סיפורו של שבוי: פרק ראשון: תקופת הסובלנות למחצה

ב- 9 באפריל 1941 כבשו גדודי הצבא הגרמני את שלוניקי. היהודים ראו בפחד את התבססותם כאן, וחששם זה נבע כמובן מביצוע חוקי הגזע. ואמנם,ימים מספר לאחר הגיעם, עצרו הגרמנים את חברי ועד הקהילה והחזיקום במרתפה של המשטרה. היחס אל חברי ועד הקהילה היה עוין, ורק לאחר ששה שבועות של מעצר משפיל שוחררו העצורים.

הרב הראשי,צבי קורץ, נעדר באותם ימים משלוניקי. הוא נעצר באתונה והועבר אל מחנה-מעצר בקרבת וינה. רק בפברואר 1942 ישוחרר ויוחזר לשלוניקי.

באפריל 1941 נופל דבר. הגופים האנטישמיים בעיר,שבהנהגת פפנאום ((papanaoum) הידוע לשמצה,תולים בפתחי בתי-קפה,המסעדות,המגדניות ובתי-עסק הודעה בזו הלשון:

"יהודים אינם רצויים במקום זה".

ככלל התנגדו תושבי העיר הנוצרים להוראה זו, אולם בתוך שבועות אחדים נדמה למעשה מחאתם.

בסופו של אותו חודש – אפריל 1941 – נקראים היהודים למסור לידי הגרמנים את מקלטי הרדיו שלהם, ואינם מקבלים תמורתם אלא פתק קטן האומר: "הקומנדנטור מאשר בקבלה זו קבלת מקלט רדיו". מעת לעת מוציאים להורג אזרחים באשמת חבלה. החזקת נשק, או הבעת השקפות קומוניסטיות. מרבית הנספים הם יהודים.

במשך שבועות רבים אין הגרמנים נטפלים ליהודים, אולם העיתונות המקומית – "ניאה איברופי" ("אירופה החדשה") ו"אפוגבמטיני" ("מעריב") מפרסמת מאמרים, ובהם הביטויים "קומוניסטים", "יהודים", "בונים חופשים" – כסמלים לאויבי העם, בני גזע ארור חסר מולדת.

מיד עם כניסתם לעיר מתיישבים בה הגרמנים כאדונים, ובתוך כך מחרימים בתים רבים של יהודים. לאחר זמן יחרימו אף בתי נוצרים. הם נוטלים את הדירה על רהיטיה ואינם מאפשרים ליהודים לקחת עמם אלא מעט בגדים ושמיכות, והכל נעשה בתוך שעות ספורות ובלא כל התרעה מוקדמת.

קצינים גרמנים אחדים אף התגוררו עם משפחות יהודיות, ונהנו מן השירותים שסיפקו להם מארחיהם.

באחד הבקרים של חודש אוגוסט 1941 נעצרים חמישים יהודים בבתי- עסק שלהם ומובאים אל בתי- הכלא של אפטפירגון. שלושה חודשים הם מוחזקים במעצר, ובתום תקופה זו משחררים אותם בלא חקירה.

משרדי הקהילה היהודים זוכים מעת לעת לביקורם של קצינים גרמנים, ובמשך שהותם כאן הם הופכים את המקום על פיו בתוך השמעת צעקות ואיומים. פעם אחת הם באים ודורשים את רשימת עשירי היהודים ובפעם אחרת הם תובעים לקבל את ארכיון הקהילה או את ספריית הקהילה העשירה. משאית חונה בפתח משרדי הקהילה, ובתוך שעות ספורות מעמיסים עליה הגרמנים ספרים, תיקים ומסמכים שונים.

על-פי רוב הגרמנים מעמידים את הנהלת הקהילה על רגליה, בשל עניינים פעוטים, דרך משל, הם תובעים את כתובתו של יהודי, הנאשם, כביכול, בנטיות קומוניסטיות ובאים וחוקרים את ראשי הקהילה בהאשימם אותם בעריכת תעמולה אנטי-נאצית בסיועו של כסף אמריקני.

מיד עם כניסתם לעיר מעמידים בראש הקהילה את סאבי (sabi) שאלתיאל, שהיה מזכיר הקהילה מתקופת ממשלת מטקסס. סאבי שאלתיאל נעשה כלי יעיל בידי הגרמנים. הוא נוטה לאבד את עשתונותיו נוכח הפקודות הבלתי-פוסקות המופנות אליו, נכנע לכולם ומספק את רצון הגרמנים. לעיתים, בהיותו עייף ומדוכא, הוא מגרש מעל פניו את היהודים המבקשים ממנו הסברים על המתרחש.

סאבי שאלתיאל נעזר בתפקידו הרם בקלדרון, מנהל בית-חולים "הירש", ובאלבלה (albala), יהודי יליד העיירה קסטוריה שחי שנים רבות בווינה. גם זה האחרון נהפך למשרת נאמן לגרמנים. שאלתיאל ואלבלה, שתי דמויות חיוורות וחלשות, העמידו את עצמם לרשות הגרמנים בהכנעה מוחלטת, בכללם את מעשי הקהילה באיוולת ושמא אף בזדון.

ולכל הצרות הללו נוסף החורף הקשה של 1941, המביא עמו מחסור ורעב - אלפים וביניהם יהודים רבים, מתים אז מידי יום.

לחלקים נוספים של מאמר זה:
סיפורו של שבוי: פרק ראשון: תקופת הסובלנות למחצה (פריט זה)
סיפורו של שבוי: פרק שני: תקופת הרדיפות
סיפורו של שבוי: פרק שלישי: תקופת החיסול וההשמדה