העתונות היהודית בקראקוב

האוכלוסיה היהודית בקראקוב, חייה במשך דורות בתחום השפעתה התרבותית-חברתית של הקיסרות האוסטרית-הונגרית. וינה היתה לא רק המרכז הפוליטי-מינהלי של הקיסרות, אלא גם של כל המדינות והפרובינציות שחיו תחת חסותו של הקיסר. התרבות הוינאית השפיעה על האוכלוסיה של אותן המדינות ולא פסחה גם על התושבים היהודיים שחיו בגליציה.

בין יהודי קראקוב היו כמה שכבות תרבותיות-חברתיות. היהודים החרדים הסתגרו בתוך הגיטו התרבותי שלהם; הם עסקו בלימוד התורה והתלמוד ופנו עורף לכל משבי הקידמה מאירופה המרכזית והמערבית. הם לא רק נמנעו מקריאת סיפרות חיצונית, אלא לא קראו גם את העתונות והתעניינו רק מעט במאורעות ההיסטוריים שהתחוללו באותה עת על סף מלחמת העולם הראשונה.

השכבה האחרת המתקדמת יותר: חנוונים, בעלי מלאכה, סוכנים ומתווכים – שלחו את ילדיהם לחדרים "מתוקנים" (ליצנים קראו להם: "מסוכנים", לפי המבטא האשכנזי, שהיה אז נפוץ בכל רחבי פולין ואוסטריה) או לבתי ספר יסודיים-ממשלתיים (היו חייבים לעשות את זה על פי חוקי המדינה) וגם לבתי ספר תיכוניים. הם גם היו פתוחים למשבי רוחות הקידמה: ההשכלה.

באותם הימים היתה כבר בקראקוב שכבה דקה של אינטליגנציה יהודית אשר לקחה חלק פעיל בחיים הפוליטיים והחברתיים. לא זו בלבד שהיתה בקיאה בסיפרות הגרמנית של אותה התקופה אלא עמדה גם תחת השפעתה החזקה של הסיפרות הלאומית הפולנית אשר דגלה אז בסיסמאות הנעלות של המהפכה הצרפתית: חופש, שוויון ואחווה.

שתי השכבות האחרונות הנ"ל היוו את רוב הקוראים הקבועים של העיתונות: גם בלשון הגרמנית וגם בפולנית. העיתונים הגדולים שעמדו על רמה תרבותית-ספרותית גבוהה הגיעו יום-יום לקראקוב מוינה, מפראג או ממורבסקה אוסטרבה (היום: צ'כוסלובקיה). במקום הראשון עמד העיתון הוינאי הידוע "נויה פרייא פרססה", שבו השתתף כסופר וכתב קבוע ד"ר בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה היהודית בארץ ישראל. במורבסקה אוסטרבה הופיע העיתון "מורגנצייטונג", אשר רוב קוראיו היו יהודים. העיתון הזה שיחק אחר כך תפקיד חשוב בהתפתחות העיתונות היהודית בשפה הפולנית בקראקוב.

באותה התקופה שלפני ולאחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה יצאו בקראקוב כמה עיתונים חשובים בעלי רמה פובליציסטית גבוהה. עורכי העיתונים הללו ידעו, כי יהודים רבים קונים וקוראים בקביעות את העותקים שלהם ולכן לא הבליטו במיוחד את הנימה האנטישמית. תחת שילטון הקיסר האוסטרי האנטישמיות לא היתה כל כך חריפה כמו ברוסיה ובפולין הקונגרסאית שהיתה חלק ממדינת הצארים הרוסיים. אולם אחרי תום המלחמה, כשמרכזה של המדינה הפולנית החדשה נקבע בווארשה, התחילו נושבות רוחות חדשות של ריאקציה ואנטישמיות. השלוה היחסית אשר איפיינה את חיי החברה היהודית בקראקוב פינתה מקומה לסערות חזקות, אשר היו מנת חלקם של יהודי קראקוב בעשרים השנים של עצמאות פולין בין שתי המלחמות הגדולות.

השינויים המהותיים שהתחוללו הפולין החופשית, השפיעו באופן יסודי על חיי היהודים בפולין בכלל ובגליציה בפרט. האוכלוסיה היהודית הבינה שהיא מוכרחה להתלכד וליצור כוח פוליטי שיעמוד על המשמר; שהיא צריכה לשלוח את נציגיה אל הפרלמנט ("סיים") בווארשה ולהקים גם מכשיר יעיל לביטוי שאיפותיה ודרישותיה. כך נולד הרעיון של הקמת במה פובליציסטית יהודית בלשון הפולנית – השפה שהיתה מובנת לשילטונות ולאוכלוסיה הפולנית.

לאחר תקומת פולין העצמאית נחלשה השפעתה של העיתונות הגרמנית וקוראיה הוותיקים עברו בלית ברירה לעיתונות הפולנית. אולם גם בעיתונים השמרניים כמו "צ'אס", "נובה רפורמה" ואחרים אשר התחשבו עד כה בקוראיהם היהודיים התחילה להתלבט הנימה האנטישמית שהיתה אז באופנה בכל רחבי המדינה. קמו גם עיתונים לאומניים אשר עיקר פעולתם היתה הסתה פרועה נגד היהודים וליבוי יצרים אנטישמיים אשר הביאו לפוגרומים בערים ועיירות. הכנסיה הקתולית לקחה חלק פעיל בליבוי הרגשות האנטי-יהודיים על רקע דתי בעזרת העיתונות שלה; החוגים הכלכליים הסיתו את התושבים נגד החנוונים והסוחרים היהודיים תחת הסיסמה: "פולני, אל תקנה אצל יהודי". המלחמה הכלכלית הלכה וגברה במשך הזמן ודבר אבסורדי! הקורבנות העיקריים היו בעלי הדוכנים היהודיים בשוקי העיירות הנידחות בכל רחבי פולין.

רעיון הקמת עיתונים יהודיים בערים הגדולות כמו ווארשה הבירה, לבוב וקראקוב מצא מייד מבצעים צעירים בעלי יוזמה ומרץ; בגליציה נוסדו שני בטאונים עיקריים בלשון הפולנית: "כווילה" בלבוב ובקרקוב "נובי דז'ינניק".

"נובי דז'ינניק"

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם הופיעו בקראקוב כתבי-עת רבים ומגוונים, שהמכנה המשותף שלהם היתה העובדה שלא החזיקו מעמד זמן רב. היו אלה ירחונים או שבועונים או סתם פירסומים חד-פעמיים. הם יצאו לאור בשפה הפולנית ואידיש ולפעמים גם בעברית. הוציאו אותם מפלגות וסיעות, תנועות נוער ואגודות מקצועיות. השפעתם היתה מוגבלת היות והיו מיועדים לחוגים מסויימים שהיקפם היה צנוע. בניגוד לכתבי-עת אלה הבטאון המרכזי של יהדות קרקוב "נובי דז'ינניק" היה נפוץ בקרב כל האוכלוסיה היהודית בקרקאוב וחדר גם לערים אחרות והשפעתו הפוליטית והאידיאולוגית היתה לא מבוטלת.

צירי הלידה של העיתון היומי הזה היו קשים מלכתחילה: מספר עליהם בהרחבה מי שהיה העורך הראשי בפועל בתקופה הקשה שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ד"ר דוויד לאזר בסקירתו שהודפסה בספר המונומנטלי של "תולדות העיתונות היהודית בגולה לפני השואה", אשר הופיע בשנת 1975 בהוצאת האיגוד העולמי של עיתונאים יהודיים.

סקירתו של לאזר היא די מדוייקת ומשקפת באופן כללי את התפתחות העיתון, אך אולי מחמת המקום המוגבל שהוקצב לו או מטווח הזמן הארוך – למעלה מחמישים שנה – הוא לא הזכיר כמה וכמה עובדות שכדאי להשלימן כאן.

בתקופה הראשונה, לפני תום מלחמת העולם הראשונה, אי אפשר היה להדפיס את העיתון החדש בקראקוב גופא; לא היו אז בתי דפוס יהודיים שהיו מסוגלים לעמוד בנטל הדפסת עיתון יומי; לא היו בנמצא מכונות סידור ולא כל שכן מכונות רוטאציה. לעיתונים הפולניים היו בתי דפוס משלהם, אך לא היו מסכימים בהחלט להדפיס אצלם עיתון יהודי. בלית ברירה פנתה ההנהלה והמערכת הצעירה אל בית הדפוס של "מורגנצייטונג" במורבסקה אוסטרבה והתחילה להדפיס שם את העיתון. כמובן שהקשיים היו עצומים: חבילות גדולות של העותקים צריך היה להוביל יום יום לקראקוב ברכבת במרחק של מאות קילומטרים.

הקשיים הטכניים והכספיים של העיתון נמשכו שנים רבות; בדרך כלל אפשר להגיד שלא נסתיימו עד לחיסולו. לאזר קובל על המשכורות הזעומות ששולמו לעובדי המערכת. ההנהלה השקיעה את כל הרווחים, שעלו באופן ניכר בשנים האחרונות, בבנין הבית, בשיכלול האמצעים הטכניים, בקניית מכונות-סידור בחוץ לארץ ומכונת רוטאציה גדולה, אשר איפשרה הדפסה מהירה של עשרות אלפי עותקים מדי יום ביומו כולל שבתות ושבתונים. כשהתרחב חוג הקוראים הקבועים היו כבר לעיתון כל אותם האמצעים הטכניים הנחוצים להדפסת ידיעות מעודכנות מכל רחבי העולם: שירות טלפוני וטלגרפי, רשת כתבים בארץ ובחו"ל, קשר ישיר עם בירות אירופה באמצעות מערכת "מורגנצייטונג" במורבסקה אוסטרבה (שקיבלה והעבירה לקראקוב ידיעות מכל העולם) וכמובן, שירות סוכנויות ידיעות הפולנית והיהודית (היום סט"א).

צוות עובדי המערכת היה מצומצם למדי. רוב העורכים עבדו ביום. העורך הראשי היה כותב מאמרים ראשיים כמעט בכל יום. גם חברים אחרים כגון עורך המדור הכלכלי,עורך המדור הארץ ישראלי וכו' היו כותבים את מאמרי המערכת לפי הצורך בקשר למאורעות האקטואליים בימים מסויימים. אין כל שוני בין עבודת המערכת בעיתונים של היום ובין עבודת הצוות ב"נובי דז'ינניק".

המערכת היתה מקבלת כתבות ומאמרים מסופרים מקומיים ומחוץ לארץ. בעיתון השתתפו מיטב הפובליציסטים היהודיים בקראקוב כגון, הרב ד"ר יהושע טהון, המנהיג הציוני הידוע, העו"ד ד"ר יצחק שווארצברט (שהיה בתקופה מסויימת עורך ראשי) ורבים אחרים. בתקופת מלחמת האזרחים בספרד, 36 -1939, היתה המערכת מקבלת כתבות מפורטות מכתבים ידועי שם שהיו בחזיתות. אחד הסופרים והעיתונאים הבולטים, אשר השתתף בעיתון מאז המהפכה הנאצית בגרמניה, היה ד"ר עזריאל קרליבך, לאחר המלחמה מייסד העיתון "מעריב" בתל-אביב. הוא כתב מאמרים מבריקים באידיש, אשר תורגמו במערכת לשפה הפולנית והודות לתירגום היו נקראים בהתעניינות מירבית גם על ידי האינטליגנציה הפולנית.

בהתעניינות רבה נקראו גם המאמרים הפוליטיים של הכתב הפרלמנטארי הוותיק של העיתון – ברנארד סינגר, אשר ידע למצוא גישה ישירה לחוגי יודעי דבר בווארשה. לפעמים חתם את ניתוחיו הביקורתיים המצויינים בשם "רגניס" (היפוכו של שם משפחתו).

לצידו של העורך הראשי ד"ר וילהלם (זאב) ברקלהמר, מחבר מאמרים מבריקים ושנונים, עבד במערכת ד"ר משה קנפר ("מואסי"), מנהל מדור הסיפרות והתיאטרון. יצאו לו מוניטין גם בעולם האמנות הפולנית והבמאים של התיאטרון הלאומי בקראקוב על שם יוליוש סלובצקי היו חרדים לביקורות שלו אשר הופיעו בעיתון לאחר כל בכורה. (כקוריוז כדאי לציין, כי באותן השנים התיאטרון היה מציג בכורה חדשה כמעט כל שבוע במוצאי שבת.) קווים לדמותו של ד"ר קנפר אפשר למצוא ב"ספר קראקא" מפי בתו אירמה קנפר, משוררת בשפה הפולנית והצרפתית, החיה בקביעות בפאריס.

"נובי דז'ינניק" היה עיתון ציוני ליבראלי, אשר הסתער במרץ על האנטישמיות מצד אחד ומצד שני על נטיות ההתבוללות בחברה היהודית בקראקוב. כסמל אפשר להצביע כאן על שתי סידרות מאמרים שהופיעו בעיתון: האחת – תחת הכותרת "אלופי הגזע הטהור", עסקה בהסתערות על גדולי האנטישמים הפולניים; והשניה – "הגלריה של המומרים", עסקה בפירסום שמות היהודים והיהודיות, אשר עזבו (לפעמים בסתר) את הקהילה היהודית. נוסף על כך ניהל העיתון תעמולה מוצלחת לרעיון הציוני ויישוב ארץ ישראל. ב"נובי דז'ינניק" היו גם מדורים קבועים כמו: מדור כלכלי, בעריכתו של י. דיאמנט, מדור שהוקדש לוויכוח עם העתונות הפולנית, בעיקר האנטישמית (מר מוזס), מדור ספורט (ד"ר ה. לזר) ומדור לנוער (מ. הוכברג).

פרט לנושאים כלל-עולמיים וכלל-פולניים שעניינו את ציבור הקוראים הביא העיתון ידיעות מעודכנות מחיי הישוב העברי. לא היה אפילו פרט קטן שבקטנים מחיי היהודים בארץ ישראל המנדטורית שלא זכה לפירסום מיידי. ידיעות מחיי יום יום שלא הובאו על ידי סוכנויות הידיעות ב"סרוויס" שלהם הגיעו למערכת בדואר אוויר מידי שמעון סאמט, עובד מערכת "הארץ", תורגמו מייד ופורסמו במקום בולט. ליאופולד רוזנר היה ממונה על המדור הארץ-ישראלי בעיתון; הוא גם ביקר בארץ ופירסם ספר על ארץ ישראל בשפה הפולנית. היה זה זמן קצר לפני פלישת הנאצים לפולין ב- 1 בספטמבר 1939.

מערכת לילה

עיקר העבודה העיתונאית-הטכנית נעשתה במסגרת מערכת לילה. עורך לילה עבד בחדר קטן סמוך לאולם מכונות הסידור. עמד בו טלפרינטר המתקתק בלי הרף ומדפיס במהירות את המיברקים המועברים למערכת על ידי הסוכנות הפולנית הרישמית פ.א.ט. (פולסקה אגנציה טלגרפיצ'נה). על השולחן עמדו שני מכשירי טלפון, שלא הפסיקו לצלצל. בפינה עמד מקלט רדיו, שבשעות מסויימות שידר יומן חדשות בשפות זרות מתחנות שידור באירופה המרכזית והמערבית. ברנארד סינגר היה מטלפן מווארשה וגם סוכנות "איטא" (אידישע טעלעגראפן עגענטור) היתה מעבירה חדשות מווארשה.

יום יום בשעה קבועה בלילה היה מצלצל חבר מערכת "מורגנצייטונג" מאוסטראבה ומזרים בשפה הגרמנית את הסנסציות האחרונות מכל רחבי תבל. הידיעות היו מתורגמות מייד לשפה הפולנית ועוברות לסידור ב"ליינוטייפ". מערי השדה היו מגיעות ידיעות המיועדות להופיע למחרת באחת מחמשת המהדורות ("רוטציות") של העיתון.

העבודה הקדחתנית והעצבנית ביותר היתה מתחילה בשעה שש בערב ונמשכת עד לאחר חצות. המהדורות היו מוכנות תוך שעה; מכונת הרוטציה היתה פולטת אותן במועד קבוע כדי שחבילות העותקים יגיעו לתחנת הרכבת לפני יציאת קרון הדואר לקטוביץ, ביילסקו, טרנוב, לבוב, ווארשה וכו'. השוער יאן, שדאג לאספדיציה, היה עומד על גבו של העורך וזה על גבו של המעמד כדי שחס וחלילה לא יחול איחור בהדפסה. בחצר המערכת עמד טנדר ודהר עם המישלוחים לתחנת הרכבת; היו מקרים שהנהג רדף אחרי הרכבת שזזה כבר ובשניות אחרונות הצליח לזרוק את החבילות אל הקרון הנוסע.

המתח במערכת לילה היה גבוה תמיד. טירטור הטלפרינטר, צילצול הטלפונים. שידור הרדיו ותיקתוק מכונת הכתיבה יצרו אווירה דחוסה בחדר המואר במנורות שולחן בלבד. המעמד וסדר היד היו נכנסים בריצה, חוטפים פיתקי נייר עם הכותרות. שעון חשמלי על הקיר מקפיץ את כל העובדים למאמץ מירבי. המחוגים מתקדמים תמיד במהירות. עורך הלילה מתרוצץ בין שולחן המעמד ושלחן סדר היד ובין הליינטויפיסטים (שהם בעיקר גויים). לבסוף העימוד מסתיים והמגיה נעלם עם העותק הלח בתאו. מחזות אלו נשנים כל שעה בעת סיום המהדורה הנוספת ועד חצות הלילה כשהמתח פג בהדרגה. בעת סגירת מערכת הלילה היתה מכונת הרוטציה פולטת כבר עותקים שעליהם לא התייבש עדיין הצבע.

לעתים תכופות התערב הצנזור במהלך העבודה. הוא היה מקבל עותק אחד של כל מהדורה לאישור. נער שליח היה מביא את העותק עם חתימתו וחותמתו של הצנזור. אוי ואבוי כשקרה שהצנזורה נתנה הוראה להוציא ידיעה מסויימת או חלק ממנה. אם המהדורה היתה כבר מודפסת כולה צריך היה לחתוך מתוך "המטריצה" את הידיעה המסומנת בעפרון אדום ולהתחיל את העבודה מחדש. הקוראים ראו למחרת בעיתון כתמים לבנים ובעמוד הראשון כתובת ענקית: "מהדורה שניה לאחר החרמה".

בערבים היו באים בריצה למערכת לילה חברים ממדור הספורט וממדור העירוני כדי להכניס ברגע האחרון ידיעות טריות. לפעמים היו באים גם אנשים פרטיים שהוכו ברחוב על ידי בריונים אנטישמיים וביקשו לפרסם רשימה על ההתנפלות האלימה. בחודשים האחרונים לפני המלחמה כשמקרי ההתנפלויות על היהודים הלכו ותכפו, היה עורך הלילה נאלץ להפנות את הקובלים אל המשטרה (מחוסר מקום בעתון).

פגישות טראגיות היו במערכת לאחר סיפוח צ'כוסלובקיה לרייך הנאצי. הופיעו אז עתונאים יהודיים ממורבסקה אוסטרבה, חברי המערכת "מורגנצייטונג", אשר הצליחו לברוח ברכבת האחרונה. לפתע הפכו פליטים ומוזר היה לראות במו עינינו את האנשים שאתם דברנו בטלפון ערב-ערב במשך שנים רבות במצבם הטראגי ובהבעת ייאוש בעיניהם. בקראקוב לא יכלו להישאר כי לא קיבלו – למרות שקיוו! – עבודה ב"נובי דז'ינניק". הם התלבטו ושוחחו על בעיותיהם עם חברי המערכת שעדיין לא ניחשו כי בעוד חדשים ספורים ייהפכו גם הם לפליטים בלי קורת גג. העיתונים הצ'כים שאלו את עצמם ואת אחרים: לאן? עמדה לפניכם הברירה – ברית המועצות או אנגליה.

השמיים מעל פולין הלכו והתקדרו. היטלר צעד מנצחון לנצחון. כהפתעה גמורה נתקבלה בחצות בלילה ידיעה מקורא מסויים ששמע בשידור רדיו גרמני על כריתת הברית הבלתי-מקודשת בין ריבנטרופ ומולוטוב. בשעה מאוחרת זו אי אפשר היה למצוא אישור לידיעה סנסציונית זו שלמחרת זיעזעה את כל העולם. עורך הלילה פנה טלפונית אל רגניס ומקורות אחרים בבירת פולים – אך אף מקור אחד לא היה מסוגל להתייחס להפתעה בלתי אמינה זו. והידיעה הופיעה בעיתון בעמוד האחרון תחת הכותרת: "ידיעה דמיונית". היא אושרה למחרת בבוקר ופתחה את הדרך לזוועות המלחמה והשואה.

בחצות של 31 באוגוסט 1939 קיבל עורך הלילה ידיעה טלפונית על האולטימטום הגרמני לפולין אשר פג באותו רגע. ממשלת פולין לא ענתה על האולטימטום וברור היה כי למחרת בבוקר היטלר ייתן פקודה לפלישה.

וכך היה. בחמש לפנות בוקר כבר נפלו פצצות ראשונות על תחנת הרכבת בקראקוב. לפני הצהריים היתה אנדרלמוסיה במערכת. היו ויכוחים אם להישאר בעיר או לברוח. הטלפונים לא פסקו לצלצל ואזרחים נפחדים שאלו "מתי יסתיימו תרגילי הג"א אלה?" האנשים לא רצו להאמין שפרצה מלחמה!

הסוף הטראגי

העבודה במערכת נעשתה יותר ויותר עצבנים בשלושת הימים הראשונים "הספטמבר הטראגי". לשמע התקדמותם המהירה של קלגסי היטלר בכיוון קראקוב התחילו חברי המערכת להתכונן לבריחה מן העיר. ביום ראשון 3 בספטמבר היה כבר ברור כי כל הידיעות על מיגננה פולנית ו"נצחונות" על הגרמנים היו מחוסרות כל יסוד. ד"ר לאזר עזב את העיר במכוניתו הפרטית של רומאן גהורזאם, הרפורטר. המנהל האדמיניסטרטיבי זיגמונט הוכוואלד ארז את מזוודותיו ולקח אתו את כל הקופה. הצנזורה דרשה במפגיע שהעיתון יופיע כבימי שלום. עורך הלילה נשאר איפוא על משמרתו יחד עם צוות מצומצם של עובדי הדפוס. יללת הצופרים הכריזה מדי פעם על התקרבות מטוסי אוייב וכל העובדים היו יורדים למקלט.

בחצות נסתיימה הדפסת המהדורה האחרונה והסופית של העיתון. לפתע צילצל הטלפון והצנזור המוכר שאל את העורך אם יש מקום פנוי בשבילו – הצנזור! – בטנדר של המערכת. כולם הבינו את הרמז: אם הצנזור בכבודו ועצמו מתכוון לברוח מן העיר, המצב הוא נואש.

העובדים היהודיים הסיקו מייד את המסקנות הדרושות. הטנדר עמד בחצר והמתין למשלוח. הוחלט לעלות עליו ולצאת את העיר; אך הנהג לא התיצב לעבודה. צריך היה לחפש אדם שיסכים לשבת מאחורי ההגה. לבסוף אחרוני העובדים עזבו לתמיד את מקום עבודתם – בנין העתון "נובי דז'ינניק".

* * *

בזמן המלחמה נכנסו אליו עובדים אחרים; בחדרי המערכת ובבית הדפוס פעלו אוקראינים, שהיו משתפי פעולה עם הנאצים. רוב העובדים היהודיים ניספו בתקופת השואה ורק שניים מהם: המנהל לשעבר זיגמונט הוכוואלד וכותב השורות האלה ביקרו בבנין אחרי הבריחה המבוהלת של הצבא הגרמני המובס מקראקוב, ב- 18 בינואר שנת 1945.

בחדרי המערכת שרר אי סדר; אפשר היה להכיר כי העובדים ברחו על נפשם בבהלה. על השולחנות והרצפות היו פזורים קרעי עיתונים, ניירות וסמרטוטים, זו היתה תמונה מזעזעת.

אדם אחד נשאר במקומו כל אותן השנים על אף תהפוכות הזמן: השוער יאן...

"נאשא וואלקא"

מבין כתבי העת השונים שהופיעו לסירוגין ולא באופן קבוע בקראקוב תפקיד חשוב שיחק העיתון "נאשא וואלקא" (מאבקנו) שיצא לאור מטעם סיעת "התאחדות" ו"גורדוניה". היה זה ביטאון השמאל הציוני המתון; השתתפו בו פעילי התנועה כד"ר ישעיהו ספירו (שפירא), שהיה עורכו הראשי וכן צוות מצומצם של עובדים בהתנדבות.

לעיתון הזה היה קו פוליטי ברור ומוגדר. הודפסו בו מאמריהם של גדולי התנועה הציונית-סוציאליסטית כגון דוויד בן גוריון, ברל כצנלסון, ברל לוקר, שמריהו לווין, ועוד ועוד. כל המאמרים הללו תורגמו מעברית או מאידיש לפולנית. חברי המערכת המקומית כתבו מאמרים במספר מוגבל ולרוב התייחסו בהם למאורעות הפוליטיים-חברתיים בפולין בכלל ובקראקוב בפרט.

לרגל השקפותיהם הסוציאליסטיות של חברי המערכת חלו תקריות תכופות עם הצנזורה הפאשיסטית, אשר לא פעם החרימה מאמרים שלמים או חלקים ניכרים מהם. למשל במאי 1935 לאחר פטירתו של המרשל יוזף פילסודסקי, הופיעו ב"נאשא וואלקא" מאמרי ביקורת על האיש ומשטרו. אעפ"י שמהערכת ידעה שצפויה תגובה חריפה מצד השלטונות הפאשיסטיים נגדה היא לא היססה אף רגע והביעה את דעתה, ששיקפה בדרך כלל גם את עמדת המפלגה הסוציאליסטית הפולנית (פ.פ.ס.), אשר מנהיגיה עונו באכזריות במחנה ריכוז הידוע לשימצה בברזה קרטוסקא. גם לרגל מאורעות פוליטיים אחרים הגיב העיתון באומץ ובחריפות.

תפוצתו של העיתון היתה קטנה כי כללית רוב קוראיו השתייכו למחנה השמאל הציוני. האמצעים הכספיים היו כמובן מצומצמים ומוגבלים ולא פעם חסרו הכספים לתשלום הוצאות הדפוס. בית הדפוס היה בבעלותו של יהודי אשר הירשה לחברי המערכת להצטופף בין המכונות השטוחות (מכונות רוטציה לא היו שם), לכתוב את מאמריהם ולעשות הגהות במקום.

ד"ר י. ספירו השתדל כמיטב יכולתו להעמיד את העיתון על רמה נאותה וכינס את המשתתפים לאסיפות עבודה בהן נדונו הנושאים האקטואליים ועובדו תכניות של כל גליון בנפרד. כאמור, כל המשתתפים עבדו בהתנדבות שלא על מנת לקבל פרס.

המלחמה שמה קץ לעיתון זה כמו לכל הפעילות העיתונאית בפולין. אחרי תום המלחמה יזמו חברי ה"התאחדות" את חידוש העיתון. בתנאים לא היו מתאימים. השלטונות הקומוניסטיים הלאימו את כל בתי הדפוס בעיר ורק הודות לקשריו הטובים של אחד החברים הוותיקים עם מערכת "דז'ינניק פולסקי" עלה בידו להדפיס ולהוציא גליון אחד – יחיד של "נאשא וואלקא", בשנת 1947. בזה נסתם הגולל על כתב-עת ציוני-סוציאליסטי בפולין הקומוניסטית.