עמוד הבית > מדעי הרוח > ספרות ושירה > ספרות
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
המאמר עוסק בהבדלים העמוקים שבין הסיפור הכתוב לבין זה שמסופר בעל-פה, הסיפור ה"מוגד". ב"יתרונות" וב "חסרונות" של כל אחד מהאמצעים.



המילה הכתובה והמילה המוגדת
מחבר: אביעד רז


בין הסיפור הכתוב לבין זה שבעל-פה, הסיפור ה"מוגד", קיימים הבדלים מהותיים. חוקרי התרבות מבחינים בין תרבות, המתבססת על העברת הדעת שלה בעל-פה והנקראת תרבות אורלית, לבין תרבות המתבססת על העברת הדעת בכתב והנקראת תרבות ליטרלית.

הכתיבה נדרשה כדי לפתח את המדע, את ההיסטוריה, את הפילוסופיה ואת ביקורת הספרות והאמנות, וכדי להסביר ולתאר את השפה.

אנו, החיים במאה ה- 20 איננו מכירים את האורליות כפי שהתקיימה בתרבויות שלא הייתה בהן כתיבה. אפשר להשוות את האדם בן התרבות הליטרלית, החושב על התרבות האורלית, למי שחושב על סוסים כעל מכוניות ללא גלגלים.

המלים שבתרבות האורלית הן אירועים, וכאירועים שהתרחשו וחלפו אפשר להיזכר בהן, אך אי-אפשר למצוא אותן בכתובים. לכן, התרבות האורלית נשענת על מה שניתן לזכור. ההיזכרות נעזרת באמירה שיש בה קצב, חריזה ולעתים גם רעיון שלם שנאמר בפתגם, המקל על זכירתו. בתרבות האורלית מתבצעת הלמידה בשיטת השוליינות, ואילו בתרבות הליטרלית, הכותבת, הוא נעשה באמצעות הכתוב.

קולה של המלה המסופרת בעל-פה, בתרבות שאין בה טכנולוגיה, אינו ניתן לתיעוד אלא באמצעות מכשירים כמו רשמקול או וידאו, שהם מכשירי הקלטה הרושמים קול ותמונה.

ואולם נראה כי דווקא התרבות הטכנולוגית של תקופתנו עוזרת לנו להחזיר לתרבות הכותבת גם את התרבות שבעל-פה. בתרבות הטכנולוגית של ימינו נוצרת אורליות חדשה - הדיבור בטלפון, ברדיו ובטלוויזיה.

בתרבות היוונית, הנחשבת לערש התרבות המערבית, היה לטקסט הכתוב מעמד נחות מזה של המלה המדוברת. אפלטון קבע, שהכתב משחית את המחשבה, מכיוון שסימניו הם גלגוליהם של צלילי הדיבור, והם עצמם התגלגלו מן האידאה של הדיבור. סימנים אלה אינם אומרים לנו דבר, אלא יוצרים בנו אשליה של ידע, ומעודדים למעשה בורות וחוסר-הבנה. על-פי אפלטון, דרך ההוראה היחידה היא על-ידי הדיבור; ספרים, כתב בדיאלוג "פיידרוס", דומים לפסלים: מרחוק הם נראים כמו בני-אדם, אבל אם תשאל אותם משהו הם לא יענו לך. גם אריסטו, מתנגדו של אפלטון, הסכים אתו בנקודה זאת. פלוטרכוס מספר על מכתב ששלח אלכסנדר הגדול לאריסטו, כאשר "הודפס" ספרו המטאפיזיקה (הספר "הודפס", שהרי אריסטו הזמין את כתיבתם של מספר עותקים). אלכסנדר הגדול כתב: עכשיו יוכלו כולם לדעת את מה שקודם ידעו רק הנבחרים, ואריסטו ענה: ספרי הודפס ולא הודפס. שכן, אריסטו לא האמין שספר כלשהו יכול להציג את עמדת המורה בשלמותה או להחליף את הדיון שבעל-פה.

גם בברית החדשה - הטקסט שעליו נשענת הנצרות - המלה הכתובה נחותה מן המלה המדוברת. הברית החדשה מורכבת משיחות והרצאות של ישוע ואינה אלא תעתיק של דבריו, שנאמרו בסיטואציה היסטורית מסוימת ונרשמו על-ידי תלמידיו. במקרה זה לא הכתוב הוא המקודש, אלא דבריו של ישוע, שהתקיימו לפני שהועלו על הכתב.

לעומת זאת, יש תרבויות שבהן פני הדברים שונים. בתרבות המערבית יש ספרים קלאסיים, ואילו בתרבות המזרח-אסיאתית (והתרבות היהודית בכללה) יש ספרים קדושים. הקוראן – ככל שיישמע הדבר פרדוקסלי - הוא עתיק יותר מן השפה הערבית. אי-אפשר ללמוד אותו באופן היסטורי או פילולוגי, מכיוון שהוא עתיק יותר מן הערבים, עתיק יותר מהשפה שבה נכתב, עתיק יותר מן העולם. הקוראן עצמו מזכיר קוראן אחר, שהוא אמו של הקוראן הארצי, הארכיטיפ השמיימי שלו. קוראן זה נמצא בגן-עדן והמלאכים קוראים בו.

באופן דומה קובעת הקבלה היהודית, שהאותיות העבריות קדמו לשפה העברית, וכי הספר הראשון שנכתב באותיות אלה - התורה - מכיל את כל סודות הבריאה. אחד המקובלים כתב, כי חמשת חומשי התורה על כל הכתוב בהם - הם שמו של אלוהים, אלא שסדר האותיות התערבב.

אפשר לסכם ולומר, כי בין אם מוגדר הטקסט הכתוב כאותיות אלוהיות או כסימנים מועתקים - הוא מצוי דרך-קבע בחזית הדיון התרבותי. הגדרתו משקפת לא רק תפיסה תיאורטית, אלא גם קביעת גבולות חברתיים: המלומדים היהודים או המוסלמים למדו ולימדו טקסטים קדושים, ולפיכך יכלו להאדיר את מעמדה של המלה הכתובה; ואילו הפילוסופים היוונים הורו את תורתם בדיבור, בליצאום האתונאי או בשער העיר, ולפיכך נלחמו כנגד המלה הכתובה כעל מטה-לחמם. על רקע כל המלחמות הללו, שחלקן כבר הסתיימו וחלקן עוד ממשיכות להתקיים, ממשיך הטקסט ללוות את התרבות המערבית בכל אשר תפנה.

ביבליוגרפיה:
כותר: המילה הכתובה והמילה המוגדת
מחבר: רז, אביעד
שם  הספר: והשמים זרועים כוכבים
עורכת הספר: יפתח, אילה
תאריך: 1994
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. ריכוז ועריכה - אילה יפתח.
2. ריכוז הפיתוח - רונית חכם.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית