעונשים הן נגדו והן נגד צאן מרעיתו.

אולי חשב, כי יצליח למתן את הנוקשות, השנאה והזעם של הגרמנים על-ידי החשת ביצוע הוראותיהם בעניין הגירושים. ואולם הוא, יותר מכל יהודי אחר בקהילה הספרדית, היה חייב לדעת כי הגרמנים אינם מוותרים, וגילויי כניעה אינם מרככים את מעשיהם. האם לא ראה במו עיניו את גירוש יהודי העיר וינה, עת שוחרר הוא ממאסרו? האם להקמת הגיטו בשלוניקי לא היתה משמעות כלשהי, האם לא היה זה רמז לגירוש? הכיצד לא הבין את אשר הבינו מאות יהודים אשר ברחו ללא ספק מן הגיטו, בדעתם כי הגירוש יגרום לבטח למותם של ישישים, נכים, ילדים, נשים וגברים, אשר אינם רגילים לאקלימה של פולין? המנהיג הדתי נהג לומר לבני קהילתו: "אל תפחדו! אנו נקים את קהילתנו בקראקוב! מלאו אחר ההוראות והתקנות של הגרמנים! אל תנטשו את הגיטו!" והנה לשון הודעה של הרב לבני עדתו:

"אנו ממליצים לבני אמונתנו להפגין קור-רוח ותבונה, לא להיתפס לבהלה ולא לתת אמון בשמועות בלתי-אחראיות מאחר שהללו חסרות בסיס הן".

שלוניקי, 5 במרס 1943
יושב-ראש הקהילה היהודית
ורב ראשי בשלוניקי,
צבי קורץ.

למחרת היום, 6 במרס, נאסרה היציאה מן הגיטו. אמנם היה בהודעות כדי להפיג מעט את החששות, אך הקהילה נותרה ללא הגנה. האם לא יכול הרב להימנע מן הדבקות והציות העיוור להוראות הגרמנים? האם לא יכול לבוא בדברים עם אישית שונים בקהילה כדי לדחות את הגירושים? אולי דחייה שכזו היתה מביאה תוצאה חיובית כלשהיא, אפשר שמקצתם היו מספיקים להימלט, והקהל היה שב ואוזר אומץ לב. הן לא אחת הוכיח הקהל הזה כי יש בו כוח היכול לצאת לפועל, אם רק יונחה כהלכה. לו רק נדחו המשלוחים במקצת. אחר הבהלה היו מגיעים ודאי ימי שלווה ומעשי הצלה. ואולם, לצערנו, לא היה הרב הראשי המנהיג שתבעו הנסיבות.

תחילת הגירושים

בראשית חודש מרס 1943 הופצה השמועה, כי עומדים להעביר את כל היהודים. נודע כי הנהלת חברת הרכבות קיבלה פקודה להכין קרונות בעלות קרונות מסחריים, כאשר יעד הנסיעה הוא העיירה רישא (Rzeszow) ליד קראקוב שבפולין. הראשונים שנודע להם הדבר היו תושבי הפרבר היהודי "הברון הירש", אשר התגוררו מול תחנת הרכבת. הפרבר הוקף גדרות עץ, וסביבן נמתחו גדרות תיל. כמו כן נודע, כי הוזמנו מנעולים על-מנת לחתום בהם את הקרונות. ההכנות עוררו מחשבות וחשדות שהתבררו אחר-כך כמבוססים. ב- 13 במרס הוכן הטרנספורט הראשון, שכלל 2,400 איש שנועדו כביכול לצאת לקראקוב ב- 15 במרס 1943, וכך התרחשו הדברים: ב- 13 במרס הוקף הגיטו במשמרות גרמניים ונאסרה על תושביו היציאה ממנו. בו ביום, בבוקר, נערכה ביקורת. נערך רישום של מספרי הטלאי והתעודות, והטלאים עצמם הוחתמו כאישור לגירוש העתיד לבוא. אחר-כך הוזמנו תושבי הפרבר למשרד מיוחד, שם נצטוו להמיר את הדרכמות בהמחאות בזלוטים. ההמרה החוזרת נועדה להיערך בקהילה היהודית בקראקוב, אולם זה היה, כמובן, שקר. המרמה נתגלתה רק לאחר זמן, ולא נותר להם אחר-כך אלא לחייך במרירות ובעצב לשמע אזכור סיפור הזלוטים.

עם היוודע דבר הכנת הטרנספורט הראשון גברו הפירוד והאימה בקרב האוכלוסייה היהודית. איש לא העז להפר את פקודות הגרמנים. כמאה גברים נבחרו כבני ערובה למקרה של אי-מילוי ההוראות או ניסיון לחבל בהן.

האוכלוסייה נתפסה לבהלה: "לא התנגדות גלויה, לא חבלה!" כל אדם כאב את אסונו האישי וביכה את גורלו שלו. הסיסמה "כל מי שרק יכול יציל את עצמו!" היתה נחלת הכול. אלא שהבריחה היתה קשה. כל היהודים היו בעלי משפחות ברוכות ילדים, והיו קשורים זה לזה בעבותות אהבה. הצעירים יכלו אמנם לחמוק, אולם כיצד ייפרדו מהוריהם הקשישים?! איך ינטשו את החולה, הנכה?! איך יברח אדם כשהפרוטה אינה מצויה בכיסו וכמה זמן יחזיק מעמד במסתור, כשאין בנמצא אדם מן החוץ שיתמוך ויעזור? היו שברחו על אף הסיכון, ושישה מהם אף נתפסו בידי הגרמנים והוצאו להורג.

ואולם למרות הקשיים והסכנות נמצאו אנשים שהעזו להושיט עזרה תוך כדי הקרבה עצמית. באתונה, שנמצאה תחת כיבוש איטללקי, לא הונהגו חוקי גזע. על כן נעשתה עיר מקלט ליהודי שלוניקי. האיטלקים, זאת ייאמר לזכותם, הפגינו רוחב לב כלפי היהודים, והבורחים אשר היו חייבים לעבור דרך העיר לאדיסה בדרכם לאתונה, זכו לחסות החיילים האיטלקים. הקונסול האיטלקי Giuseeppe Castruccio, סגן הקונסול Rosenbey, האדון Neri, הקולונל Merci, הקונסול האחר Zanboni, הגברת Capasso, דוקטור Halit jero, והאדון Giglio San, ורבים אחרים – כולם איטלקים – עזרו ליהודים, מי בהושטת עזרה ממשית ומי במתן עצה טובה.

יהודים רבים שנשאו נשים בעלות אזרחות איטלקית הצליחו להשתחרר ממחנה-הריכוז בפרבר "הברון הירש". שלושים משפחות ניצלו והגיעו לאתונה בחסות השלטונות האיטלקיים, רבים אחרים נמלטו תוך סכנת נפשות. כמאה מהבורחים נפלו טרף לסחטנים למיניהם, אשר סייעו להם לצאת את הגיטו, לקחו מהם את כל שהיה להם, ואחר-כך נטשו אותם או מסרום לידי הגרמנים. אחרים הגיעו להרים והצטרפו אל לוחמי ההתנגדות היוונית. לרוע המזל היה "צבא" זה במקדוניה בשנת 1943 בתחילת התארגנותו. לאחר זמן, עם העברת השלטון באתונה לידי הגרמנים סייעו צעירים רבים מבין הלוחמים בפעולות הצלה בתוך העיר. רבים היו היהודים שהצטרפו אל שורות מתנגדי המשטר.

קבוצת המגורשים הראשונה

2,400 יהודים, צעירים גם זקנים, נדחפים בגסות ובצעקות אל קרונות-משא סגורים על בריח. ששים עד שבעים איש ולעתים אף יותר מצטופפים בכל קרון. נועלים אותם, ועתה אין הם יכולים לנשום אלא דרך חלונות קטנים ומסורגים. בתוך ההמולה והרעש, מחפשות אמהות בוכיות את ילדיהן – שניים, ארבעה, בכל משפחה. הגרמנים דוחפים את ההמון, כאילו הובילו בהמות, משליכים את הילדים הקטנים אל הרכבת כהשלך חפצים נטולי ערך, הצעירים כושלים, נופלים, קמים, אוספים את החפצים הנשמטים מידיהם, רוטנים בכעס ועם זאת מבקשים רחמים ובוכים. הגרמנים דוחסים יחדיו את חולי-הנפש שהובאו מן העיר, את הפצועים מן החזית, את העיוורים, את המשותקים, את הנשים ההרות, את בני השמונים אשר נלקחו מבית-האבות, ואת הילדים שפונו מבית-היתומים – כולם נדחפים ללא רחם, כאילו הם בהמות.

הטרנספורט מוכן. דלתות הקרונות נעולות על בריח, והיהודים האומללים נוטשים את המולדת, את שלוניקי. מחשבתם נודדת ארבע מאות וחמישים שנה לאחור – אל גירוש אבותיהם מספרד, ואולם אף הגירוש האכזרי ההוא היה מהמם ונורא פחות מההגליה הנוכחית. אז, במרס 1492, ניתנה ליהודים שהות של שלושה חודשים, אף הותר להם למכור את נכסיהם וליטול את חפציהם להוציא זהב וכסף. עתה מושלכים הם ממולדתם באפס כול. לאחר זמן יספר עד ראייה כי ראה בתחנה אחת באזור בלגרד רכבת-משא שבקעו ממנה קולות אדם: "מים, מים, אנו מתים, פתחו!"

המחזה נשנה וחזר בטרנספורטים האחרים. החל במשלוח השני צייד ועד הקהילה את היוצאים במים ובמזון. הצלב-האדום הבינלאומי סיפק חלב ותרופות למחנה שבפרבר "הברון הירש". ואולם בטרנספורט שלפני האחרון כבר נאסר על הצלב- האדום לשהויט סיוע כלשהו. ניסונותיו החוזרים של אדון ברוכהודט, נציג הצלב-האדום הבינלאומי, לשכנע את הממונים להרשות הושטת עזרה למפונים נתקלו בתשובה שלילית של הגרמנים.

קצב המשלוחים

יהודי שאלוניקי גורשו ב- 19 טרנספורטים. ששה-עשר המשלוחים הראשונים בוצעו בקצב מהיר (שלושה עד ארבע בכל שבוע) ונסתיימו תוך 54 יום, דהיינו מן ה- 15 במרס ועד ל- 9 במאי 1943. בממוצע היו בכל משלוח 2,500 איש, ובמהלך תקופה זו גורשו 42,300 יהודים מתוך 50,000 שחיו בשלוניקי.

המשלוח ה- 17

מועד יציאת הטרנספורט ה- 17 נקבע ליום הראשון בחודש יוני 1943, ונאמר כי יעדו הוא טרזינשטדט. טרנספורט זה אשר מנה 820 איש בלבד צוין בידי הגרמנים כטרנספורט של בעלי זכויות מיוחדות. כאן הגיעו לשיאן המרמה והנוכלות של הגרמנים; לאחר זמן נודע לנו, כי הרכבת הגיע לאושוויץ, וכי מרבית המגורשים נשלחו מיד אל תאי-הגזים בבירקנאו וגופותיהם נשרפו בקרמטוריום. במשלוח הזה היו רוב חברי מועצת הקהילה ובני משפחותיהם (להוציא שלושה אשר גורשו במשלוח הבא), וכן בני קהילה חשובים, אשר פעלו במרץ תחת הנהגתו של הרב הראשי קורץ.

עדיין אני רואה מול עיני את האנשים האלה ומנהיגי הקהילה. הם היו פקחים וישרים, אך רכרוכיים ותמימים אשר האמינו בנקל לכל שנאמר להם, הם פעלו בלהיטות רבה, מבלי שבחנו וניתחו את המצב, משתדלים כאילו לנחש את הפקודות עוד בטרם תינתנה. דולים פרטים ומתקוטטים עם הפקידים המפגרים בעבודתם. מדוע היו צריכים לציית בצורה עיוורת כל-כך לרצונו של הרב ולהשביע את רצון הגרמנים. הרי בכך, כפי שנודע לאחר זמן, סיפקו אנשים לתאי-הגזים ולמשרפות? איזו טרגדיה איומה!

שעה שנדונה שאלת הישארותם של כמה מאות יהודים בשלוניקי, סברו רבים מחברי מועצת הקהילה שהם יהיו בין הנשלחים האחרונים. בשיחה שניהלתי עם ידיד, שהיה מקובל עליי כאדם ישר, שמעתי מפיו את הדברים הבאים:

"אתה שואל, מדוע אני עובד בקנאות גדולה, וכיצד ברגעים קשים אלו אני מושקע בעבודה כזו. אם כן, ידידי, אני שואב את כוחי מתקווה אחת: מקצת מבני הקהילה (בוודאי התייחס הלה לראשי הקהילה, הואיל ועד אז כבר הועברו 35,000 יהודים) יישארו לבטח בשלוניקי כדי לשמור על נכסי הקהילה. " האיש האמין בכך, ואני משער שרבים אחרים בקהילה האמינו בדבר כדבר ידידי זה. בעת כתיבת דברים אלה, אין ידידי אלא חופן אפר זרוי לרוח בשלזיה עילית.

מחנה "הברון הירש"

הפרבר היהודי, "הברון הירש" שנמצא בקרבת תחנת הרכבת נעשה לנוכח הנסיבות למחנה-ריכוז. המחנה נועד לאכלס במשך שעות או ימים ספורים את המועברים מן הגיטו, את המיועדים לגירוש. בתנאים רגילים מנה הפרבר 2,500 תושבים, אולם בתקופת המשלוחים, הצטופפו בו 8,000 עד 10,000 איש. לחדר ששטחו אינו עולה על תשעה מטרים רבועים הוכנסו שלושים איש. רבים נאלצו אפוא לישון תחת כיפת השמים, חשופים לגשם ולקור של חודש מארס.

שומרים יוונים וגרמנים עמדו על משמרתם יומם ולילה סביב המחנה. על האכסדרה הפונה אל עבר הכניסה הראשית של המחנה הועמדו מכונות ירייה, וזרקורים האירו את המחנה במשך כל הלילה.

ויטאל חסון, יהודי הזכור לגנאי, הוא היוזם, המדריך והמייעץ של מפקדי המחנה הגרמנים והוא המופקד עתה על המחנה. ויטאל חסון יותיר זיכרון אימים כעריץ ומענה באותה תקופה טראגית. הוא עצמו היה רודף את אחיו, כולא אותם באותו מרתף ביתו של אחד מחולי הנפש שבעיר, ומתנכל בשרירות-לב לכל מי שנופל לידיו, משתמש בכל שיטות העינויים כדי להוציא ממעוניו הודאות ווידויים. (ויטאל חסון ברח ממחנה "הברון הירש" באוגוסט 1943, ימים אחדים לפני צאת הטרנספורט האחרון. אחרי השחרור נתפס בידי השלטונות היוונים, נשפט ונידון למוות ביולי 1946. הוא נכלא בבית-כלא בקורפו, והוצא להורג בשלהי מרס 1948).

יחד עמו פעלו עוד עשר מפלצות אדם, אף הם יהודים. חסון לוחץ על היהודים המגורשים למסור לידיו את הזהב ואת התכשיטים, ומוסר לידי הגרמנים את היהודים העשירים. החל בחודש אפריל נוהגים במחנה "הברון הירש" להפריד בין העשירים להמון העם העניים. הגרמנים תובעים מהם את זהבם, ויחד עם חסון נוקטים בשיטות עינוי שונות כדי להכריח את האומללים לגלות את מקום מסתור אוצרם. חקירות שכאלה נעשו בשיטות עינוי שונות כדי להכריח את האומללים לגלות את מקום מסתור אוצרם. חקירות שכאלה נעשו שכיחות כל-כך עד כי היהודים רבים מצאו לנכון לשאת על גופם את דמי הכופר הדרושים כדי להינצל מעינויים.

תקצר היריעה מלהכיל את כל סיפורי הזוועות שחוללו השומרים הגרמנים במחנה "הברון הירש". אנסו כאן את הצעירות היהודיות באין מוחה, ערכו אורגיות מין פראיות ורמסו את כבודם של רבנים בגילוח זקניהם ובהעבדתם במלאכות ניקיון שונות. ואף מארכיון הקהילה העשיר, מקום שהיה בו מגולל סיפור ימיה של העיר, לא משכו ידם: שרפוהו והשמידוהו עד היסוד.

בטרם החל הגירוש מן המחנות הוצאו גברים רבים מן הגיטו של הפרבר היהודי הידוע 151 ומן הרחובות הסמוכים לו, ולאחר זמן אף ממחנה "הברון הירש". גילם של הגברים נע בין 17 ל- 40 שנה, והם נשלחו לעבודות כפייה במקומות שונים ביוון לתקופה של שניים עד שלושה חודשים. שרידיהם הוחזרו לשלוניקי ב- 10 באוגוסט 1943 ונשלחו לפולין עם הטרנספורט האחרון. טרם יציאתם גילחו את שער ראשיהם וחיטאו את גופם. במתקן החיטוי השאירו את חפציהם האישיים אשר הכינו לנסיעה, וכאשר הגיעו אל הרכבת, כבר לא היו חפציהם עמם. כדי להרגיעם הובטח להם, שעם הגיעם אל היעד יזכו לקבל את כל אשר נלקח מהם. לאחר זמן נודע לנו, כי כל החפצים נמכרו בידי הגרמנים ועוזריהם הבוגדים וכי דמי תמורתם שולשלו אל כיס הגוזלים.

מצבם של הפועלים אשר שבו לאחר שלושה חודשי עבודת פרך היה קשה עד מאוד. הם הגיעו בחוסר כול, ופגועים היו בגופם ובנפשם. אחדים מהם, האמיצים יותר, הצליחו להתחמק מן העבודות ולהגיעה בצעידה ברגל אל אתונה, ששכנה 150 עד 200 קילומטרים משם. מפיהם נודע לנו על מעללי הגרמנים באתרי העבודה, על המזון הדל ועל התמותה הרבה במהלך העבודות בעטין של מחלות כגון דיזנטריה, שחפת, דלקת-ריאות, נמק ועוד. בסופו של דבר לא שרדו אלא חמישים מאותם פועלים, ולא עברו ימים רבים וגם אותם ראינו מובלים רצוצים ופגועים אל רכבת המוות.

המרכז הנאצי

המוח שמאחורי הגירוש היה ברח' וליסאריו (Velissarion) 42, סמוך למשרדי הקהילה היהודית. המשמר היהודי נכח שם על-מנת לפקח על ביצוע ההוראות. ארגון זה, ה- (Sicherheitsdienst (S.D, הורכב ממפלצות אדם חסרות רחמים, ושמותיהם לא ימושו מזיכרון המעטים ששרדו מעינוייהם. ברונר (Brunner) וויסליצני היו המנהיגים, זיטה (Zita) היה התליין וטאקאש (Takasch) ו-Sloverk היו עוזריהם. מתורגמנם הנאמן היה האמרני בודוריאן (Budorian) שהיה סוכן ס"ס. הוא נודע בעיקר בחקירותיו האכזריות שניהל ברח' וליסיראו. פרא זה, ברצותו לשאת חן בעיני חסדו הגרמנים, תירגם באופן שהם רצו לשמוע, וגרם במישרין להרשעתם של הנחקרים.

אל בית מס' 42 הוזמנו אפוא, מדי יום, העשירים, הסוחרים, הבנקאים, בעלי הנכסים, אספני הבולים ועוד. ואותה השאלה תמיד: היכן הסתרת את זהבך? אולם עוד בטרם ישיבו, הונף מגלבו של זיטה. אחר-כך הוכנס האיש אל תא במרתף הבניין, וזמן קצר אחר-כך הועלה שנית לחקירה, ושוב הוצגו לו אותן שאלות, אם התשובות לא היו מספקות דין נמשכו המכות. בסופו של דבר נדרשו המעונים להמציא בתוך שעות ספורות את כל אוצרותיהם. הבוגד בודוריאן קיבל בוודאי את חלקו בביזה.

הטרנספורטים האחרונים

הטרנספורט ה- 17 יצא לפולין באחד ביולי 1943. באותה עת נמצאו במחנה "הברון הירש" כל ה"מיוחסים", היינו, המופלים לטובה מקרב ראשי הקהילה, "שומרים אזרחיים" אחדים, חסון וכנופייתו, כמה מאות עובדים, הבורחים האחרונים שנתפסו בידי הסוכנים הגרמנים והוחזרו אל המחנה (לא בטרם עונו) וכן אנשי המשטרה הגרמנית האחרונים, אשר ליוו את הרכבת. בסך הכל 120 עד 130 איש לבד מן הפועלים. ב- 29 ביולי 1943 נתבקשו היהודים בעלי נתינות ספרדית, אשר זה זמן רב ציפו להישלח אל מולדתם, להתאסף בבית הכנסת "בית שאול". ההוראה באה ממפקד הס"ד – ויסליצני. רוב הנקראים התייצבו כנדרש. לנוכחים נמסר כי הנסיעה לספרד תהיה על חשבונם, וכי מותר להם לקחת עמם את השייך להם – דברי זהב וחפצי ערך אחרים וכן סכום כסף בשווי של עד 1000 דולר לאיש. למעשה, הופלו בעלי הנתינות הספרדית בפח. בית-כנסת הוקף בידי המשטרה הגרמנית. שנעזרה בחסון ובבוגדים אחדים, והיהודים ששהו בו הועלו על משאיות והועברו אל מחנה "הברון הירש". הנשים והילדים הובאו למחרת היום. הנתפסים חוייבו להפקיד במעטפות אישיות את כספם ואת דברי הערך שלהם, אשר רק לאחר זמן הוחזרו להם בידי שלטונות ספרד. הגרמנים חיפשו בכיסיהם של בעלי הדרכונים הספרדיים, נברו בחבילותיהם והוציאו כל דבר ערך שנמצא. וכך, לאחר שנלקח מהם כספם, יוצאים הם לדרך בשניים באוגוסט 1943, הקרונות קרונות-משא הם, אולם נקיים. אשה אחת אשר חלתה בטיפוס מבקשת להישאר בשלוניקי עד שתירפא, ומעלים אותה לקרון יחד עם רופא יהודי. בנסיעה זו, השמונה-עשרה במספר, יוצאים גם הרב הראשי ובני משפחתו עם שאר חברי ועד הקהילה, בניקו שאלתיאל ושלמה עוזיאל.

בשלהי יולי 1943 נותרו במחנה "הברון הירש", לבד מן הפועלים 120 יהודים. הם נחלקו בידי הגרמנים לשתי קבוצות: בקבוצה אחת מי שהיו חייבים להישאר יחד עם הפועלים, ובשנייה המועדפים, אשר נועדו לצאת ב"רכבת מיוחדת" יחד עם "הספרדים" לגרמניה. בין ה- 30 ביולי ולאחד באוגוסט הוכנה רשימה מיוחדת, ועשרה ימים קודם לכן כבר הוחל בשיחות סודיות. בהכנת הרשימה עסקו ויטאל חסון ראש המחנה אלבלה – היושב-ראש האחרון של הקהילה עם יועציו המיוחדים (נזכיר כאן כי במחצית הראשונה של חודש אפריל הושעה הרב הראשי מתפקידו, ובמקומו הועמד אלבלה בראש שרידי הקהילה. לאחר שהפיקו הגרמנים מהרב את כל שהיה יכול לספק להם, שוכנו הוא ומשפחתו בבית קטן במחנה "הירש"). והגרמנים עצמם. כל אחד מן המתדיינים השתדל להכליל את בני חסותו. הורכבה רשימה שמנתה 74 שמות מועדפים, אשר נועדו להצטרף אל היהודים הספרדיים במסעם אל ברגן-בלזן. יתרת האנשים במחנה, 50 במספר, יופנו יחד עם הפועלים לאושוויץ, היינו למשרפות. הקבוצה הראשונה תיסע ברווחה – אנשים בקרון. הראשונים יישלחו למחנה בטוח, מקום שם אין הורגים באמצעות גז, מכונות-ירייה, מכות רעב וניסויים רפואיים.

האזור המיועד ל- 74 יהודי שלוניקי בברגן-בלזן, מאכלס בתוכו עוד יהודים בני קהילות אחרות, בעיקר מהולנד. יהודי שלוניקי משוכנים ב"לאגרים", ואינם רווים נחת, ובכל-זאת תנאי החיים בהם נוחים יותר בהשוואה לחיי התופת של העצורים באושוויץ ובבירקנאו. בברגן-בלזן, בקבוצת 74 העצורים מיוון, אין הישישים עובדים. הילדים אינם מוטרדים ואין מפרידים אותם מהוריהם, והאמהות שבניהן צעירים, אינן עובדות אף הן בברגן-בלזן, שזה עתה הוקם, מנצלים יהודים אחדים משלוניקי את ההזדמנות הנקרית בדרכם ונהנים מנוחות יחסית. שבעים וארבעת המועדפים שלנו אף שומרים על חפציהם. אותם הימים עצמם מנושלים אחיהם שבאושוויץ מכל נכסיהם ומובלים אל המוות. בברגן-בלזן הולכים לעולמם לפני השחרור או מעט אחרי כן שבע-עשר מן המועדפים. בינהם הרב הראשי, צבי קורץ ובניקו שאלתיאל. בספטמבר 1945 מגיעים אנשי ברגן-בלזן לסידרוקסטרו. (Sidhirokastron). סערת הרוחות בקרב 1,700 היהודים החיים בשלוניקי גדולה. הכול מדברים על נטילת החוק לידיים, על נקמה באחים המיוחסים, או מכל מקום על גינוי וחרם. ואמנם לאחר זמן, נשפטו אחדים מתוך 74 המועדפים ונידונו לכף חובה, ביניהם אלבלה, טיפוז קוניו ואחרים.

שמונה ימים לאחר המשלוח השמונה-עשר של היהודים הספרדים והמועדפים, דהיינו ב- 10 באוגוסט, יצאה הרכבת ה- 19 היא הרכבת האחרונה שהעבירה את הפועלים אשר עדיין נותרו בחיים, והם חסרי כול ועלובי מראה.

סוף דבר

בעבור מי שצפה בהריסות הגיטו
מעשי אנוש אינם מותרים להיעשות שוב
הכול חייב להשתנות, ולא המוות ומתקמם
חייבים לנצח את המוות, שאם לא כן – המדבר שולט.

(פול אלוארד, ורשה – "עיר רפאים")

לחלקים נוספים של מאמר זה:
סיפורו של שבוי: פרק ראשון: תקופת הסובלנות למחצה
סיפורו של שבוי: פרק שני: תקופת הרדיפות
סיפורו של שבוי: פרק שלישי: תקופת החיסול וההשמדה (פריט זה)