רובו של ספר זה יוקדש לבדיקת חיבוריו המגוונים של רב סעדיה. אולם בטרם ניגש לעיון מדוקדק יותר בכל אחד ואחד מתחומי כתיבתו, יש להקדים דברים אחדים על כתיבתו בכללותה .
תחילה נציין את חלוקת התפקידים בין השפות השונות בכתיבתו של רס"ג. בצורה גסה אפשר להבחין בין עברית לערבית (הארמית ממלאת תפקיד שולי ביותר בכתיבתו, ולמעשה היא משמשת רק לציטוטים). הערבית הייתה קרוב לוודאי שפת הדיבור השגורה בפי רוב יהודי העולם בתקופה ההיא, ורס"ג השתמש בה כמעט בכל חיבוריו שבהם לא היה כפוף לדגמי כתיבה קיימים. הוא כתב בה כמעט את כל חיבוריו ההגותיים, הפרשניים והבלשניים וחלק ניכר מחיבוריו ההלכתיים והפולמוסיים. השימוש בעברית בולט בעיקר בשירה, שבה המסורת רבת השנים של שירת הקודש חייבה זאת. גם כאשר הרחיב רס"ג את גבולות שירתו מבחינת התכנים והטכניקות, הוא נשאר נאמן למסורת זו.
מלבד לשון השירה, שהיא ממילא גבוהה ומצועצעת, אנו מוצאים בכתביו לפחות שני סוגים נוספים של כתיבה עברית. במספר הזדמנויות כתב רס"ג עברית כעין-מקראית, כולל חיקוי של צורות לשון מקראיות, חלוקה לפסוקים ופיסוק טעמים. כתבים אלה נועדו לדבריו - לצד מטרותיהם התוכניות - לשמש מופתים לכתיבה עברית נשגבה ולתרום להחייאת השפה העברית כשפה ספרותית (אם כי הוא היה מודע היטב לקשיים של קוראים רבים להבין את דבריו, כפי שנראה להלן). ייתכן שמעבר לכך ראה חשיבות בעצם הפגנת יכולתו להתבטא בעברית נמלצת. שפה פשוטה ופרוזאית יותר שימשה אותו בעיקר במקצת תשובותיו בהלכה (לצד תשובות הכתובות ערבית - שפת התשובה נקבעה בדרך כלל בהתאם לשפת השאלה) ובאיגרות, שהמטרה התקשורתית היא העיקר בהן, ואילו הצורה המהוקצעת חשובה הרבה פחות.
לרוב חיבוריו, אם לא לכולם, כתב רס"ג הקדמות כדרך המחברים המוסלמים ובניגוד למקובל בספרות היהודית עד זמנו. בעקבות המודל המוסלמי נהג לפתוח את הקדמותיו בשבחי הבורא, תוך שהוא בוחר שבחים המתאימים לנושא החיבור, ולאחר מכן עבר לדיון כללי בנושא החיבור ולסקירת תוכנו. כמה מחיבוריו בערבית מחולקים לפרקים ממוספרים, ובמקרים אלה מסיים רס"ג את הקדמתו בהצגת תוכן העניינים של החיבור, שהוא כנראה חידוש שלו בתולדות הספרות העולמית. אף בחיבורים עצמאיים שבהם חלוקת החיבור אינה חדה ומובנית כל כך נהג לסיים את הקדמתו בסקירת מבנה החיבור וחלוקת תכניו.
המצאת החלוקה לפרקים ממוספרים משתלבת היטב בנטייתו המובהקת של רב סעדיה לארגן חומרים בעזרת מספור. הוא מרבה להביא רשימות של דעות שבכוונתו לדון בהן, של שאלות שיש לענות עליהן, של תועלות שניתן להפיק ממקור מסוים, וכדומה. לעתים נראה שאהבת הסידור השיטתי וה"מדעי" גוברת על נוחות השימוש, בייחוד כאשר רס"ג כותב בצורה "מודולרית": בחיבורים שבהם אלמנטים מסוימים חוזרים על עצמם, הוא נוהג להביאם רק פעם אחת, ומכאן ואילך להסתפק בהפניית הקורא לדיון הקודם, אף ששיטה זו עלולה להכביד מאוד על השימוש השוטף בחיבור (ראו עמ' 139, 147-146 להלן).
אולם, במקרים לא מעטים הוא נוהג להפנות את הקורא מחיבור אחד שלו למשנהו, ולציין שבנושא מסוים כבר הרחיב את הדיבור בחיבור פלוני, או שהוא מתכנן להרחיב עליו את הדיבור בחיבור אלמוני. במקרים אחרים הוא משבץ בכתביו דיונים מפורטים למדי ואינו מסתפק בהפניות, כנראה בגלל חשיבותם המיוחדת של הנושאים הנדונים בראיית עולמו הכללית. דוגמה בולטת לכך יש בדיוניו הרבים בנחיצות המסורת בכלל ומסורת התורה שבעל פה בפרט, ביניהם דיונים דומים מאוד לזה, אולם אין זו דוגמה יחידה. נושאים שהעסיקו אותו במיוחד, למשל תפיסותיו המֶטא-היסטוריות, מצאו את דרכם למסגרות ספרותיות מגוונות ולא תמיד צפויות (ראו למשל עמ' 45 לעיל ועמ' 92, 171 להלן)
מעבר לרמת הקטע הבודד, ידע רב סעדיה "למחזר" חיבורים שלמים. הוא הוציא כמה מחיבוריו במהדורות שונות, והדוגמאות המובהקות הן של 'ספר האגרון' ו'ספר הגלוי', שכל אחד יצא תחילה במהדורה עברית ולאחר מכן במהדורה ערבית מורחבת. במקרה של 'ספר הגלוי' כללה המהדורה תרגום מילולי לערבית המלווה בהערות פילולוגיות ותוכניות. תופעה דומה היא התייחסות ליחידה מסוימת הן כיצירה העומדת בפני עצמה והן כחלק מיצירה מקיפה יותר. כך, למשל, התייחס רס"ג לחיבורו העיקרי בתחום הבלשנות גם כחיבור מקיף וגם כאוסף של שנים עשר חיבורים, ואף ציין שחיבור הלכתי מסוים הוא חלק מספר הלכה מקיף שתכנן לכתוב, אולם ככל הנראה לא הספיק להגשים תוכנית זו. כמו כן מסתבר שלפחות כמה מפרקי 'ספר האמונות והדעות' נפוצו גם כחיבורים עצמאיים, בין אם נכתבו מלכתחילה ככאלה ולאחר מכן שולבו במסגרת רחבה, ובין אם נתלשו מן המסגרת המקיפה והפכו לחיבורים נפרדים. לפחות אחד הפרקים האלה נשמר בשתי מהדורות שונות מאוד, בשני כתבי היד של 'ספר האמונות והדעות' המצויים בידינו.
פן נוסף של מה שניתן לכנות "הכתיבה הפתוחה" של רב סעדיה הוא ריבוי הפנים התוכני והז'אנרי של רבות מיצירותיו. לא נגזים אם נקבע שחיבור שלו, שניתן לשייכו בבירור לתחום דעת אחד - הוא בבחינת יוצא מן הכלל המלמד על הכלל. חיבורים פרשניים והגותיים, וגם חיבורים בלשניים והלכתיים, כוללים בתוכם מרכיבים פולמוסיים חשובים; פירושי מקרא כוללים דיונים הלכתיים; כתבים בתחומים שונים נועדו לשמש בין היתר מופתים לכתיבת ספרות יפה בעברית; וכתבים בלשניים או פולמוסיים כוללים דיונים מֶטא-היסטוריים. מסתבר שלרב סעדיה היו דברים חשובים לומר בתחומים רבים כל כך, עד כי לא היה מוכן להגביל את עצמו לתחום מסוים בכל חיבור, ואולי אף סבר שכתיבה מגוונת כזו תאתגר את קוראיו ותוסיף להנאתם. חשוב לציין עוד, כי רב סעדיה יצר במידה רבה במו ידיו את המתכונות הספרותיות שהשתמש בהן, ולכן, בהיעדר דגם קדום ומחייב, הרגיש את עצמו חופשי להתאים אותן לרצונותיו וליכולותיו.
לבסוף נאמר מילים אחדות על ההיבט הצורני של השימוש שעשה רב סעדיה במקורותיו. כמעט מובן מאליו שהוא הסתמך בעיקר על מקורות סמכותיים מן המסורת היהודית - בראש ובראשונה המקרא וספרות חז"ל, ולעתים רחוקות מקורות אחרים, ביניהם כאלה הקרובים יחסית לזמנו. מעניין שרס"ג נשען לרוב על מקורות כאלה בלא שהוא מציין זאת או אף רומז על כך. שימוש כזה בולט במיוחד באגדות חז"ל, המצויות ברקע של רבים מפירושיו למקרא ושל קביעותיו הכרונולוגיות. במקרים רבים אחרים מציין רס"ג שתוכן מסוים לקוח מן המקורות, אך הוא מוסר אותו בפרפראזה, ואילו במקרים אחרים הוא מצטט את לשון המקורות עצמם בעברית או בארמית. ההפניות למקורות, הן במקרים של ציטוט והן במקרים של פרפראזה, כלליות ביותר. הוא אינו רגיל להפנות לספר מסוים במקרא, אלא מציין את מה ש"אמר הכתוב", "אמר הנביא", "אמר החסיד" וכדומה. כמו כן אינו מפנה למסכת מסוימת בתלמוד, ובוודאי שלא לפרק מסוים במסכת. יתרה מזו, לעתים אינו מציין אפילו שציטוט מסוים לקוח ממקור זה או אחר. צורות הציון של מקורות חז"ל (ולעתים רחוקות גם לציון מקורות בתר-חז"ליים) השכיחות בכתיבתו הן: "אמרו הקדמונים", "אמרו החכמים", או "אמרו" בלבד. הקורא שאינו מוכן להסתפק בעדותו של המחבר על מה ש"נאמר" חייב לשלוט כמוהו בספרות חז"ל כולה, כדי לאתר בעצמו את המקורות שהסתמך עליהם.
לחלקים נוספים של הפרק:
רב סעדיה, מהפכן ושמרן
רב סעדיה, מהפכן ושמרן: רב סעדיה המהפכן
רב סעדיה, מהפכן ושמרן: נועזות בשירות המסורת
רב סעדיה, מהפכן ושמרן: תכונות אופייניות של כתיבתו (פריט זה)
