 |
חומש הטהרה |
דיני טומאה וטהרה, הקשורים בטבורם למקדש, מרוכזים ברובם בפרשיות השבוע שאנו עומדים בהן (למעט טומאת המת, שאף בה עסקנו לאחרונה בפרשת 'פרה'). חובת הטבילה לשם טהרה מוטלת בתורה על הטמאים לשרצים והנבלות (שמיני); זב וזבה, נדה ויולדת (תזריע); טומאות הצרעת לסוגיה (תזריע ומצורע). השבת אנו נפגשים בחובת טבילה נוספת החלה על כהן גדול מספר פעמים במהלך עבודת יום הכיפורים.
משחרב המקדש התמעט הצורך בטבילה ונותרה טבילת נדה מדאורייתא, טבילת בעל קרי מדרבנן (שאף היא אינה מחוייבת לכל הדעות בימינו, ואינה מחייבת שימוש במקווה כשר) וטבילה לפני הימים הנוראים והרגלים. מקורה של האחרונה בדברי הגמרא (ראש השנה טז ב): 'חייב אדם לטהר את עצמו ברגל', והמשכה בדברי הרמב"ם (הל' טומאת אוכלין טז י): 'כל ישראל מוזהרין להיות טהורים בכל רגל, מפני שהם נכונים ליכנס במקדש ולאכול קדשים...', שיש המדייקים מלשונו שגם בזמננו יש חיוב תורה לטבול ברגלים, מפני שיש בהם עניין מיוחד בטהרה (צל"ח ביצה יז א).
|
מקוואות בארכיאולוגיה |
חז"ל עסקו בהרחבה בענייני טומאה וטהרה והקדישו להם סדר שלם במשנה, סדר טהרות. במסגרת זו הקדישו מסכת למכשיר המרכזי המאפשר את תהליך הטהרה - המקווה. הטבילה לשם טהרה אפשרית רק במים שנקוו בידי שמים (ספרא שמיני), במקום שיש בו כדי טבילת גופו השלם של אדם (40 סאה מינימום).
העיסוק בדיני טומאה וטהרה היה מרכזי מאוד בימי הבית השני והעדויות הארכיאולוגיות מאותה תקופה מעשירות את הידוע לנו ממקורות חז"ל. פעמים רבות מקבל ממצא ארכיאולוגי את משמעותו מעיון במקורות חז"ל, ופעמים שמקור סתום מתבהר לנוכח הממצאים.
אינדיקטור לישוב יהודי: המקווה הוא מבנה ייחודי לתרבות היהודית, כך שהימצאו באתר מסויים משמש כאינדיקטור להיותו ישוב יהודי.
הפתרונות ההלכתיים במצדה: הצורך בבניית המקווה ואופני הקמתו נובעים מתנאי האקלים של הארץ. במקומות שבהם ישנם מקורות מים זמינים, פעמים רבות שלא נמצאו מקוואות כלל, גם באתרים יהודיים מובהקים, כגון ההתישבות לחופי הכינרת. ככל שנבנו המקוואות במקומות שבהם מעטים המים החיים, כך נמצאו בהם פתרונות מורכבים יותר לבעיית המים. במדבר, שבו אפילו אספקת מי הגשמים אינה סדירה, נמצאו מקוואות המעידים על שימושים מתוחכמים בהלכה. מקוואות כאלו נמצאו במצדה, שבה זוהו לפחות חמישה מקוואות, שנסמכו על שיטת ההשקה (פתח צר היוצר מגע בין מים שאובים ל'אוצר', מאגר המים הכשרים, ובכך מכשיר את הראשונים לשמש כמקווה) בנקב קבוע או בעזרת צינור גמיש, והזריעה (הוספת מים שאובים למקווה שבו יש כבר ארבעים סאה כשרים
|
המקוואות באיזור הר הבית |
מהמקורות אנו יודעים שגם בשטח המקדש עצמו היו כמה מקוואות, ששימשו את הכהנים (עג"ב שער המים, על גג לשכת הפרווה), ואת המבקשים להיכנס לפנים משער ניקנור, המפריד בין עזרת הנשים לעזרת הגברים (בלשכת המצורעים, בפינה הסמוכה למעלות).
בסמוך להר הבית נמצאו עשרות מקוואות (למעלה מ- 140), בעיקר באיזור העיר העליונה (כיום: רובע יהודי, רובע ארמני, הר ציון) אך גם בעיר דוד. רוב המקוואות בבתים פרטיים ומיעוטם, בעיקר אלו הסמוכים להר הבית, היו מקוואות ציבוריים שנועדו לשרת את עולי הרגל.
המדרגות הכפולות: המבנה האופייני למקוואות אלו הוא מעניין במיוחד: לרבים מהם שני פתחים סמוכים, המובילים לגרם מדרגות רחב, המופרד במרכזו במחיצה נמוכה מאוד. העיון במקורות מעניק פשר למבנה הזה:
משנה שקלים ח מ: 'כל הכלים הנמצאין בירושלים דרך ירידה לבית הטבילה - טמאין, דרך עליה - טהורין, שלא כדרך ירידתן עליתן.' רש"י: 'בדרך אחת היו יורדין לבית הטבילה ועולין בדרך אחרת'.
מקורות נוספים מהתקופה מתארים את הירידה והעליה למקווה במסלולים שונים ומנמקים זאת בצורך למנוע את המגע בין הטהורים, העולים מן המקווה, לבין הטמאים היורדים אליו: 'ומעלות למעברים, ומקצת אנשים עושים את דרכם בעליונים ומקצתם בתחתונים. והם נזהרים להתרחק אלו מאלו בהליכתם, כדי שהעושים בטהרה לא יגעו בשום דבר אסור' (אגרת אריסטיאס). הזהירות שלא לנגוע זה בזה מובנת לאור הממצא הארכאולוגי, שחשף את המחיצות הנמוכות המספיקות לסימון הנתיבים השונים, אך אינן יוצרות ביניהם חציצה מלאה.
מדוע רוב המקוואות בירושלים נבנו בבתים פרטיים? הנימוק הראשון שהוצע לממצא הזה הוא הנוהג לארח עולי רגל בבתים ובצורך לספק להם מקומות טהרה. הסבר אחר ומתקבל יותר על הדעת הציע הארכאולוג רוני רייך. בהסתמך על המקורות, הוא מציע לזהות את הבתים שיש בהם מקווה כבתי הכהנים שביקשו לאכול את מתנות הכהונה בטהרה. הטבילה הפכה, ככל הנראה, לשגרת יומם של הכהנים יושבי ירושלים, עד שטבלו יום יום עם הערב שמש, בין אם נטמאו ובין אם לאו (ראו למשל ירושלמי פסחים א ה: 'כהנת שהיא טובלת בכל יום').
מאמרים נוספים מתוך מאגר המידע של אתר פשיטא
