הסדרי נגישות
עמוד הבית > אמנויות > אמנויות הבמהעמוד הבית > מדעי הרוח > ספרות ושירה > ספרות > ז'אנרים
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
השירה האפית (שירה של סיפורים) היוותה תמיד חלק בלתי נפרד מחייהן של החברה, הקהילה ושל המשפחה. אליאדה ואודיסאה - הפואמות של הומרוס - הן דוגמה לשירה אפית.



סיפורים מושרים או שירה של סיפורים
מחבר: אביעד רז


שירה של סיפורים (המלה שניתנה לכך על-ידי האקדמיה ללשון העברית היא "אפיקה") מלווה כמעט תמיד במוסיקה. הומרוס מתאר זאת כך:
"אחד הנערים שם את הקתרוס הנאה בידי לפמיוס, אשר בעל-כורחו שר לפני המחזרים. המשורר פרט על הקתרוס, ופתח בשירה נפלאה."
(אודיסאה, א', עמ' 153-155).

איליאדה ואודיסאה - הפואמות של הומרוס - הן דוגמה לשירה אפית, המבוססת על שיר עלילה: סיפור מושר. השירה האפית היא תופעה אנושית אוניברסלית. ראשיתה באפוס של גילגמש (משנת 2000 לפנה"ס בקירוב), והיא מתקיימה עד ימינו, מאיסלנד ועד צפון אפריקה. האפוסים השומריים, האכדיים והחתיים משנת 2000 לפנה"ס מייצגים שירה אפית המצויה בשיא התפתחותה, ולפיכך נראה שראשיתו האמיתית של האפוס הייתה בוודאי בשחר ההיסטוריה האנושית.

המלה "אפוס" משמעה ביוונית "דיבור", והומרוס השתמש במלה לשיר, בהזכירו אפוסים. הדיבור השירי הוא צורת המסירה המשותפת לכל האפוסים.

השירה האפית היוותה תמיד חלק בלתי-נפרד מחייהן של החברה, של הקהילה ושל המשפחה. היו לה תפקידים שונים: כרוניקה היסטורית, תעמולה פוליטית, דגם חינוכי ואמצעי בידור. היא הושמעה בחגיגות דת פאגאניות ונוצריות כאחת, בחצרות נסיכים, בהתכנסויות עממיות, בטקסים משפחתיים ובבקתות האיכרים.

אף שהאפוסים לא נועדו לבני מעמד מסוים, בדרך-כלל מבצעת אותם קבוצת אנשים מיוחדת. זמרים-מבצעים אלה היו מאז ומתמיד יוצאי-דופן; היוונים הקדומים ראו ב"אאוידוס", הזמר, אדם שניחן בהשראה אלוהית, ובאחדים משבטי אסיה הזמר הוא גם שאמאן - חוזה וכוהן-דת. שם הוא משמש כמתווך בין עולם הרוחות לבין עולמו היומיומי של האדם. בתרבויות אלה הזמר הוא גם משורר: הוא לא רק מבצע של טקסט הנלמד בעל-פה, אלא גם יוצר, המחבר את השיר. הוא הנושא את המסורת על שכמו, וגורל השירים נתון בידיו. הוא עלול להשחית סיפור משובח, ומצד שני ביכולתו לשפר ולארגן כהלכה סיפור שהגיע אליו פגום.

ראוי לומר כמה מלים גם על אמנותו של הזמר: אחת הטעויות הנפוצות ביותר נובעת מן השימוש בביטוי "שירה שבעל-פה". משמעות הביטוי היא, לכאורה, שהזמר משנן שיר ומדקלמו מלה במלה כפי שלמד אותו, במידת הדיוק האפשרית, וכי זוהי הצגה בעל-פה של טקסט נתון. מכאן אפשר להבין, שהזמר ישב לרגליו של זמר אחר ושמע את השיר מושר בפיו שוב ושוב, או שהיה בידו כתב-יד וממנו למד את השיר. אבל האנשים שלמדו בעל-פה את שירי הומרוס מכתב-היד ואחר כך שרו אותם - לא היו משוררים, אלא מדקלמים ותו לא. המסורת שבעל-פה אינה מאפשרת לזמר ללמוד שיר תוך כדי ישיבה לרגלי זמר אחר, שכן הלימוד בעל-פה יכול להיעשות רק כאשר קיים טקסט נתון. לעומת זאת, במסורות שבעל-פה אין שרים שיר פעמיים באותן המלים ממש, מלה במלה, כפי ששרו אותו בעבר. ההבדלים בין הביצועים השונים אינם נובעים משכחה, אלא מעובדת המפתח שהזמרים אינם יודעים קרוא וכתוב. כלומר: מבחינתם השיר איננו טקסט נתון, וכל ביצוע שלו מייצג את חיבורו המחודש. שיטת חיבור זו נקראת "חיבור שבעל-פה" ומהווה טכניקה מיוחדת, שנולדה זמן-רב לפני שהמציא האדם את הכתב. זוהי טכניקה של זכירה, ולא של שינון.

השיר איננו טקסט נתון, אך ביטויי השירה והטורים המרכיבים אותה קבועים פחות או יותר, ונועדו לאפשר את חיבור השירה שבעל-פה. דורות אינספור של זמרים פיתחו אותם, עד שהפכו לנוסחאות השירה שבעל-פה. הזמר לומד בצעירותו מספר רב ככל האפשר של נוסחאות, והדבר מאפשר לו לשיר כל שיר שיבחר.

האפוסים לא נכתבו, אלא חוברו והועברו בעל-פה. אם למשורר לא חסרה מעולם מלה או קבוצת מלים לביטוי רעיון כלשהו, הרי זה משום שהטכניקה המסורתית סיפקה לו נוסחה לכל רעיון. זאת ועוד, היא העניקה לו אמצעים לשנות בלי הרף את הנוסחה למגוון של תבניות, כך שכל רעיון יוכל ללבוש צורה כמעט באופן מיידי ובהתאם למקצב השיר.

באפוסים השונים שבים וחוזרים מצבים דומים, המהווים את התימות של השירה האפית. תוכן התימה אינו תמיד קבוע, ולעתים הוא אינו נשמר גם באותו שיר עצמו, המושר בפי אותו זמר. הזמר יכול לצמצמה ולהרחיבה כרצונו, וביכולתו להציגה בקצרה או לקשטה בפרטים. הדוגמה הבאה מן ^האיליאדה^ (שיר ג3, שורות 338-330) מתארת כיצד עוטה פאריס את כלי-נשקו (תרגם ש' טשרניחובסקי):

"תחילה חגר לשוקיו, שם את-המצחות הנאות
בעלות פרפות הכסף, בהן הודקה מצחו אל שוקה;
אחר-כך הידק אל-חזו השריון אשר-לאחיו
ליקאון וילבשהו, והלם אותו השריון.
תלה על כתפו הסייס המקושט במסמרות כסף,
חרב נחושתו, וייטול המגן הגדול והחזק;
חבש לראשו האדיר הקובע העשוי לתפארה,
ציצית מרעמת סוסים מנפנפת איומות בטוטפתו.
לקח הכידון החזק, והיה נאה מאוד לכפו."

ואילו השורה הבאה (339) מציגה אותה תימה, בצמצום רב ביותר:

"אף מנלאוס הגיבור שם עליו גם הוא מדיו אלה."

תימת חגירת הנשק מופיעה גם בתיאורים המקבילים של אגממנון (שם, י"א, 44-17), של פטרוקלוס (ט"ז, 144-131) ושל אכילס (י"ט, 391-369).

אפשר לומר שכל שיר אפי הוא אוסף של תימות בסיסיות, הכרחיות לסיפור, ובנוסף להן מוסיף הזמר קישוטים או תיאורים. הוא עושה זאת כהרגל או כאלתור, ברגע ההופעה עצמה. אוסף זה של תימות עוקבות כונה בידי מבקרי הספרות, השייכים לזרם הפורמליזם הרוסי ואשר חקרו רבות את הפולקלור, בשם "פאבולה" (Fabula); הפאבולה היא אוסף התימות, המכונה בפי מבקרי ספרות מודרניים בשם "המבנה התימטי" של הסיפור.

מעניין לציין בהקשר זה, שסיפורי עם נותחו בצורה דומה על-ידי הפורמליסט הרוסי הידוע ולדימיר פרופ (Propp). פרופ (1968) הגדיר סיפור עם כ"טקסט סיפורי המתבסס על התפתחות עלילתית, שתחילתה במחסור או רוע, והעוברת דרך פונקציות-ביניים אל חתונה או התרה אחרת". לדידו של פרופ, התפתחות עלילתית זאת מבוססת תמיד על אוסף קבוע של 13 תימות, ובהן: "משימה קשה מוצעת לגיבור", "הגיבור מנצח את אויבו הרע" ועוד. נוסף על כך מבוססת התפתחות זו גם על רפרטואר בלתי-משתנה של דמויות, כגון "הגיבור", "נערתו", "אויבו", "עוזר פלאי", "המלך" ועוד. הצירוף (הקומבינציה) המשתנה של התימות ושל הגיבורים יוצר את סיפורי העם השונים.

האם יש למושגי הפאבולה והתימות החוזרות שימוש מעשי (פרקטי) בהוראת טקסטים? סטיין וגלן (1979) חקרו את התבנית הסיפורית, ומצאו שכל קריאה כרוכה בהפנמתה של סכימה תימטית, שהקורא לומד לחפש אותה בכל טקסט חדש המופיע לפניו. המוקד של סכימה תימטית זאת הוא הגיבור; מרגע שזהותו הובהרה, שואל את עצמו הקורא את השאלות הבאות במהלך קריאת הסיפור:
1. מה הגיבור רצה להשיג?
2. מה הייתה הבעיה שלו?
3. איך ניסה להתגבר על הבעיה?
4. האם הצליח בנסיונותיו?

ביבליוגרפיה:
כותר: סיפורים מושרים או שירה של סיפורים
מחבר: רז, אביעד
שם  הספר: והשמים זרועים כוכבים
עורכת הספר: יפתח, אילה
תאריך: 1994
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. ריכוז ועריכה - אילה יפתח.
2. ריכוז הפיתוח - רונית חכם.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית