שלבי חינוכי: בבית המדרש לרבנים

מה"מכינה" עברתי לבית מדרש לרבנים "בית יוסף" בבית המדרש לימדו יום יום שני מורים עיקריים. עם הרב שלמה ציון, שהיה מנהל המוסד, למדנו תלמוד, פילוסופיה דתית וכתיבה תמה, ובערבי שבתות פרשת השבוע עם פירוש רש"י בעיקר. המורה השני היה איש צעיר המשכיל גבריאל בוטון הוא הורה, בעיקר, ספרות עברית, דקדוק והיסטוריה.

שיטת הלימוד היתה הכנת הסוגיא על-ידי התלמיד בביתו, בעזרת אבא או סבא, ולמחרת לפי התור, היה בעל "ההלכה" פותח בסוגיא ומבארה לחבריו.

שיטת לימוד זו היתה נהוגה בשאלוניקי בישיבות עוד מקדמת דנא. אחד מחכמי הדור כותב: "חברי הישיבה היו מחברים בבתיהם את ביאור הסוגיא והרב אהרן היה מכין גם הוא חיבור בביתו וביום אחר הרב והחברים נשאו ונתנו על חיבורו של כל אחד ואחד" (עצמות יוסף דף קי"ד, קנ"ד). או "התלמידים היו מעיינים היטב בבית את ההלכה והרב היה אומר שפלוני יאמר זה ולא יעבור ופלוני זה". השקלא והטריא היתה מתנהלת בעברית. ר' שלמה ציון היה אומן בניתוח דברי הלכה. הוא היה מעורר את התלמידים להזדקק לדברי התוספות ויתר המפרשים. ונאמנים דברי ד"ר יוסף קלוזנר שביקר בשאלוניקי בחודש ניסן תער"ב ונתפרסמו ב"שילוח": "עולם מתהווה". הוא התרשם מלימוד התלמוד באחת הישיבות ויתכן שזה היה ב"בית יוסף". הוא כותב: "שמעתי בפעם הראשונה כיצד "חכם" ספרדי למדן מופלג, מלמד את התלמוד בלי תרגום ז'רגוני, בלי בוהן היד הימנית ובלי נגונים בטלניים שונים. זה היה לימוד ישר, פשוט, טבעי".

ר' שלמה ציון היה חריף בלימודו, בעל מזג סוער, אך התיחס היטב לתלמידיו. הוא הכיר את משפחותיהם והיה ביחסים הדוקים עם אביו או סבו של כל אחד ואחד מאתנו.

בערבי שבתות, בין סוגיא לסוגיא או בין פרק לפרק בפרשת השבוע היה יושב רבנו בניחותא, כשרגליו משוכלות, גומע מהקפה הריחני שהביאה לו בתו היפה מביתו שבקומת הקרקע. אז היה רבנו חורג ממסגרת הלימודים והיה משוחח על המתהוה בעיר ובעולם. באחד הימים הצטרף לקבוצתנו חבר חדש, בר אבהן, מבוגר מאתנו במקצת, מצוי בעתונות ואף מנסה בה את קולמוסו, יצחק מולכו (ברבות השנים מהעסקנים הדגולים בעיר ומנכבדי ירושלים וסופריה). הוא היה בקי מכולנו בהויות העולם. ר' שלמה ציון אהב לדובבו שיספר לנו מחדשות היום והשבוע.

בחדר הסמוך לימד המשכיל גבריאל בוטון. עלם צעיר, לבוש אירופית, נעים בהליכותיו. מסביב לשולחן הארוך הצטופפנו התלמידים והיו שומעים בצמא את לימודו. הוא לימד סגנון עברי, קטעים מספרות ההשכלה, דקדוק ומלאכת הנאום. הכתבותיו בלימוד השפה היו קטעי ספרות נבחרים מסופרי ההשכלה. זכורני: פעם אחת הכתיב לנו קטעים מיצירה עצמית שתכנם דברי מליצה לאהובת לבו היא השפה העברית. מפה לאוזן היתה מתהלכת הסברה שאלה הם רחשי לב אמיתיים של לב אוהב לבתו של רבנו מנהל בית המדרש.

הוא לימד אותנו גם תורת הנאום או הדרוש.

במשך כל הדורות התפרסמה היהדות השאלוניקאית בדרשנים מובהקים. עדים הם קבצי הדרשות של רבנים מפורסמים לדורותיהם שתכנם לא רק דברי הלכה ומוסר ופלפול תורני אלא גם ידיעות מהווי העולם כשהכל מתובל באגדות עממיות.

דרשנים מחוגי הרבנים ומרצים מחוגי המשכילים היו מבוקשים מאד. הדרשנים היו נושאים את דבריהם לא רק בבתי כנסת ובבתי מדרש, אלא גם בחברות לעזרה הדדית, לעזרת חולים, לצדקה ולסעד באיגוד פועלים, בעלי מלאכה, סבלים ועוד. אספותיהם השבועיות בעיקר בשבתות, של כל האגודות היו מסתיימות בשמיעת דרוש מאת "חכם". באגודות לתרבות ולהשכלה ובמועדונים השונים היו מרצים נודעים שהרצו על נושאים ספרותיים או בשאלות החברה שהיו מסתיימים בויכוחים ערים. הנאומים ואף הדרשות היו מצטיינים בשפתם ההספניולית שהיתה שונה במקצת מהשפה המדוברת בפי ההמונים.

בעיר היו ידועים דרשנים מובהקים שהיו מרכזים סביבם, בבתי הכנסת בערבי שבתות לפני קבלת שבת או בשבתות אחרי שנת הצהרים, המונים שהקשיבו רב קשב לדרשותיהם. נושאיהן היו רעיונות מפרשת השבוע ודברי מוסר כשהם מתובלים בדברי אגדה ובסיפורי מעשיות. היו רבנים ודיינים שריתקו את הקהל הרחב, ואפילו את הסוחרים הגדולים והמשכילים בדרשותיהם המאלפות בבית הכנסת הגדול תלמוד תורה בחגים ובאירועים חברתיים גדולים בעיר.

הדרשן היה מכיר את שומעיו וידע להתאים אליהם את שפתו ואת נושאיו. אחד הדרשנים העממיים והמעולים ח' יוסף קאראסו ידע לרתק את שומעיו מההמונים בחידודיו ובמעשיותיו. היו דרשנים שהיו מומחים לדרוש לפני פשוטי עם, סבלים, מלחים, דייגים ועוד. היו כאלה ששימשו כ"חכמים" לדייגים והפליגו איתם בלב ימים.

בעונה אחת בשנה, בשבע השבתות שבין פסח לשבועות היתה פעולה ענפה בהשמעת דרשות ונאומים. בעונה זו היתה נקראת בניגון מיוחד בבתי הכנסת מסכת אבות, שבת שבת ופרקה. אחרי קריאת הפרק היו דרשנים מעלים את הרעיונות המוסריים שבמסכת זו.

דרשותיהם של הרבנים היו מתוכננות ומחולקות לשלושה חלקים. בתחילה היה פותח הדרשן בהכרזה חגיגית במילים: "והנושא בא", לאמור נושא הדברים או נושא הדרוש (מליצה הלקוחה מהפסוק "והנשה בא לקחת את שני ילדי", מלכים ב' ד', א') ואחר-כך היה קורא פסוקים אחדים מפרשת השבוע או מפרקי אבות ששימשו ציר לתוכן ה"דרוש". אחרי זה דברי תנא או אמורא מתוך אחת המסכתות או קטע מהמדרש שהיה לו קשר לרעיונות שעתיד הדרשן לפתחם. הרבנים הגדולים שידעו גם לחרוז חרוזים היו קוראים את דבריהם בחרוזים. בחלק השני של דרשתו היה הדרשן מאריך בפלפול תורני כדי לישב בעיות המתעוררות עם קריאת הפסוקים, ובהתרת סוגיות בהלכה על סמך דברי ראשונים ואחרונים. הפלפול הזה היה נאמר בעברית מתובלת במלים ארמיות כסגנון התלמוד. בגמר חלק זה היה מסכם הדרשן את דרשתו בהכרזה חגיגית: "ועל זה רמזתי בנושאי מקודם" (במקור "מקדם" על דרך הפסוק: "ויהי בנסעם מקדם", בראשית י"א, ב'). בחלק זה של דרשתו היה מתאים את הרעיונות לפסוקים ולקטעים מהתלמוד שפתח בהם. הדרשן היה מסיים בפסוק: "ובא לציון גואל בעגלא ובזמן קריב, אמן", או בפסוק "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה י"ד, ט).

בתכנית הלימודים ב"בית יוסף" תפסו חלק חשוב האימונים לדרשה. המורים היו מכינים את התלמידים לדרוש מדי שבת בין פסח לשבועות, כל אחד לפי תורו, בבית הכנסת ק"ק איטליה ישן, בפני רבנים, נבחרי הקהילה ובפני קהל רב. בעיקר זכו להופעה בפני הציבור המבוגרים שבין התלמידים שהיו הדורים בתלבושתם: גלימה שחורה ותרבוש. אחר כך נהגו לאמן גם את הצעירים שבין התלמידים. בתחילה דיבר הצעיר דקות מספר ואחר-כך – הדרשן הראשי – התלמיד המבוגר. עם גמר הדרשה היה ניגש התלמיד לרב העיר או לראש אב בית דין שישב על יד ארון הקודש ונושק את ידיו.

זכורני את החויה הגדולה שהרגשתי כשעמדתי בגיל בר-מצוה ברטט ודרשתי את דרשתי הקצרה מעל הבמה בפני רבני העיר ונכבדיה. לא אשכח את עיניו הטובות והמעודדות ואת חיוכו הלבבי של סביב שישב על "ההיכל".

בבית יוסף לימדו תורכית וגם צרפתית. אחד המורים המחוננים להוראת השפה הצרפתית היה ליאון ריקנטי ז"ל. הוא שימש אחר-כך נשיא הקהילה, ובעלותו ארצה היה אחד האישים החשובים בעולם הפיננסים וממיסדי בנק דיסקונט לישראל.

השלב האחרון והחשוב בתכנית הלימודים ב"בית-יוסף" היה המשך הלימודים ב"ישיבות" שנתמכו על ידי עשירי העיר ונקראו על שמם. ב"ישיבות" המשיכו פרחי תלמידי החכמים בהעמקת ידיעותיהם בתלמוד ובספרי שאלות ותשובות. הם היו מקבלים סכומי כסף חודשיים מאת הקהילה או ממיצנטים שונים. כדי להרגילם לדייקנות היו מפחיתים חלק ממשכורתם בגלל איחור או חיסור.

מ"ישיבות" אלו לוקחו הבחורים המוכשרים ביותר למלא תפקידים דתיים חשובים במוסדות הקהילה ובעיירות הסמוכות.

לשלב הלימוד ב"ישיבות" לא הגעתי. אחרי שלוש שנים ב"בית-יוסף" הפסקתי את לימודי בו ועליתי לירושלים כדי להשתלם בה בדרך שהתווה לי מורי ורבי, סבי ז"ל.