חורבן יהדות שלוניקי (זכרונות)

הגרמנים הכריזו מלחמה על יוון ב- 6 באפריל 1941. במשך הימים שבאו לאחר מכן, נשמעו אזעקות יום יום כמעט ללא הפסק, ואוכלוסיית העיר בילתה את רוב זמנה במקלטים. מספר פעמים הופיעו מטוסיהם בשמיים אך לא הטילו פצצות ולאחר כמה סיבובים, נעלמו. בינתיים החל הצבא היווני לסגת. זאת ראינו בבירור ב- 8 לחודש בשעות אחר הצהריים. במחסני הנמל ובתחנת הרכבת נראו להבות, ועשן שחור וכבד העיד על שריפות ענקיות במיכלי הדלק שבסביבה. מיד נפוצו שמועות שבתחנת הרכבת מחלקים את המזון שבמחסנים בין האוכלוסיה. חברי ואני, ביחד עם סקרנים אחרים, התאספנו ליד הכביש הראשי וראינו מחלקות של חיל הרגלים היווני עוזבים את העיר. החיילים צעדו שקטים ועצובים. רגש של אי בטחון ואסון קרב חדר אל ליבנו.

השמיים השחירו מעשן השריפות וטיפות כבדות של גשם החלו לרדת עלינו כאילו גם השמיים משתתפים בצערנו על נפילת העיר. נסיגת הצבא היווני פירושה שאנו נתונים מעתה בחסדי הכובש הגרמני.

*

יום ה- 9 באפריל 1941. תאריך שלא יישכח מזכרון תושבי שלוניקי לעולם. ליל ציפיה ופחד עבר עלינו. הכל הסתגרו בבתיהם והמתינו להופעת החיילים הגרמנים הראשונים. בשעה שמונה בבוקר ניגשו אחדים עד הכביש הראשי: האם הגיעו כבר? נודע שבקולנוע שבשכונה, אשר בזמן המלחמה נגד האיטלקים שימש כמחסן צבאי, מחלקים מזון. ואכן קהל של גברים, נשים וילדים, עוברים על פנינו עמוסי שקים. גם אני ניגשתי למקום ושם ראיתי כמה אכזרי הוא האדם בשעות מסויימות. כל אחד נלחם להוציא מהמחסן שק מזון, בלי להתחשב בזולת, על ידי דחיפות, צעקות ומכות; חולצות נקרעו, אנשים נפצעו, העיקר לקחת את השלל.

לפתע נשמעו יריות ואופנוע עם סירה נראה מרחוק. בהתקרבו במהירות פגע באישה שחצתה את הכביש, אך החייל הגרמני שישב בו המשיך בדרכו בלי שים לב אליה. מאחוריו התקרב רכב צבאי רב, שעבר על פנינו. כולנו עמדנו דוממים ורק רעש המכוניות והשריון ניסר באוויר. באותה שעה הופיעו באופק עשרות מטוסים אשר כיסו את השמיים והצטרפו לסימפוניה הרעשנית. זמן ממושך טסו ציפורי הברזל מעל ראשינו בגובה נמוך והרעש המחריד של מטוסי ה"סטוקה" שבר את רוחנו. פרצתי בבכי: באו הגרמנים, באו הכובשים!

מדוע נשברתי? הלא טרם הרגשתי בצבאות של היטלר ולא שמעתי על מעשיהם ומשטרם החדש. אך רעש המטוסים חדר כה עמוק לראשי, לגופי ולנפשי, וזה היה למעשה רצון הכובשים – לשבור את רוח האוכלוסיה. על אף היותי נער, הבנתי שעלינו להשלים עם עובדת הכיבוש.

*

כאשר החלו הגרמנים להחרים חדרים לקציניהם בעזרת תורגמנים יוונים, הם התנהגו בנימוס ובאדיבות כבני עם תרבותי. האנגלים צדקו כאשר אמרו שבכל מדינה כבושה פיזרו הגרמנים את כוחותיהם בין האוכלוסיה. כל חצר בית ספר או מגרש ריק הפך לחניון לרכבם והשפה הגרמנית נשמעה בכל פינות העיר.

אחרי כמה שעות הופיעו כרוזים על הקירות המודיעים שהצבא הגרמני בא כידיד לשמור עלינו; שיש להמשיך בעסקים כקודם. הכרוז הסתיים במילים: "כל נושא נשק – עונשו מוות!" ואכן כעבור ימים ספורים, הופיעו כרוזים בכותרות: "למוות!" ומתחתיה רשימות של אזרחים שהוצאו להורג.

עד אז לא ידענו מה פירוש המילה תור וכרטיס מזון. היינו רגילים לקבל את כיכרות הלחם עד הבית ישר מהמאפיה, וכעת על כולנו להצטייד בכרטיס מזון לחנויות מכולת ולמאפיות. תור ארוך של אנשים נראה בפתחיהם, ממתינים לחלוקת המלח, הגפרורים או הלחם.

לחם החיטה שהיינו רגילים לאכול הלך ונעשה כהה יותר, אח"כ הכיל כל מיני קליפות, ליכלוך וכמות מסויימת של אבנים, שהורגשו היטב בין השיניים, עד שלבסוף חילקו לנו "בובותיה", כלומר לחם מקמח תירס עם אחוז גדול של מים. המנה היומית של 200 גרם – כבדה כעופרת. חוסר הלחם הורגש, אך טרם היה רעב. לרוב היתה אפשרות להשיג שקי קמח במחיר גבוה; הבצק הוכן בבית והובא למאפיה.

נוצר מושג חדש: שוק שחור, שפירושו – תשלום למצרך פי כמה מערכו הרגיל. המחירים של צרכי המזון הבסיסיים עולים יום יום ורק מעטים מסוגלים להשיגם. המצב מחריף. הקיצוב הפך למחסור, המחסור הפך למחסור חמור, ולאחדים החלה תקופה של רעב ממש. רבים מוכרים הכל תמורת מזון, בראשית – דברי ערך, ומאוחר יותר – בגדים, רהיטים ואף בתים, למי שיש כמובן. ככל שהמחסור גדל, כן עלה מספר סוחרי השוק השחור אשר התעשרו בקלות על חשבון העם. באחד הערבים, בחוזרי לביתי (היתה חשיכה של האפלה) הבחנתי בגוש על המדרכה. התקרבתי ושמעתי קול חלוש, האומר: לחם! אני רעב! מיד הוזעקו החברים שבשכונה, מישהו הביא פנס, שני – כוס מים וכיסא, ואחר – צלחת עם מרק חיטה חם. האיש היה כבן שלושים, מבטו אדיש, וזקן קצר סביב פניו החיוורים. לא היה לו כוח להחזיק גופו אפילו בישיבה. אחרי שאכל, וכעבור חצי שעה, התאושש, הודה לנו והמשיך בדרכו.

עד אותו יום לא הערכתי כראוי את דברי אימי שלא להשליך שאריות של לחם, כי יש אנשים רעבים, ולא צריך לזלזל אפילו בפת לחם קשה. לא עלה על דעתי שאדם יכול למות מרעב בלב עיר גדולה כשלוניקי, ולא תארתי לעצמי שמאוחר יותר אהיה אני עצמי אדיש בראותי בני אדם מחפשים מזון בפחי אשפה כמו החתולים, שמתו לא מכבר מרעב. אימרה יוונית עתיקה אומרת: אני מזדקן בלומדי כל יום. מילה חדשה למדנו אז, "ויטאמינים". הבריות מתים מחוסר ויטאמינים, מחוסר סוכר ושמן הדרושים לגוף האדם. הרגליים מתנפחות ומקבלות צבע אדום כהה – זאת התחלת הסוף. אומרים כי הרכב ללוויות אינו מספיק למספר המתים ההולך וגדל. משפחות שקרוביהן מתו אינן מודיעות על כך לשלטונות, כדי לא החזיר את כרטיס המזון שלהם, ובלילה זורקים את המת מעבר לגדר אל בית הקברות. כל זה נודע לי מאוחר כשחלף הרעב של שנת 1941.

*

הקיץ בעיצומו. תזמורת תחנת השידור משדרת בגינה, תחת כיפת השמים, שלוש פעמים בשבוע, וחבורתנו מבקרת במקום בקביעות כדי לשמוע את מנגינות הג'אז. במהרה הפך המקום למפגש הנוער השלוניקאי. הכניסה חופשית, המנגנים יוונים. שידורים אלה מהווים חוויה מהנה בחיינו האפורים, אך התחלת רדיפת היהודים שמה במהרה קץ גם לבידור יחיד זה.

באחד הערבים, באנו כרגיל לשמוע מוסיקה, אך חיכתה לנו הפתעה בלתי נעימה: שני שלטים, אחד ביוונית והשני בגרמנית, אומרים: JUDEN VERBOTEN (הכניסה ליהודים אסורה). לא היתה ביקורת בכניסה, אך "כבודנו העצמי" לא נתן לנו להיכנס. ושוב אחז הפחד בליבנו והרגשת אי הביטחון התחדשה, כי שלטים אלה הזכירו לנו לפתע את הדברים הנוראים ששמענו על התנהגותם של הגרמנים כלפי יהודי מדינות אירופה הכבושות.

*

כשנה וחצי לא הראה הכובש שום פעילות אנטישמית, דבר שהשלה את היהודים, שהפיל עלינו תרדמה, שנתן בנו את התקווה שאולי לא יפגעו ביהדות יוון. אולם JUDEN VERBOTEN תהיה הלוחית הידועה, שנראה מעתה בכל מקום בידור, בחנויות, בתי קפה וכו'. אתה עובר על פני החנויות שקנית בהן עד אתמול – הכניסה אסורה לך. רוצה אתה להיכנס לבית קפה, שהיית רגיל לאכול בו עוגתך עם חברך – אסור! צועקת הלוחית.

סימן שאלה גדול צץ לפנינו. למה? למה אסור לנו להיכנס למקומות שנהגנו להיכנס? התשובה חד משמעית: כיוון שאתה יהודי, וליהודים אין מקום בעולמו של הגזע העליון. הנפש מתמרדת, האם אשם מי שנולד יהודי? אכן העשיר אינו מבין את העני, השבע אינו חש את סבל הרעב, וכאשר אתה בן חורין, אינך מבין את פירוש המילה עבדות.

*

ביום בהיר אחד קראנו בעיתונים מודעה בזו הלשון: "הזמנה לעבודות כפיה. על כל יהודי ממין זכר, מגיל 18 עד 40 להתייצב במשרדי בנק אוניון לרישום, ב- 12/7/42, בשעה 8 בבוקר".

השלטון הגרמני התחיל להכביד ידו עלינו באופן פעיל. מי יעיז לא להישמע להוראות הגרמנים, המנצחים בכל המלחמות, כובשי אירופה כולה וצפון אפריקה?

הגיע יום ה- 12 ביולי. היה זה יום שבת דווקא. בשעה שנקבעה, 8 בבוקר, הגעתי לרחבה שהיתה מוקפת שוטרים, והרבה צעירים יהודים כבר עמדו מול הבנק, מסודרים בשישיות. אף אני נכנסתי ונעמדתי בשורה. כולם ממתינים בקוצר רוח ובעצבנות-מה, להתחלת ההרשמה, כי רוצים אנו לחזור הביתה במהרה. קהל רב מצטופף סביבנו, ברחובות ועל מרפסות הבתים. אזרחים, קרובים, זרים וסתם סקרנים. הזמן חולף, השמש מתחילה להטריד – וההרשמה טרם החלה.

אנשי ה"פלד-ז'אנדארמרי" וה"אס-אס" מסתובבים בין שורותינו. הנה יהודי שהגיע באיחור. אחד הגרמנים פוקד עליו: Com (בוא)! ומצווה עליו לעשות תרגילי התעמלות כעונש. בהתחלה נראה הדבר משעשע וללא חשיבות. אך הנה קבוצה אחרת באה באיחור. הגרמנים מעמידים אותם בשורה ומצווים עליהם לעשות את תרגילי ההתעמלות, כשהקצב הולך ונעשה יותר מהיר. מי שלא הספיק לתרגל לפי הקצב עקב הזיעה והחום, ספג בעיטות מאנשי ה-ס.ס. למען ימהר. הגרמנים מתנפלים על המתעמלים היהודים ומכים בכל כוחם בידיהם ורגליהם. מי שהיה זריז קיבל פחות ומי שלא – יותר. אחדים הפסיקו אחרי זמן מה בגלל אפיסת כוחותיהם ובגלל המכות שניתכו עליהם על ידי צורריהם. ואז ראיתי בפעם הראשונה בחיי איך אדם מתעלף תחת מכותיו של יצור אנושי אחר.

הנאצים הצטיידו גם במקלות ומכים עתה ללא הפסק על גופם של המאחרים. מישהו מתעלף. דלי מים המותז עליו מחזיר לו את הכרתו, והוא נאלץ להמשיך בהתעמלותו הכפויה עד שמניחים לו ומחפשים קורבן חדש. השמש עלתה גבוה בשמיים. מצווים עלינו להפנות את פנינו כלפי השמש הלוהטת. בהעדר מאחרים, מחפשים הכובשים קורבנות מבין הצעירים העומדים בשורות. בהישמע הצעקה: קום (בוא)! פוסק הלב מלפעום. אל מי מופנית הקריאה?

על פני המגרש שוכבים הרבה בחורים ללא הכרה ממכות הגרמנים, או ממכת שמש, ואנו צעירי שלוניקי של שנת 1942 עומדים בלי תנועה ובלי להוציא הגה מפינו, עומדים כמעט בלי לנשום מפחדנו להתבלט. כל אחד מנסה להסתתר מאחורי גבו של חברו. הפה מר ויבש והלשון נדבקת לחיך. הקהל סביבנו מתבונן ומתבונן אדיש ומאובן מפחד. לפתע מופיע, כנכנס לזירה, קצין ס.ס. בעל צלקת בפניו. הופעתו בלבד כבר מעבירה צמרמורת בגופינו. הוא בוחר לו כקורבן יהודי בעל קרחת ונמוך קומה, מתנפל עליו, עושה לו "התעמלות", ומנחית עליו מכות. הקורבן מתעייף במהרה וכאשר הוא מפסיק להניע את אבריו יורד המקל על הראש, הכתפיים והבטן. היהודי נופל ארצה והקצין מסיים את "הפעילות התרבותית הגרמנית" בקפיצה על גופו ובבעיטות בביטנו. חיילת גרמניה מצלמת את מעשה הגבורה.

גמר הקצין עם קורבנו הראשון ופונה הוא אלינו לבחירת מועמד אחר. נשימתי נעצרה כשהצביע לעברי בצעקה צרודה: קום! אך לא אלי התכוון. מאחורי עמד בחור גבה קומה, לבוש חליפה לבנה. עליו נפל הגורל. מיד לאחר ה"התעמלות" מתחיל הקצין במכותיו, אך הקורבן ניצב כסלע ואינו נכנע. דם נוזל מאפו וראשו והנאצי מתעצבן כי יהודי זה אינו כורע ברך לפניו. הקצין מוסיף להנחית את אלתו בכוח על גופו כשהוא צועק: "יודן קאפיטליסט", "יודן קומוניסט"! המכות היו כה חזקות עד שהמקל נשבר לשניים. כמטורף תפס הקצין מקל אחר והמשיך להוריד מכותיו. בראותי זאת, עלתה צעקה מליבי למוחי: למה, למה מרשה האלוקים שבשמיים מעשים כאלה? גרמנים אלה, בני אנוש הם או מכונות אוטומאטיות ללא רגש ולב?

הרחבה הפכה למעשה למחנה עינויים. רק סמוך לשעה שתיים אחה"צ, אחרי שש שעות של התעללות, נשמע קול רמקולים המכריזים: "כעת להתפזר. עליכם להופיע ביום שני הבא לרישום".

בהישמע ההוראה, ביצעו הרגליים בקושי רב את מה ששמעה האוזן. מיהרנו להתפזר, לצאת ממעגל העינויים בכיכר החרות בה הושפלה בצורה בלתי אנושית יהדות שלוניקי.

*

למחרת, ביום ראשון, הופיע העיתון היווני "נאה אברופי" (אירופה חדשה)¹ברשימה שבה נאמר: "אתמול נשם העם של שלוניקי לרווחה בשמחה וסיפוק כאשר ראה את המנצלים היהודים מרוכזים בכיכר החרות, אחוזי פחד וחרדה. הם לא נראו כמנהגם, בטוחים בעצמם וגאוותנים כמו בשעה שהם יושבים במשרדיהם ומנצלים את הפועלים..." המאמר היה גדוש עלבונות, שינאה והסתה כלפי היהודים. ברור היה לכולנו כי דברים אלה הוכתבו על ידי הגרמנים, אולם יחד עם זאת ידענו כי הם משקפים גם את הרגשתם של חלק לא מבוטל מאוכלוסי העיר היוונים.

לא רציתי ללכת לרישום ביום שני, אך בלחץ הורי הסכמתי. הפעם לא היו תקריות והתעללות, והרישום התנהל כשורה. נכי המלחמה נגד האיטלקים לא נרשמו ונשלחו הבייתה. אנו עברנו בזה אחר זה על פני אשנב, מאחוריו רשמו פקידים את הפרטים האישיים, נתנו לנו כרטיס עם מספר, ונאמר לנו כי עלינו לעקוב אחרי ההזמנה לעבודות הכפיה, דרך העיתונות. ביציאה נתקלנו הפעם, לא בגרמנים, אלא בשוטרים יוונים שהמשיכו את "משחקם" של הראשונים בהכותם על הריצפה בשוט, ומי שלא קפץ הרגיש את השוט על רגליו. הם שיחררו אותנו רק אחרי שאילצו אותנו לעבור על ארבע בין רגליהם, לקול צחוקם וליגלוגם של הנוכחים.

ה"הזמנה" באה, כעבור ימים ספורים. כ- 150 בחורים ראשונים גוייסו לעבוד בעיריה. מה תעשה בהם העיריה? למחרת קיבלנו את התשובה. כאשר עברתי ברחוב ראיתי את סלוואטור, אחד הבחורים העשירים בשכונתנו, מריק פחי אשפה לתוך מכונית העיריה. הדבר נראה קצת מצחיק, אך גם זה היה סימן לבאות. על דעתו של מי היתה עולה האפשרות כי הבחור המפונק והגנדרן של השכונה ייהפך לפועל ניקיון של העיר. אך זו היתה רק התחלה משפילה. באחד הימים, בדרך חזרה מבית הספר, פגשתי בקבוצה של צעירים יהודים עייפים, מלוכלכים ובלתי מגולחים, שצעדו בליווי משמר גרמני.

כעשר רשימות של "מוזמנים" הופיעו בעיתונות. הגרמנים ניצלו את הצעירים היהודים לעבודות קשות, סלילת כבישים ומסילות ברזל. בינתיים הושג הסכם לפיו תלמידי התיכון (שישית) לא יצאו לעבודות אלה. לכן ניצלתי ולא השתתפתי בעבודות הכפיה.

*

מאחד החברים שחזר ממחנה עבודה בגלל מחלה שמעתי לראשונה על קיום הפרטיזאנים. הקבוצה שראה, הוא סיפר, מנתה כתריסר אנשים, ובראשם בעל דרגה. הם נכנסו לכפר, בו עבדו היהודים, כשהם חמושים בנשק איטלקי ואנגלי, ופנו אליהם ואמרו לא להישמע לחיילים הגרמניים אלא להצטרף אליהם כדי להילחם בכובש הזר. זה היה בסתיו 1942.

*

גזירת עבודת הכפיה לא היתה אלא התחלת הרדיפות של יהודי שלוניקי.

בראשית 1943 הוכרחו כל המשפחות להצהיר בפרוטרוט על רכושן באמצעות הקהילה אשר גייסה הרבה אנשים לביצוע המשימה. לשם מה דרושות לגרמנים ההצהרות הללו? התהלכו סברות רבות. אולי על סמך זה יטילו מיסים או שמא יחרימו חלק מהרכוש. יקחו אשר ירצו, אמרתי בליבי, העיקר שיניחו לנו לחיות במנוחה במקומנו בו נולדנו וגדלנו. הרב הראשי, ד"ר קורץ, מצהיר כי אין לנו לחשוש מהעברה או גירוש.

הצוו הבא היה כי כל היהודים צריכים לסמן את הבית או החנות במגן דוד, ולשאת על הבגדים בצד שמאל טלאי מגן דוד בצבע צהוב. כמו כן, הוגבלה תנועתנו בתחומי שכונות מסויימות ("גיטאות"). בינתיים מתהלכות שמועות על גירושנו לפולין. הנהגת הקהילה שותקת. רבים מנסים לקבל מישרה כל שהיא בקהילה או במשמר האזרחי, אשר "בטח יועברו אחרונים".

כאשר אני חושב על התקופה ההיא הנני מתמרד נגד עצמי ונגד יהודי עירי, על הפאסיביות וחוסר התגובה לגורל ההולך ונחרץ. אך מדוע דווקא עכשיו, כעבור הרבה שנים אני כועס ומתמרד, ולא אז? מדוע לא ברחנו? האם התשובה היא – מפחד הגרמנים? או שמא התעמולה שלהם הרדימה אותנו בסיסמאות כוזבות? אולי מנהיגי הקהילה בגדו ביודעין או בלא-יודעין? תהיה הסיבה אשר תהיה, עובדה היא שרק מעטים ניסו לברוח משלוניקי לאתונה הכבושה בידי האיטלקים, שכמעט ולא ביצעו את חוקי הגזע. כיום אין ביכולתי להסביר את התנהגותנו, אך אז האווירה והתנאים היו כאלה שהדבר הטבעי היה לקבל את הנגזר עלינו.

ובכן מגרשים אותנו לפולין. מה לעשות, עלינו להתכונן לדרך ולהיות מוכנים לעבוד שם קשה למען קיומנו. הצעירים יעזרו למבוגרים. היכונו לנסיעה הגדולה! מכונות תפירה נכנסו לפעולה והכינו שקים וילקוטים בהם יוכנס כל מה שאפשר לשאת. החלה מכירה כללית של כל שאר הדברים והחפצים; רהיטים, סדינים וכל מיני מערכות כלים, מזכרות, ספרים – הכל למכירה. אזרחים יוונים קונים במחירי הזדמנות. דברים רבים בעלי ערך, תכשיטים, חפצי זהב וכסף, נמסרים להם לשמירה. "שימרו נא דברים אלה, וכשנחזור בעזרת השם..." הנוער קונה נעליים גבוהות, מכנסי גולף, אפודות צמר, הלא שם בפולין קר מאד. קונים מימיות, פנסי כיס, מצטיידים כמיטב היכולת, כאילו יוצאים אנו לספורט החורף. בשבועות שקדמו למשלוחים, נערכו חתונות רבות. זוגות צעירים נכנסו תחת החופה – "מוטב שנינשא, מי יודע מה מחכה לנו".

הגרמנים החלו לרכז את היהודים בשכונת בארון הירש, אשר בקרבת תחנת הרכבת, והמשלוחים הראשונים החלו לעזוב את העיר. השכונה הזאת נהפכה למחנה מעבר בו היו צריכים לעבור כל המגורשים.

גירוש יהודי שלוניקי שהביא את השמדת יהודיה וחורבן אחת הקהילות המפוארות של עם ישראל – החל.

הערות שוליים:

1.[ עיתון אנטישמי משתף פעולה עם הגרמנים].