מלחמת ששת הימים גרמה לשינויים רבים בחברה, בכלכלה ובתרבות במדינת ישראל. אווירת החרדה בשלושת השבועות שקדמו למלחמה התחלפה באווירה של שמחה וגאווה לאומית. אלבומים ושירים פיארו את גבורת החיילים וקציני צה"ל נהפכו לדמויות נערצות.
מאז מלחמת ששת הימים התעוררה מחלוקת עקרונית בחברה הישראלית בנוגע לעתידם של השטחים. מחלוקת זו מעסיקה את החברה בישראל עד היום. כבר בספטמבר, 1967 כשלושה חודשים לאחר המלחמה, פרסמו אנשי רוח ואנשי ציבור כרּוז המבשר על הקמת התנועה לארץ ישראל השלמה. התנועה ביקשה להחזיק בכל השטחים שנכבשו במלחמה ולהתיישב בהם, וטענה כי אין לממשלה סמכות לוותר על שלמּות הארץ. עם מייסדי התנועה נמנו אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית, ובלטו בהם: נתן אלתרמן, רחל ינאית בן צבי, יצחק טבנקין - מתנועת העבודה הציונית, ואורי צבי גרינברג ומשה שמיר - מן הימין. התנועה התמודדה בבחירות לכנסת השביעית שנערכו באוקטובר 1969, אך לא עברה את אחוז החסימה. בבחירות לכנסת השמינית נבחר אברהם יפה לנציג התנועה במסגרת הליכוד.
בציבור הדתי הלאומי פירשו רבים את הניצחון במלחמת ששת הימים במונחים של גאולה דתית וראו בה נס. הם סברו כי ההתיישבות היהודית בשטחי ארץ ישראל היא מצווה דתית. רק מעטים מקרב הדתיים הלאומיים התנגדו להתיישבות בשטחי הגדה המערבית (יהודה ושומרון).
אחרי מלחמת יום הכיפורים גברה ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון. ב-1974 קמה "גוש אמונים" תנועה דתית לאומית שאינה פרלמנטרית. שם התנועה מדגיש כי התנועה מחויבת לשמור אמונים לערכים ולעקרונות שנמסרו מדור לדור. מנהיגה הרוחני של "גוש אמונים" היה הרב צבי יהודה קּוק, ועם מנהיגיה הבולטים נמנו חנן פורת ומשה לווינגר. "גוש אמונים" פנתה להקמת יישובים תוך עימות עם השלטון ועם צה"ל. הקמת היישובים לּוותה בצעדות של המונים, ובהם בני נוער רבים, למקום ההתיישבות החדש. וכך לדוגמה, גרעין אלון מורה התיישב בסּבסטיה, וצה"ל פינה את המתיישבים מהמקום שבע פעמים. בהשפעת התערבותם של פוליטיקאים ואישי ציבור הותר לאנשי "גוש אמונים" לשבת במחנה הצבאי "קדום, "וממנו פנו אחר כך להקים את היישוב קדּומים. תנועת "גוש אמונים" חוללה שינוי בקרב הציבור הדתי-הלאומי במדינה. הנוער הדתי-הלאומי, שלפני כן ראה עצמו גורם שּולי בחברה, החל לראות עצמו חלוץ העובר לפני המחנה וחותר להשפעה פוליטית וחברתית בישראל.
פעולות "גוש אמונים" עוררו חילוקי דעות בקרב ההנהגה הפוליטית בישראל ובקרב אזרחיה, ויצרו ׁשסע עמוק בחברה הישראלית. בהשפעת פעולות ההתיישבות, נמתחה במדינות רבות ביקורת על מדיניותה של ישראל בשטחים. פעילותה של "גוש אמונים" התחזקה לאחר המהפך הפוליטי שהתחולל ב-1977. לאחר המהפך עלה לשלטון גוש הימין בהנהגת מנחם בגין, שהבטיח כי יקומו "הרבה אלוני מורה".
עתיד השטחים ושאלת זכויות הפלסטינים נידונו בשיחות השלום עם מצרים. במהלכן קּודמּו כמה נושאים וחלה נסיגה בנושאים אחרים. אחד הנושאים שהיה מוקד לחילוקי דעות היה נושא הזכויות שיינתנו לפלסטינים במסגרת האוטונומיה שתוצע להם. בינואר 1978 הופסקו דיוניה של ועידה מדינית שהתכנסה בירושלים, והמשלחת המצרית נקראה לשוב למצרים. החשש כי ישראל עלולה להחמיץ אפשרות של שלום עם מצרים, עורר קבוצה של 348 קצינים במילואים לשלוח מכתב בתחילת מרס 1978 אל ראש הממשלה מנחם בגין. במכתב קראו החותמים למנחם בגין "לבחור בדרך השלום". המכתב, שכונה "מכתב הקצינים", פורסם בתקשורת, ובעקבותיו קמה תנועת שלום עכשיו.
מכתב הקצינים עורר סערה בין תומכי השלום למתנגדיו, וב-1 באפריל 1978 התקיימה בתל אביב הפגנת המונים ראשונה של תנועת "שלום עכשיו". התנועה המשיכה בפעולות מחאה, וערב יציאתו של מנחם בגין לוועידת קמּפ דיוויד. נערכה עצרת המונים של "שלום עכשיו", תחת הסיסמה "צאתך לשלום - שובך עם שלום!". בימי הוועידה התקיימו הפגנות גם ליד משרד ראש הממשלה בירושלים.
פעילותה של "שלום עכשיו" התרחבה בתקופת מבצע שלום הגליל (מלחמת לבנון הראשונה), שהחלה ב-6 ביוני 1982. מלחמה זו גרמה לקַרע עמוק בחברה הישראלית כאשר התברר כי חרגה מעבר ליעדיה המוצהרים, ופרצו מחלוקות על המלחמה - ניהולה, מהלכיה והכרחיותה - בקרב הלוחמים ובקרב הציבור. עוד בשעה שהתחוללו קרבות, נערכו הפגנות נגד המלחמה על ידי מי שהגדירו אותה כ"מלחמת בררה", ומנגד - נערכה גם הפגנת תמיכה במלחמה.
שיאה של המחאה הייתה בהפגנת ה-400 אלף, שהתקיימה ב-25 בספטמבר 1982 בכיכר מלכי ישראל (היום, כיכר רבין) בתל אביב. ההפגנה נערכה בעקבות הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה*. את הטבח ביצעו הנוצרים בלבנון שרצחו באכזריות תושבים מוסלמים בסברה ושתילה - מחנות פליטים שהיו אז באזור שבו שלט צה"ל. ההפגנה ביטאה מחאה על המלחמה בלבנון, והמפגינים תבעו להקים ועדת חקירה בשאלת המעורבות של צה"ל בנעשה במחנות סברה ושתילה.
הממשלה הקימה את ועדת כהן שבחנה את האירועים בסברה ושתילה. הוועדה תבעה לפטר את אריאל שרון, שר הביטחון, ועוד שני קצינים, ואף מתחה ביקורת על ראש הממשלה - מנחם בגין, על שר החוץ - יצחק שמיר, ועל הרמטכ"ל - רפאל איתן. תנועת "שלום עכשיו" דרשה ליישם מיד את החלטות הוועדה, וב-10 בפברואר 1983 ערכה הפגנה וצעדה ממרכז ירושלים לעבר משרד ראש הממשלה. הצעדה לּוותה בהתלהטות רוחות אלימה, ורימון יד הושלך לעבר המפגינים. אמיל גרינצוויג, חבר "שלום עכשיו", נרצח, ועוד שבעה מבין הצועדים נפצעו. יונה אברושימי, משליך הרימון, נתפס רק לאחר זמן רב, ונידון למאסר עולם.
*סברה ושתילה - במהלך מבצע "שלום הגליל", שהחל בקיץ 1982, ערכו לוחמי הפלנגות הנוצריות טבח במאות מוסלמים תושבי מחנות הפליטים שבמערב ביירות. על אף שהפלנגות הנוצריות ביצעו את הטבח, הואשמה ישראל במעורבות בו, שכן צה"ל שלט באותה תקופה באזור, והפלנגות נכנסו למחנות סברה ושתילה באישורו. טיהור מחנות הפליטים מלוחמים פלסטינים הוטל על כוחות הפלנגות, שנכנסו למחנות הפליטים סברה ושתילה בערבו של ה-16 בספטמבר. במהלך 17 בספטמבר החל להצטבר מידע בידי ישראל, שאנשי הפלנגות רוצחים אנשים במחנות הפליטים ללא הבחנה. בעקבות האירועים בסברה ושתילה גונתה ישראל בחריפות ברחבי העולם ונדרשה לסגת מלבנון באופן מידי.
