חוק מימון מפלגות התשל"ג-1973 קבע שתרומה כספית למפלגה היא חוקית, והיא ביטוי להשתתפות של האזרחים התורמים בהליך הדמוקרטי.
באמצעות התרומה, כמו באמצעים אחרים (הצבעה בבחירות, התנדבות ועוד), התורמים מקדמים את המפלגה המייצגת את עמדותיהם. הבעיה היא בגובה סכום התרומה: סכומי תרומות גדולים עלולים ליצור קשר בין הון לשלטון - התורמים עלולים לצפות מן הנבחרים לתמורה לאחר שייבחרו, בבחינת "שלח לחמך על פני המים"; ואילו נבחרי הציבור שקיבלו את התרומות הגדולות, עלולים לחוש מחויבות כלפי התורמים, וכך יושפע שיקול דעתם בהגיעם לשלטון לאחר שייבחרו.
תרומות גדולות למפלגות גם פוגעות בעיקרון היסודי של שוויון בבחירות, משום שהן מקנות יתרון למפלגות שהצליחו לגייס אותן. חוק מימון מפלגות, התשל"ג-1973, נועד לאזן בין שני שיקולים סותרים אלה: הוא מאפשר לציבור לתרום למפלגות, אך מגביל את מקורות התרומות ואת סכומי התרומות.
לפי החוק: 1. המדינה משתתפת במימון; 2. אסורות תרומות של חברות ואיגודים ושל תורמים מחו"ל; 3. יש חובת שקיפות הדוחות הכספיים; 4. גובה התרומה שיש לדווח עליה הוא 200$ (כ-900 ₪) ובשנת בחירות 425$ (כ-1,800 ₪); 5. רק לבוחרים מותר לתרום, ולא יותר מ-1,700 ₪.
החוק הישראלי הוא מחמיר יותר מהמקובל בארצות אחרות, ויש טוענים שאינו ריאלי במאה ה-21 בגלל שינויים בתקרת ההכנסות וההוצאות של המפלגות במדינות הדמוקרטיות. בשל כך הופכים נבחרים הפועלים להגדלת הכנסות המפלגה, או עושי דברם, למפירי חוק.
