כוחו של ספורט

אין זה קל לחזור לזכרונות העבר, כדי לספר, כפי שנתבקשתי, על איזו חוויית נעורים בתחום הספורט. אחרי הטרגדיות של תקופת מלחמת העולם השניה, אחרי שבע-עשרה שנות בתי-כלא רוסיים וגלות סיביר, שהיו מנת חלקי – כאילו שקעו הזכרונות בתהום הנשיה ואני חוזר אליהם אך לעתים רחוקות מאוד.

אולם כשמתחילים לחטט באפר של העבר, חוזרים ועולים הזכרונות, כשהם רעננים, כאילו התרחשו הדברים רק אתמול. רבים הם הזכרונות. יש והם מעלים רגעים של גדלות הרוח, אך יש גם זכרונות מזעזעים; יש הרפתקאות עליזות או כאלה, שאופיין רומנטי מובהק.

ובכן, מה אספר? בזכרוני עולה מקרה בלתי-שגרתי – ומי שמכיר את המנטאליות ואת אורח החיים של היהודים בקראקוב בימים ההם, יבין, מה יוצא דופן ופיקאנטי הוא המקרה, שעליו אספר.

רשות הרכבות הממלכתיות בפולין יזמה מבצע לעידוד השימוש ברכבות לטיולים ולנסיעות לאתרי נופש ולאתרי גלישה בחורף. הנפיקה, אפוא, כרטיסי נסיעה לאלף ולאלפים וחמש מאות קילומטרים, שאפשר היה לנצלם לנסיעות קצרות וכך ליהנות מהנחה, שהגיעה לכדי 70% ויותר. כמובן, בכרטיסים אלה מותר היה להשתמש אך ורק למטרת טיולים וספורט.

ואני אז עורך-דין בקראקוב.

באחד הימים הופיע בלשכתי בחור יהודי צעיר, כבן עשרים, מגודל פאות, חובש כובע שחור ולבוש מעיל ארוך – חובש ספסל בית-המדרש טיפוס – ובפיו סיפור מוזר: הוא נתבע לדין באשמת שימוש בכרטיס-סקי לאלף ק"מ לנסיעה ברכבת למטרות מסחר.

יעצתי לו להודות באשמה וכך יהיה לו סיכוי לקבל שבועיים מאסר-על-תנאי. אולם הבחור התעקש וטען, שאינו אשם כלל, כיוון שאמנם נסע לגלוש בסקי והוא גם יכול להוכיח את הדבר. לא האמנתי לו, אבל נוכח הפצרותיו הסכמתי ללמד עליו סניגוריה בבית-המשפט.

אגב, התברר לי, כי השופט, שידון בתביעה, הוא זה, שאצלו התמחיתי זמן ממושך לפני היותי עורך-דין מורשה. צירוף מקרים זה לא נעם לי מאוד, אולם היה מאוחר מכדי לסגת.

ביום הדיון בבית-המשפט היה האולם מלא אנשים, שהמתינו לתורם, כדי להופיע במשפטים שנקבעו לאותו מועד. משנפתח משפטו של מרשי, הכחשתי בשמו את האשמה וחזרתי על טענתו שנסע למטרת ספורט, היינו לגלוש בסקי. הודעתי עוררה עליצות בקהל ואף השופט לא הצליח להסתיר את חיוכו. אולם הבידור הגיע לשיאו, כאשר העידה אשתו של הנאשם והתלוננה – בשפה פולנית עלגת ובמבטא יהודי מובהק – על מר גורלה, בהיות בעלה "משוגע" לספורט הגלישה בסקי, לו הוא מקדיש כל רגע של פנאי, בורח מן הבית, כדי לגלוש, והיא מלאת חרדה, שמא ישבור את ידיו ורגליו. אף בלילות הוא חולם על סקי, צועק ומשמיע מלים בלתי מובנות לה. כעד נוסף הופיע אחיה, יהודי רציני, מגודל זקן ופאות, וגם הוא ספר בזלזול ולעג על שגעונו של גיסו ועל אכזבתו הוא, שלמשפחתו חדר יהודי, שבמקום לשקוד על תלמוד תורה ולדאוג לפרנסת משפחתו, עוסק בדברים בטלים וחסרי ערך, כמו גלישה בסקי.

סמל המשטרה, שייצג את התביעה, הוקיע ברמזים אנטישמיים "אנשים מסויימים", המפירים את החוק ביודעין ומנצלים את רצונה הטוב של הרשות, כדי להגדיל את רווחיהם על חשבון האוכלוסיה הפולנית, וכיו"ב. האוירה באולם בית המשפט היתה בלתי אוהדת מאוד לנאשם.

בנאום הסניגוריה של השתדלתי לשכנע את השופט, כי הזמנים נשתנו וכי הספורט חדר גם לרחוב היהודי, שרבים מחברי "מכבי" הם בני משפחות דתיות ומניתי מספר שמות של גלשנים יהודים מצטיינים. זו היתה אמנם אמת לחצאין, כיוון שבחורים אלו כבר עברו דרך ארוכה למדי לעבר החילוניות, אם כי יצאו ממשפחות יהודיות אדוקות מאוד. אגב, בתוך בקהל הבחנתי בחבר "מכבי", שהכרתיו, ואמרתי לשופט: "הנה, נמצא כאן מכרי, האינג' קרוכמאל, שיכול לאשר את דברי." האיש קם מיד ומבלי שנשאל, העיר: "כן, אדוני השופט, זאת אמת".

השופט החל לגלות ענין הולך וגובר. הוא שאל את הנאשם, אם ידועים לו שמות של אלופי הסקי בפולין, וכן בטויים טכניים אחדים, המקובלים בין הגלשנים. ואמנם גלה הבחור בקיאות בנושא. השופט נעל את הישיבה וזיכה את הנאשם.

כולם שוכנעו בצדקתו של הנאשם, מלבדי. היתה לי הרגשה, שהשתתפתי במחזה היתולי, אולי מצחיק, אבל בלתי-הוגן.

עברו חודשים אחדים מאז המשפט. באחד מימי ינואר, בקור עז, עליתי מרמת ה"קאספרובי" לפסגות הרי הטאטרי. עננים כבדים הסתירו את ענקי ההרים והעטו את הכל במעטה אפור. השלג היה גורע, מהול בגבישי קרח. התקדמתי אך בקושי. מסביבי – שממה לבנה, ללא נפש חיה. פתאום נתגלתה לעיני במרחק של כמה עשרות מטרים דמות של גלשן בודד, שעמד וכאילו המתין לי. כאשר התקרבתי אליו, פנה אלי: "בוקר טוב, אדוני המצינאס! (כנוי מקובל בפולנית כפנייה אל עורך-דין) אני שמח מאוד לפגוש אותך על השלג". התבוננתי בבן שיחי ולא הכרתיו. לבוש היה ככל הגלשנים באותה תקופה: כובע-סקי עם מצחיה, מעיל-רוח ומכנסיים צרים, תקועים בתוך הנעליים. המשכתי להביט בפניו והבחנתי בפאות המוסתרות מתחת לכובעו ובאותו רגע הכרתיו. זה היה "בחור בית-המדרש" שלי.