עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלום > ישראל והפלסטיניםעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > היסטוריה של מדינת ישראל > ביטחון מלחמות ושלום > ישראל והפלסטיניםעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > המזרח התיכון > הסכסוך הישראלי פלסטיני
עם עובד


תקציר
תיאור קליטתם של הפליטים הפלסטינים בארצות ערב תוך הבחנה בין גלי היציאה השונים. בפרק מפורט מצב הפליטים בכל אחת ממדינות ערב, עמדתן של בריטניה וארה"ב לנוכח הבעיה, של ישראל ושל הליגה הערבית. המסקנה של בני מוריס היא שהערבים תבעו את החזרת הפליטים לבתיהם בארץ-ישראל, הן מנימוקים של עשיית צדק והן כדי לחתור תחת יסודות המדינה היהודית ולכן העדיפו את מצבם הארעי  על פני פתרון למצוקתם.



ראשית קליטתם של הפליטים הפלסטינים במדינות ערב 1948 - 1949
מחבר: ד"ר בני מוריס


הגל הראשון של הגולים הפלסטינים, שיצאו את הארץ בין דצמבר 1947 ומרס 1948, מנה רבבות אחדות, רובם בני המעמד הבינוני והאמיד מן הערים יפו, חיפה וירושלים, בהם שהחזיקו בתים גם בבירות, ברבת-עמון או בשכם, והעדיפו להימצא במקום מבטחים כל עוד הסכסוך המזוין נמצא בעיצומו. רובם לא עזבו מחמת פקודה, לחץ מכוון או ניצחון יהודי. מעשי האיבה בחיפה וביפו היו מועטים יחסית בחודשי המלחמה הראשונים, והיציאה לגלות לא היתה ברוב המקרים מנוסה ממצב בלתי-נסבל. רק מועטים מבין הגולים שיערו בנפשם, כי יציאתם תהפוך אותם לפליטים וכי עריהם, בתיהם ואדמותיהם ייכבשו בידי היהודים ויעברו לידיהם לצמיתות. הרוב ציפו ככל הנראה, כי במוקדם או במאוחר יתערבו צבאות מדינות ערב, יכריעו את כוחות ה"הגנה" עד מהרה, ישימו קץ למדינה היהודית ההולכת ומתהווה ויאפשרו להם לשוב אל בתיהם ואל נכסיהם.

גל ראשון זה של פליטים נקלט ללא קשיים מיוחדים בצידון ובביירות, ברמאללה ובשכם, ברבת-עמון, בקאהיר ובאלכסנדריה. מספר הגולים הכולל היה קטן יחסית, יציאתם התפרשה על-פני חודשים אחדים וכספם של היוצאים – רובם אמידים – סייע להם להיקלט ללא קשיים. הם לא נתקלו בבעיות קשות של שיכון או של קיום. מרביתם השתכנו בבתיהם של קרובי משפחה או בבתים משלהם שהחזיקו בארצות השכנות וגם בבתי-מלון. גם הקולטים, כמו הנקלטים, לא העלו על דעתם כי הגירה זו היא לצמיתות, וגם הם סברו כי בתוך שבועות או חודשים אחדים לכל היותר יחזרו המהגרים לארץ-ישראל. דומה שבשלב זה לא שיער איש במחנה הערבי, כי המלחמה עתידה לחולל שינוי גמור בדמוגרפיה של ארץ-ישראל לרעת האוכלוסייה הערבית.

אולם בסוף מרס, באפריל ובמחצית הראשונה של מאי התחוללה תמורה דרמתית: ה"הגנה" עברה משלב של התגוננות ומתקפות מקומיות למתקפות אסטרטגיות מקיפות וכבשה את רוב האזורים המיושבים ערבים, שהוקצו למדינה היהודית בתכנית החלוקה. הלחץ שהפעילו היהודים על הכפרים הערביים בשרון וכיבוש חלקים מירושלים הערבית ומפרוזדור ירושלים, טבריה, חיפה, עמק החולה, יפו וסביבותיה, בית-שאן וצפת הביאו למנוסתם של 200,000 עד 300,000 ערבים פלסטינים, עירוניים וכפריים, אל מדינות ערב השכנות – לבנון, סוריה, מצרים ועבר הירדן – ואל הריכוזים הפלסטיניים: עזה, שכם, רמאללה וחברון. גם פליטים אלה – שהונעו על-ידי בהלה, הפחד מפני פציעה ומוות במהלך מעשי האיבה, מחסור כלכלי, לחצים או פקודות גירוש של היהודים – ראו את יציאתם לגלות כתופעה בת-חלוף. אולם גל שני ועיקרי זה של פליטים הציב – מעצם היקפו והתרכזותו בפרק זמן קצר למדי – בעיה חדשה וקשה בפני ממשלות ערב הקולטות, וכן בפני העיריות והתושבים המקומיים.

אחד הראשונים שעמדה על בעיה זו לאשורה כבר בראשית התהוותה היה הגנרל גורדון מקמילן (MacMillan), המפקד העליון של הצבא הבריטי בארץ-ישראל. עוד לפני נפילת חיפה הערבית כתב על ה"סבל" של ערביי שומרון בעקבות "הנהירה העצומה של פליטים מן הגליל [אל אזורם]", והוסיף כי המקומיים (כמו גם הפליטים) נפגעו בגלל מחסור חמור במזון ובדלק.1

רבבות ערבים מן הגליל ומחיפה נמלטו ללבנון ובחודש מאי דיווחה הנציגות הבריטים בביירות על "החמרת המחסור בכמה מצרכים חיוניים, בעיקר של תבואות ושל מוצרי שמן". אספקת הנפט היתה משובשת וממשלת לבנון החליטה שלא להקצות עוד מכסות דלק למכוניות שהיו רשומות בארץ-ישראל; בעליהן הפלסטינים נאלצו לרכוש בנזין בשוק השחור. ביוני הרבתה העיתונות הלבנונית לדווח על סבלותיהם ומותם של פליטים בכבישים המוליכים ללבנון, וסוכן צרפתי (שהיה סוכן כפול, אשר פעל גם למען ישראל) דיווח, כי הפליטים שהגיעו ללבנון מייחלים לסיום המלחמה בכל מחיר, "כי באו עד קץ כוח סבלם".2

על-פי אומדן של עיתונים לבנוניים בסוף אפריל ובראשית מאי נמצאו אז בלבנון בין 70,000 עד 100,000 פליטים פלסטינים. מקורות ערביים אחרים נקבו אומדן נמוך בהרבה – כ- 40,000. אם כך ואם כך, בלבנון הוקמה "ועדה מרכזית לשיכון הפליטים". זו גייסה את עזרתו של ציר צרפת בבירות, הרוזן דה שיילה, ואספה "תרומות ובגדים". ממשלות סוריה ולבנון החליטו, כי יש להחזיר פליטים בריאים בגיל הצבא כדי "להילחם בפלסטין". שלטונות לבנון יזמו מגעים עם דמשק כדי לתאם עמדות ולפעול במשותף בנושא הפליטים. הלבנונים אף ביקשו מסוריה, שתעזור להם בהשגת מזון בשביל הפליטים היושבים בארצם. לפחות מגזר אחד באוכלוסייתה של לבנון לא ראה את בוא הפליטים בעין יפה, אם להשתמש בלשון המעטה. מקורות של הסוכנות היהודית העריכו, כי הנוצרים בארץ הארזים יתנגדו לישיבת קבע של הפלסטינים על אדמת ארצם. "כניסת הפליטים, ברובם מוסלמים, עלולה בטווח רחוק לערער את האיזון העדין בין נוצרים ומוסלמים בלבנון, אם הפליטים לא ישובו לפלסטין או ישתקעו במקום אחר".3

למצרים הגיע גל ממשי ראשון של פליטים באפריל ומיד עורר שורה של בעיות ועמן גישות שונות להצעות לפתרון, אשר עד מהרה איפיינו גם את רוב המדינות הקולטות האחרות. בין 25 ל- 29 באפריל באו לנמל פורט-סעיד יותר מ- 1,100 פליטים מיפו ומחיפה – רובם ב"אוניות קיטור זעירות, מפרשיות דיג, סירות משוטים ודוגיות". כ- 270 מהם, בהם נשים וילדים רבים, הגיעו לנמל ב"סירות משוטים פתוחות, ללא מפרשים", וללא מזון. שלטונות מצרים הכניסום למחנה הסגר ותושביה של פורט-סעיד ערכו למענם מגבית של כסף ומזון.

"מחנה הסגר מיוחד" הוקם בשביל חלק מן הפליטים בפורד-פואד, בגדה המזרחית של תעלת סואץ, מול פורט-סעיד, אך "מספר ניכר" של פליטים שוכנו אצל משפחות מצריות מקומיות. מן הקונסוליה האמריקנית בפורט-סעיד נמסר, כי "רבים" מן הפליטים הגיעו כשהם נושאים עמם שטרות כסף פלסטיניים "ואצל אחדים מהם נמצאו סמים (חשיש), שביקשו למכור במצרים". היו גם בעיות קשות יותר: "העובדה שרבים מן הפליטים הערבים הם בגיל צבא ומסוגלים לשאת נשק מפיגה את התלהבותם של מתנדבים בכוח ממצרים להתגייס לשירות צבאי עם הלגיון הערבי". אחדים העירו, לפי דיווח הקונסוליה: "מדוע עלינו לצאת להילחם בארץ-ישראל, כאשר לוחמים ערבים פלסטינים נוטשים את החזית ונמלטים למצרים?" בפורט-סעיד גם גברו "הרגשות האנטי-בריטיים", עקב בוא הגולים: הפליטים טענו, כי :הבריטים תומכים ביהודים ומזניחים את ההגנה על האוכלוסייה הערבית בארץ-ישראל".4

ליבוי הרגשות האנטי-בריטיים בקרב האוכלוסייה הערבית על-ידי הפליטים מן הארץ, שהלך וגבר במרוצת 1948, הסב דאגה רבה במשרדי ממשלת בריטניה לגבי מעמדה של בריטניה בארצות ערב שקלטו פליטים. הנציב העליון קנינגהם, דיווח עוד בפברואר ללונדון, כי מלכה של עבר הירדן, עבדאללה, התלונן כאשר השניים סעדו יחדיו בשונה, על "יציאת ערבים פלסטינים לעבר הירדן, ואמר (...) כי כולם מגיעים כשהם חדורים שנאה לבריטים ולפיכך הם עלולים לגרום לו צרות".5

ב- 26 באפריל נתכנס בקאהיר ה""עוּלַמא", הגוף העליון של המנהיגים הדתיים במצרים, וקרא לממשלות ערב "לנקוט פעולה" (דהיינו, לצאת למלחמה) כדי לשחרר את פלסטין – ובינתיים "להעניק מקלט לפליטים הערבים מפלסטין". במצרים הוקמו שני מחנות חדשים לקליטת הפליטים – בקנטרה ובעבסיה שעל גדות תעלת סואץ, וכעבור זמן הופנו אליהם מרביתם של 1,600 הפליטים שהגיעו לפורט סעיד בדרך הים, בין 2 ל- 8 במאי. ארגוני סעד מצריים סיפקו להם מזון ובגדים, אך "דומה שאינם נלהבים עוד כפי שהיו עם בוא הפליטים הראשונים". פה ושם פרצו סכסוכים בין הפליטים ובין התושבים המקומיים. גם נפוצה השמועה, כי פקידי ארגוני הסעד מתכוננים לסייר במחנות ולבקש מן הגברים הבריאים מקרב הפליטים להצטרף ליחידות מתנדבים "כדי להילחם ביהודים. אם יסרבו הגברים, תדרוש הוועדה [של נציגי ארגוני הסעד] מן הממשלה [של מצרים] לשלוח אותם בחזרה לפלסטין". כן נמסר כי כמה מצרים מבני מעמדות-הביניים איימו "להושיב את הפליטים על דוגיות ולהחזיר אותם בכוח", אם הממשלה תניח להם להישאר במצרים.6

רגשות דומים רווחו בעבר הירדן. באמצע יוני כתבה משקיפה בריטית אחת בעבר הירדן: "לרבת-עמן הגיעו כמה [פליטים] עשירים. הם מרבים לפקוד את הבנקים ועניין זה גורם צרות ומלבה רגשות זעם. בני עבר הירדן אינם מבינים, מדוע אנשיהם צריכים לצאת לפלסטין כדי להילחם למען הפלסטינים, שצברו כסף רב ממכירת אדמותיהם ליהודים". היא הוסיפה, כי יש צורך דחוף בכסף ובעובדי סעד כדי לדאוג להמוני הפליטים העניים.7

מנהיגים פלסטינים ניסו לשכך רגשות טינה אלה כלפי הפליטים. סולימאן טוקאן משכם, נכבד מתומכי בית המלוכה ההאשמי, סינגר ב- 11 ביוני, בשידור ארוך ברדיו רבת-עמון, על הפליטים והטיל על מדינות ערב את ה"אחריות" למצוקת הפלסטינים, כיוון שלא שעו, לדבריו, לקריאות העזרה שלהם. עיקר טענתו של טוקאן היתה, כי הערבים לא יצאו את הארץ מרצונם, אלא נאלצו לעשות כן. אם כך ואם כך קרא טוקאן לפליטים שנסו אל הגדה המערבית לחזור לבתיהם. ייתכן שקריאה זו היתה המחיר שנאלץ טוקאן לשלם על הסכמת שלטונות ירדן לשדר ברדיו את דברי הסנגוריה שלו על התנהגות הפלסטינים.

במאי החליטה הליגה הערבית, לנוכח מצוקת הפליטים וקשיי קליטתם במדינות ערב, לגייס 100,000 לא"י בשביל הארצות הקולטות. אם אמנם גויס כסף זה ואם אכן הועבר לכתובות הנכונות – דבר זה אינו ידוע. אך ידוע, כי ממשלת סוריה הקצתה 65,000 לי"מ לסיוע לפליטים, וממשלת מצרים – 100,000 לי"מ. פקידים בישראל הגדירו סכומים אלה כ"לא גדולים".

במדינות ערב שקלטו פליטים הוקמו בסוף 1948 ועדות בין-משרדיות, שרוב חבריהן היו פקידים במשרדי הפנים. אך עד לאותה עת, וגם לאחר מכן, התאפיין הטיפול בפליטים בחוסר ארגון, בחוסר יעילות ואולי אף באדישות מצד ממשלות ערב; הללו שמו את עיקר מעייניהן במאמצים לכבוש את ארץ-ישראל ולהכחיד את מדינת ישראל.

עם תחילת ההפוגה הראשונה בין ישראל ובין מדינות ערב, ב- 11 ביוני, ניסתה סוריה להיפטר לפחות מחלק הפליטים שבתחומה ולדחוק אותם אל מעבר לגבול, כדי שישובו לכפריהם הנטושים באצבע הגליל ובעמק החולה הדרומי. לפי הערכת המודיעין של צה"ל נקטה דמשק מדיניות זו כדי "להקל מעצמה את המעמסה הכלכלית והארגונית שהיתה כרוכה בהחזקת הפליטים" ולשם "הכנסת גייס חמישי לאזורים היהודיים שטוהרו [מערבים]". בהבעת סיפקו הסורים מזון לחלק מן הפליטים.8

אך, כפי שכבר נאמר, קיבלו יחידות צה"ל הוראות חוזרות ומפורשות לעצור, ולו בכוח האש, בעד הפליטים מלחזור אל שטחים שהוחזקו בישראל – הוראה שנבעה משיקולים טקטיים-צבאיים ואסטרטגיים-מדיניים כאחת.9 קציני המודיעין הצבאי באזורי הארץ השונים סברו, כי עיקר מטרתם של הפליטים שהסתננו בחזרה לשטחים ישראליים היתה לקצור את יבולי הקיץ – משום שהם "סובלים רעב ממש" – ולאו דווקא לשוב ולהתיישב בכפריהם לשעבר. מצב הפליטים שישבו לאורך הגבול בין סוריה לישראל אכן היה נואש – עד כדי כך שפשטו בלילות של השדות באצבע הגליל, אם כי ידעו שאורבת להם הסכנה כי ייפגעו על-ידי אש של משמרות צה"ל. היו אפילו פלאחים שחצו את הגבול בלילה כדי להשקות את שדותיהם, "בתקווה שהם יספיקו לשתול ירקות [כדי לאסוף את יבולם] בחזרם לכפרים עם שביתת הנשק". שירות המודיעין של צה"ל יצא באזהרה, כי אם לא יושם קץ להסתננויות אלה, סופם של הפליטים שיחזרו לשבת קבע בישראל.10 ואמנם צה"ל פעל ככל יכולתו למניעת שובם של הפליטים לשטח ישראל.

עם פלישת צבאות ערב לארץ-ישראל ב- 15 במאי וכיבוש השטח שכלל את שכם, טול-כרם, רמאללה, יריחו, ירושלים המזרחית וחברון (מה שקרוי היום "הגדה המערבית"), על-ידי הלגיון הערבי נמצאו מרבית 300,000 – 400,000 הפליטים, שעזבו את השטחים הישראליים עד אותו מועד, תחת אחריותם של המלך עבדאללה וממשלתו. סר אלק סית קירקברייד (Kirkbride), ציר בריטניה ברבת-עמון, היטיב להבין את חשיבות ההתפתחויות האלה ואת המשתמע מהן מבחינת הפליטים. "קשה אפילו לחזות, כיצד יוכלו שלטונות עבר הירדן לספק מזון ומקלט בחורף הקרוב" לאותם אלפי אנשים, "החיים היום בחוסר כל", כתב קירקברייד בתחילת יולי לשר החוץ הבריטי, ארנסט בוין. הוא הוסיף, כי הפליטים עצמם "הולכים ומגבירים את קריאתם" למען סיום המלחמה "בכל מחיר". תביעה זו, לדעתו, היתה "מבוססת על ההנחה שעם סיום מעשי האיבה הם יוכלו לחזור לבתיהם באזורים היהודיים, [אבל] קשה לשער, מדוע ירשו להם היהודים לעשות כן, לאחר שהאירועים פתרו את הבעיה הקשה ביותר שבתחילה ניצבה בפני המדינה היהודית, דהיינו: קיומו של מיעוט ערבי גדול. למעשה נראה, כי העולם הערבי ניצב עתה בפני הבעיה של יישובם מחדש של פליטים אלה, ולא של החזרתם למולדתם". הציר הוסיף, כי מנהיגי ערב לא "חזו" מעולם את המנוסה ההמונית של האוכלוסייה הערבית – שהתרחשה "לעתים קרובות בהעדר איום ממשי" – מבתיהם בשטחים שהוקצו ליהודים בתכנית החלוקה.

איגרתו של קירקברייד לבוין עוררה את הדיון הרציני הראשון. במשרד החוץ הבריטי בשאלת עתידם של הפליטים הפלסטינים. לאנס תרקל (Lance Thirkell) הביע דעתו, כי ארגון הפליטים הבינלאומי (IRO), "אשר פעל כה רבות כדי לסייע ליהודים להיכנס לפלסטינה", יוכל לסייע "לערבים אומללים שנדחקו החוצה באורח אקראי. היתה התעלמות מוחלטת כמעט מן העובדה, שהנהירה היהודית לארץ-ישראל הביאה ליציאתם של 300,000 פליטים. סבורני כי דבר זה יכול היה להיות בעל ערך תעמולתי מסוים [נגד ישראל]". גם דייוויד בלפור (Balfour) תלה תקוות בסיוע מטעם ארגון הפליטים הבינלאומי. ואילו א"ו וילקינסון (Wilkinson) אמרה: "ל-IRO אין די קרנות כדי ליטול על עצמו את הדאגה לפליטים נוספים והוא איננו מטפל באנשים 'עקורים בתוך הגבולות' ". היא דחתה את הערותיהם של תרקל ובלפור, כאילו ארגון זה סייע ליהודים להגיע לארץ, ואמרה כי למען האמת הוא עזר בישובם מחדש של פליטים מוסלמים אירופים. הרולד בילי (Beeley) העיר על כך, כי מה שמתחולל בארץ-ישראל איננו בדיוק "עקירה בתוך הגבולות".11

קרבות עשרת הימים" באמצע יולי, בין ההפוגה הראשונה וההפוגה השנייה, הבליטו ובאותה עת גם החמירו את מצוקת הפליטים. עוד 100,000 פלסטינים חברו אל שורות הגולים – רובם הגדול יושבי לוד ורמלה שהוגלו בידי צה"ל לחבלי הארץ שהוחזקו על-ידי עבר הירדן (לטרון-רמאללה-יריחו). נהירה המונית ומרוכזת זו, שבאה בד-בבד עם הנצחון על הלגיון הערבי, גרמה זעזוע כבד לממלכתו של עבדאללה. המושבה הבריטים ברבת-עמון החלה לשקול אפשרות של פינוי, אך נטשה את הרעיון לאחר שמפקד הלגיון, הגנרל ג'ון גלאב (Glubb), אמר כי הוא "איננו פסימי" לגבי האפשרות להשליט בעיר חוק וסדר: "אפשר יהיה לקיים את השליטה על כיכר השוק של עמאן ועל יסודות הפליטים הפלסטינים", אמר. עבדאללה וגלאב ביקשו "לשים קץ למעשי האיבה," אך הוסיפו כי הם "חוששים" מפני תגובתן של מדינות ערב האחרות ומפני "רגשות הציבור". ברבת-עמון ובמקומות אחרים בממלכה נערכו הפגנות אחדות שהיו מכוונות נגד הבריטים, וממילא גם, בעקיפין, נגד המלך עבדאללה. בשכם, שהיתה נתונה לשלטון הצבא העיראקי, פיזרו חיילים עיראקיים הפגנה סוערת, כנראה בלי להזדקק לשימוש בנשק.12

הנה כי כן, בעיית הפליטים בעבר הירדן "נעשתה אקוטית" והממשלה לא ידעה כיצד להתמודד אִתה. על המצב שנשתרר ביולי ברמאללה עיר בת כ- 10,000 תושבים, שהיתה התחנה הראשונה העיקרית בדרכם של הפליטים מלוד ומרמלה – ניתן ללמוד ממסר שהעבירה העירייה למלך עבדאללה באמצעות רשת הקשר האלחוטי של הלגיון הערבי ואשר המודיעין הישראלי צותת לו: "שבעים אלף נפש מפוזרים ברחובות, הרוב המכריע מהם מדלת העם, הם סובלים חסר גדול במצרכים וחוסר מים המהווים סכנה רצינית לבריאות", דיווח ראש העיריה בפועל, חנה ח'לאף. "המועצה העירונית מבקשת מהוד מעלתך להוציא [פקודה] לעיר רמאללה להוצאת [הפליטים] כי אין לעיר אפשרות לשאת בדבר". עבדאללה השיב, כי "אתם צריכים להתאזר בסבלנות [ולעזור?] לאחיכם". והבטיח לשגר סיוע בקרוב. שידור של רדיו רמאללה באנגלית תיאר את המצב בעיר: "ריחות רעים מתחילים לנדוף במקומות רבים", מסר הכתב-המשקיף, "ומה כוחן של נערות עם מטאטאי זרדים קטנים מול חדרי כיתות שמאכסנים עתה 300 איש? ראו נא את המשפחות המכובדות במטעים ובחדרים, המנסות להשיג לעצמן קורטוב של פרטיות בעזרת שמיכות ומלבושים פרושים (...) ראו נא את הנשים המכבסות בגדים ואופות מקמח עבש לבני משפחותיהן הרעבים (...) בעוד שלושה ימים לא יישאר קמצוץ של קמח בכל רמאללה (...) יש להאכיל 70 אלף איש (...) עבר הירדן החישה תמרים, קמח ולחם, אך אין זה אלא טיפה בים". במפקדת ה"הגנה" הבינו היטב, כי הפליטים הם מעמסה כבדה על שלטונות עבר הירדן, ובמיוחד על הצבא; הם חוסמים את הכבישים, נזקקים למזון ולמחסה, מאלצים את הלגיון להפנות אליהם חלק ממשאביו וחותרים תחת המורל של האוכלוסייה המקומית בערים שמצפון לירושלים ומצפון-מערב לה.13

נהירתם של פליטי "עשרת הימים" לתוך ממלכת עבר הירדן וההפגנות נגד עבדאללה ונגד הלגיון ברבת-עמון ליבו את יחסי האיבה בממלכה כלפי הפליטים. עיקר המעמסה נפל על הלגיון. הלגיון בזַרקה לקח את הפליטים הפלסטיניים "תחת חסותו, שיכן אותם בצריפים ומאכיל אותם". וכן החל לאמן את הצעירים "בחי"ר ואלחוט". בבית-לחם, שביולי נמצאו בה כ- 15,000 פליטים, פרשו רבים את גלימותיהם ברחבת כנסיית המולד. "הדכאון גדול ונדמה לאנשים שלעולם לא יהיה קץ למלחמה (...) הפרוטה כלתה בכיס, ועבודה – אין". עם-זאת היו הפליטים כאן בטוחים שיהודים לא יתקפו את העיר, מחמת קדושתה לנצרות.14

בסוף יולי עברו אלפים מפליטי רמלה-לוד מרמאללה מזרחה, לרבת-עמון. גם שם לא נמצאו להם בתים, ורובם שוכנו בבתי-ספר, שהיו ריקים עקב חופשת הקיץ, או שחנו במטעי זיתים ובגנים פרטיים. ויניפרד קוט (Winifred Coate), אנגלייה שניהלה בית-ספר בבירת עבר הירדן, סיפרה כי מצאה אותם "שרועים על שקים וסמרטוטים ישנים", חסרי כל, ללא מצעים או אבזרי בישול. "החיים תחת כיפת השמים נראים עניין של שגרה לרבים מהם, מהיותם רגילים לצאת ולחנות בכרמים בעונה זו של השנה, אבל דבר זה מתרחש בלבה של עמאן ואיננו מתאים כלל לעיר", כתבה.15

סגן הקונסול האמריקני ברבת-עמון, ולס סטבּלר (Wells Stabler), מסר בסוף יולי, כי לפי אומדן עבר-ירדני מצויים "80,000 עד 100,000" פליטים ארץ-ישראלים בעבר הירדן גופא (כלומר, ממזרח לירדן – ברבת-עמון, באל-סלט, בזרקה ובארבד), וכי עבדאללה נאלץ לנעול את גבולות ארצו בפני פליטים נוספים. האומדן הבריטי באותה עת, שהיה מבוסס על מספרים שמסר גלאב, היה נמוך יותר: 56,000 בעבר הירדן גופא וכ- 70,000 עד 100,000 בשטחים שממערב לירדן, שהוחזקו בידי הלגיון הערבי ובידי צבא המשלוח העיראקי.16

כיצד התמודדו שלטונות עבר הירדן עם בעיית הפליטים? קוט סברה, כי "העם בעבר הירדן עמד במבחן טוב בהרבה מכפי שאפשר היה לצפות, לנוכח העדר הנסיון שלהם במלאכת ארגון מסוג זה".

שתי אגודות סעד של נשים ברבת-עמון ערכו מגביות. "ועדת גבירות" בזרקה הקציבה לכל משפחת פליטים "חבילה קטנה של אורז וסוכר ותה וחתיכת סבון; לעניים המרודים גם ניתנו שמיכות, שמיכה אחת לכל משפחה". אבל קוט נאלצה להודות, כי סוג זה של סיוע וולנטרי "איננו אלא טיפה בים הצרכים הגדולים".

מהיותה מיודדת עם רעייתו של שר האוצר העבר-ירדני, התמצאה ויניפרד קוט כנראה היטב בנעשה, לפחות במה שנגע למצב הפליטים שממזרח לירדן. פליטים אלה קיבלו מן הממשלה בסוף יולי שתי כיכרות לחם קטנות לגולגולת ליום, ולנשים הרות ולחלק מן הילדים גם חולק חלב. היא סיפרה, כי בדעת הממשלה להעניק סיוע של 300 מיל לגולגולת לחודש, לכיסוי רכישתם של מצרכים אחרים, אך התייחסה בספקנות למידע הזה לנוכח דלותה של עבר הירדן.17

ספקנותו של הקונסול הבריטי ברבת-עמון, פיירי גורדון, לגבי הטיפול בפליטים היתה מרחיקה לכת יותר מזו של ויניפרד קוט: "הריני מפקפק אם ממשלת עבר הירדן מסוגלת להכין תכניות כלשהן לארגון הסעד בעתיד, ובכל מקרה, במעמסה הרובצת על המשאבים הכספיים הזעומים של המדינה טמון הקושי העיקרי", כתב. השלטונות המקומיים חששו מגוויעה ברעב ומהתפשטות מגפות בקרב הפליטים, אם לא יינקטו מיד אמצעים ממשיים. גורדון לא התרשם במיוחד מרמת הנדיבות של כלל הציבור. הוא כתב, כי באחד ממחוזות עבר הירדן, שנמצאו בו 16,000 פליטים, עלה בידי השלטונות המקומיים לגייס מן הציבור, במגבית פומבית, 1,800 לא"י בלבד. "ברבת-עמון דחו באופן חד-משמעי את ההצעה, שהסוחרים יתרמו תרומה. המועצה המוסלמית העליונה ועיריית רמאללה הכריזו על גיוס קרנות בשיעור כולל של 90,000 [לא"י], אך העניין נסתיים לפי שעה בלא-כלום, משום שהבנקים הערביים המחזיקים בחשבונות אלה מעדיפים שלא יעמדו לרשותם כספים". בינתיים האמירו המחירים, והפליטים נותרו עד מהרה ללא חסכונות והיו מקבצים נדבות ברחובות או סובלים חרפת רעב. "יש עלייה ניכרת בשיעור הפשיעה נגד רכוש", הוסיף פיירי גורדון.

"במצב זה של חוסר מעש, ללא בית, אובדן של הנכסים והאכזבה ממאמצי הסיוע הנעשים למענן – מהוות קהילות הפליטים, לפחות אלה שבעמאן ובאל-סלט, קרקע פורייה לצמיחת רגשות מרירות והתנגדות (...) בדרך-כלל הם תולים בבריטניה את האחריות העיקרית למצוקתם. שליטי ערב מוחזקים אשמים בהונאתם ובאובדן של משקיהם החקלאיים ושל אורח חייהם השגור. הרשויות המקומיות רואות בהם איום על השלום והבטחון של המדינה ומאמינות, כי קומוניסטים פועלים בקרבם ומסיתים אותם נגד החוק והסדר כאן", כתב פיירי גורדון.18

המצב ששרר מערבה מהירדן, בשטחים שהוחזקו בידי הלגיון לא היה טוב יותר. סר יוּ דאוּ (Daw), הקונסול הכללי של בריטניה בירושלים, דיווח כי "המאמצים המקומיים הנעשים לטיפול בבעיה אינם מתואמים בדרך-כלל, ועיקרם נקיטת אמצעי חירום גרידא מצד הרשויות וועדות הסעד המקומיות (...) הצרכים הבסיסיים של הפליטים הערבים ששוהים עדיין בפלסטינה הם מזון, מים, שמיכות וביגוד. עם התקרב הסתיו יגבר הצורך בשני הפרטים האחרונים וכן בשיכון ארעי או קבוע". דאו סלד עד עומק נפשו מיחסן של ממשלות ערב כלפי הפליטים: נראה לו שעיקר מעייניהן היה נתון לא למתן סיוע, כי אם לדרך שבה יוכלו להיפטר מ"סיוט הפליטים".

דאו הציע, בתור הפתרון "הטוב ביותר" לבעיית הפליטים מן השטחים היהודיים, ליישבם מחדש במדינות ערב. ישראל תשלם בשביל האדמות הערביות שננטשו ובעד שאר הנכסים הערביים בארץ, וכסף זה ישמש לתשלום פיצויים אישיים לפליטים ול"ישובם מחדש של העניים מבין הפליטים". בה-בעת תיערך בבריטניה מגבית (בחסות ראש עיריית לונדון) לכיסוי ההוצאות של החזרת פלסטינים לשטחים בארץ-ישראל המוחזקים בידי ערבים או יהודים ("אם כי אין לעודדם לעשות כן", הוסיף דאו בהערה). עוד אמר דאו, כי המגבית והשימוש בכספיה ינוהלו על-ידי בריטניה, ולא על-ידי הערבים (גם פיירי גורדון סמך ידו על המלצה זו). עם-זאת הוסיף דאו, כי יש לצפות לכך שהליגה הערבית תתנגד לתכנית זו, "מאחר שיעדיה יהיו הומניטאריים ומעשיים צרופים, והיא לא תעלה בקנה אחד עם שאיפתם הפוליטית להיפטר בראש ובראשונה מן הפליטים בשטחיהן של מדינות ערב (...) ולהחזיר לשטח היהודי אוכלוסיות ערביות גדולות, כדי שישמשו שם מקור לצרות בעתיד".19

דאו כתב דברים אלה בתגובה למברק ששיגר לו ו"א יוסטון-בוסוול (Houstoun-Boswall), ציר בריטניה בביירות, אשר הציע ב- 21 ביולי לכונן קרן סיוע בבריטניה בתור "מעשה ספונטני מצד הציבור הבריטי כדי להביע את אהדתו ורגשות הידידות שלו כלפי הערבים", וכדי לבלום את הנטייה הרווחת במדינות ערב להוקיע את בריטניה כבוגדת באינטרסים הערביים. יוסטון-בוסוול, כמו גם דיפלומטים בריטים רבים אחרים, התייחס בבוז כלפי הפלסטינים, אשר העדיפו "לברוח במקום להילחם". הוא כתב, כי ב"יציאתם ההמונית הם הוכיחו עצמם כראויים לבוז ואולי כבלתי-ראויים לאהדה". אף-על-פי-כן גרס, כי בריטניה צריכה לפעול בנדיבות לב כדי להוכיח, כי היא נשארה "ידידתם הנאמנה ביותר" של הערבים.20

גישתם של האמריקנים כלפי מצב הפליטים שממערב לירדן היתה בתחילה אופטימית מעט יותר מזו של הבריטים: "המצב (...) עדיין איננו נואש", הם דיווחו, אם כי יש לצפות "בקרוב" להתרוששות מוחלטת, שבעקבותיה צפויות, בבוא החורף, "תלאות וסכנה לבריאות". אך כעבור שבועיים, באמצע אוגוסט, התמונה שהצטיירה לעובדי הקונסוליה האמריקנית בירושלים בסיור בשטח, היתה קודרת בהרבה. הם סיפרו, למשל, כי באזור רמאללה מצטופפים כ- 100,000 פליטים – כמעט כפליים מן האוכלוסייה המקומית."מצב הפליטים מחריד (...) הם יושבים לאורך כבישים תחת עצים (...) אין להם שיכונים ואפילו לא אוהלים (...) הלילות באמצע ספטמבר קרים מאוד ובקרוב יתחילו לרדת גשמים (...) אספקת המים (...) אינה מובטחת תמיד (...) המים מזוהמים, כנראה (...) ייתכן מאוד שמלאי המים ייגמר כליל עוד לפני סוף אוגוסט". ממשלת עבר הירדן חילקה 250 גרם לחם לכל פליט מדי יום ביומו (בעוד ממזרח לירדן הקצו השלטונות בספטמבר לכל פליט שבעה פיאסטרים ליום, שאפשר היה לרכוש בהם שתי כיכרות לחם). הרופא שנתלווה למשלחת הקונסולרית קבע, כי כמות זו של לחם פירושה 600 קלוריות ליום והיא "אינה מספיקה כדי להתקיים לאורך זמן". זאת ועוד: "סידורי תברואה אינם קיימים, למעשה (...) אין מיטות פנויות בבתי-חולים", נותרו רק מעט תרכיבי חיסון נגד טיפוס הבטן, ותרכיבי חיסון נגד טיפוס הבהרות, נגד אבעבועות, נגד קרמת (דיפתריה) ונגד כולירה אינם בנמצא כלל. בינתיים, "הודות למזג אוויר טוב ולמזל", שיעור התמותה בקרב המבוגרים איננו גבוה מן הממוצע. נרשמו רק 20 מקרים של חשד לטיפוס הבטן, אחד של קרמת ואחד של דלקת קרום המוח, אבל יש לצפות להרעה חמורה בתחום הבריאות בשבועות הקרובים.

הקונסול הכללי סיכם את המצב במלים אלה: "ניכרת אנדרלמוסיה מוחלטת מבחינה ארגונית. השלטונות המקומיים כורעים תחת היקף הבעיה ומודים בחוסר יכולתם להתמודד עם המצב. אין כסף או צוותים מיומנים בשביל ארגון מחנות, חלוקת מזון, סידורי תברואה, מבצעי חיסון וכו'".21

המצב ששרר מצפון לרמאללה לא היה טוב יותר, רב-סרן הקט פיין (Hackett-Paine), לשעבר קצין קישור בריטי ללגיון, סייר באמצע אוגוסט בשומרון, שבו חנה צבא עיראקי, ומצא כי מצב הפליטים שם – 100,00 עד 120,000, כפי שנמסר לו – הוא "בכי רע" והמורל שלהם "נמוך ביותר". רובם חיו תחת כיפת השמים, מתחת לעצים, במערות או בבתים שנמצאו בשלבי בנייה. רק לקומץ מהם היו שמיכות, ושרר מחסור במזון. הקצין הבריטי חזה בעיות בריאות חמורות עם ראשית עונת הגשמים. עוד סיפר, כי רוב הפליטים הטילו את האשמה למצוקתם על הבריטים "וממש קשה להאמין, עד כמה הם שונאים אותנו וכן את אמריקה ואת הליגה הערבית". זאת ועוד: מאז נפילת לוד ורמלה "שמו של עבדאללה מוקצה מחמת מיאוס". גם הקט-פיין קרא לארצו, בריטניה, להגיש סיוע לפליטים – אבל לא באמצעות הליגה הערבית.

לאנס תרקל (Lance Thirkell) ממשרד החוץ הבריטי סבר, כי הדו"ח של הקט-פיין "איננו מנוסח על-פי כללי הדקדוק והוא לוקה ברגשנות יתר", אך עם-זאת הוא מתאר נאמנה את "הסבל האקוטי" של הפליטים בשומרון. פקיד אחר במשרד החוץ העיר: "ייתכן שאנו שנואים עתה, אך שנאה זו היא כאין וכאפס לעומת השנאה שהיהודים יעוררו על עצמם בעתיד, אם לא ירשו לאנשים אלה לחזור".22

תיאור קודר עוד יותר של מצב הפליטים באזור שכם מצוי בדוח סוכנים של שירות המודיעין של צה"ל, וכה נאמר בו: "מצבם הכלכלי בכל רע. אינם מקבלים כל עזרה. כולם שוכנים תחת האילנות ועצי הזית ללא אוהלים. הם מתפללים למפלתם של הערבים וממשלותיהם". עוד נאמר בדוח, כי הפליטים באזור שונאים את החיילים העיראקים "שנאת מוות (...) אך אין איש יכול לעשות דבר נגדם כי הם רודפים את התושבים. החיילים העיראקים לוקחים את ילדי העשירים וזולתם למעשי זימה ולמחרת מחזירים את הילדים למשפחותיהם, התושבים נאסרים לעתים תכופות".23

כאמור, הרוב המכריע של הפליטים הפלסטינים נמצאו באותה עת – וכזהו המצב עד עצם היום הזה – בעבר הירדן ובגדה המערבית, שהיתה בשליטת ירדן עד 1967. רוב הנותרים הגיעו למצרים, ללבנון, לסוריה ולעיראק. 

במצרים נמצאו באותה תקופה כ- 14,000 פליטים פלסטינים, לפי מה שמסר ג'פרסון פטרסון, הממונה על שגרירות ארצות-הברית בקאהיר. הם היו פזורים בבתים פרטיים ובמחנות ארעיים לאורך תעלת סואץ ובקאהיר. הוא דיווח, כי "לפי מה שנמסר נתונים כולם במצוקה גדולה". נאמר לו, כי מצרים מעיינת באפשרות לגרש את בני הקהילה היהודית ולהחרים את רכושם "כדי לסייע לפליטים הערבים הפלסטינים ולהעמיד לרשותם בתים", אולם פקידי ממשל מצרים הכחישו שמועות אלה. עוד מסר פטרסון, כי העיתונות המצרית "מגלה מורת-רוח" לנוכח התעלמות העולם ממצוקת הפליטים. נוסף על כך נמצאו עוד 50,000 פליטים בשטחי ארץ-ישראל שהוחזקו אז בידי הצבא המצרי – רובם ברצועת עזה.24

רוב הפליטים בלבנון – כ- 50,000 בסך-הכל – היו מרוכזים במחנות בעיבורה של צידון, ליד אגם קרעון שבדרום בקעת הלבנון ובבנת-ג'ביל שבסמוך לגבולה הצפוני של ישראל. הממשלה סיפקה לכל פליט 10 קילוגרמים קמח ושלוש לירות לבנוניות בכל חודש. חלק מהוצאה זו כוסה על-ידי מענק בן 100,000 לירות מצריות שנתנה הליגה הערבית.

הלבנונים הפעילו לחצים חזקים על המתווך מטעם האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט, כדי שיניע את ישראל להתיר את החזרת הפליטים. דאגה יתרה לנוכח נהירתם ההמונית של הפליטים – רובם ככולם מוסלמים – ביטאו הנוצרים, שחששו לערעור מעמדם בלבנון והודיעו כי הם "יתנגדו לכל נסיון ליישב את הפליטים [לצמיתות] בלבנון" – כפי שדיווח ציר בריטניה בביירות, יוסטון-בוסוול. הציר סמך ידו על הערכתו של דאו, כי בסופו של דבר אין לפתור את בעיית הפליטים אלא על-ידי ישובם מחדש במדינות ערב, אך הביע דעתו כי "לבנון אינה צריכה להיכלל בתכנית כזאת, בשל סיבות מובנות".25

לעיראק הגיע בתחילה רק קומץ של פליטים פלסטינים. בסוף יולי נמצאו בה 200 פליטים בלבד. אולם עיראק אמורה היתה, לדברי ראש הממשלה שלה, לקלוט עוד כ- 5,000 פליטים (בעיקר מן "המשולש הקטן" בכרמל, שכלל את הכפרים ג'בה, עין-ע'זאל ואיג'זים; מובלעת זו היתה בתחילה בשליטת הצבא העיראקי, ואחר-כך, בימי ההפוגה השנייה, נכבשה בידי צה"ל). הנציגות הדיפלומטית הבריטית בבגדאד מסרה, כי העיראקים לא נקפו אצבע כדי לקלוט את הפליטים ולא גייסו בשבילם כסף מן הציבור. מספר גדול בהרבה של פליטים, כ- 70,000, הגיעו לסוריה והתקבצו בתנאים עלובים, לאורך הגבול עם ישראל. דיפלומטים בריטים בכירים במזרח התיכון סברו – בדומה לפקידים בישראל – כי שתי מדינות אלה, עיראק וסוריה, הן המתאימות ביותר מבין כל מדינות ערב לישובם מחדש, לצמיתות, של רוב הפליטים. הסביר אחד מראשי המשרד המזרח-תיכוני של בריטניה בקאהיר: "בעיראק ובסוריה (...) מצויים משאבים שדי בהם לקיים אוכלוסייה גדולה פי כמה וכמה מזו הנוכחית. יתר-על-כן: פיתוחה המהיר של עיראק תלוי במידה רבה בגידול אוכלוסייתה". מובן שנימוקים אלה הובעו בהבלטה ניכרת דווקא בפי נציגים בריטים באותן ארצות – כמצרים וכלבנון – שמטעמים פוליטיים, כלכליים או דמוגרפיים התקשו ביותר לשאת במעמסת הפליטים.26

הבדיקות הראשוניות שערכו דיפלומטים בריטים ואמריקנים בסוף יולי ובראשית אוגוסט במצב הפליטים העלו שתי עובדות עיקריות. ראשית, תנאי הקיום של הפליטים היו ככלל "מחרידים", או, אם לצטט את דבריו של ברנדוט, "גרועים יותר מכל מה שראה מעודו"; ושנית, רוב מדינות ערב פעלו מעט מאוד, אם בכלל, כדי להקל על מצוקתם. כך, למשל, אמר ראש ממשלת ירדן לקרק-ברייד, כי פנייתו של עבדאללה לשאר מנהיגי ערב לסייע לו בקליטת הפליטים העלתה רק "הבטחות-שלא קוימו-של כסף מערב הסעודית ומתימן". לדברי קרקברייד גרסו הן עבדאללה והן ראש ממשלתו, כי "חלק מאותן מדינות ערב, המסוגלות ביותר לשאת במעמסה כבדה (...) הן העושות פחות יותר מכל האחרות".27

הבריטים חשו צורך לפעול פעולה כלשהי בנושא זה. שר החוץ, בוין, הבין כי המפתח טמון אצל מדינות ערב עצמן. ב- 13 באוגוסט שיגר מברק תקיף לכל נציגויות בריטניה במזרח התיכון וזה לשונו: "אינני משוכנע כלל ועיקר שמדינות ערב, ובמיוחד אלה המסוגלות לכך ביותר, עושות כמיטב יכולתן ומשאביהן כדי להושיט סעד לפליטים הערבים". הוא הורה לדיפלומטים הבריטים להביע בפני ממשלות ערב את דעת משרד החוץ הבריטי, כי "מדינות ערב עצמן יכולות וצריכות לפעול יותר מכפי שהן פועלות עתה. ממשלת הוד מלכותו מבינה [אמנם], שעיקר דאגתן של מדינות ערב נתונה לאפשרות חזרתם של הפליטים אל בתיהם, וכי על-כן הן אינן רוצות לעשות דבר שיהיה בו כדי לפגוע באפשרות זו", אבל גם אם יתאפשר דבר זה, יחלוף זמן-מה עד שהוא יצא אל הפועל – ובינתיים יהיו הפליטים נתונים במצב של עליבות. בוין עמד במיוחד על חששו מפני התפרצות מגפות. הוא קרא למדינות ערב לגייס כספים וציוד כדי לסעוד את הפליטים, והדגיש כי ייתכן שבכך ישפיעו גם על מדינות אחרות שמחוץ לאזור לתרום את תרומתן. כן הציע לכונן ארגון סעד מקומי, מזרח-תיכוני, לשם תיאום מאמצי הסיוע לפליטים.28

מגמות כאלה התגבשו ביולי, באוגוסט ובראשית ספטמבר גם אצל ברנדוט ואנשי מטהו משהתחילו להבין, כי אין בדעתה של ישראל להתיר את שובם של הפליטים לבתיהם. ביוזמתו של ברנדוט שיגר המזכיר הכללי של האו"ם את סר רפאל צילנטו (Cilento), המנהל האוסטרלי של המדור לפעולות סוציאלית במחלקה לעניינים סוציאליים של האו"ם, לחקור את מצב הפליטים. צילנטו סייר בעבר הירדן ובראשית אוגוסט דיווח על מצבם. בעקבות דוח זה ניסח ברנדוט תכנית סעד תלת-שלבית: 1. כיסוי מידי של הצרכים הבסיסיים ביותר; 2. סעד רגיל במשך החודשים ספטמבר עד דצמבר 1948, בד-בבד עם בדיקה יסודית של הבעיה; 3. תכנית ארוכת טווח לחודשים ינואר-ספטמבר 1949.

במקביל החל ברנדוט לטפל אישית בהשגת סיוע אצל עשרות ממשלות וגופים בינלאומיים, כדי להקל לאלתר על הפליטים. הוא פנה, למשל, למדינות מבוססות בבקשה להקצות קרנות לעניין; הוא פנה אל יצואני תבואות שיתרמו תבואות, וכדומה. כן הקים, במסגרת המנהל שלו, תכנית לסעד חירום (שלימים נקראה תכנית סעד לפליטים ( Refugee Relief Project או RRP), בראשותו של סר רפאל צילנטו, שתפקידה היה לתאם מאמצים אלה ולפקח על חלוקת התרומות. אולם נמצא שברנדוט – אשר נרצח בידי טרוריסטים יהודים בירושלים ב- 17 בספטמבר - והארגון שבהנהלתו של צילנטו לא השיגו הרבה, כי מדינות המערב המבוססות קפצו את ידן, וכך גם מדינות ערב, וכן משום ליקויי ארגון חמורים. נזכיר, למשל, כי בריטניה תרמה אלפי אוהלים, אלא שהללו נשארו במשך שבועות, ארוזים וללא שימוש, במחסן בביירות. (בעיר זו, אליבא דכולם, היה צואר הבקבוק העיקרי בהעברת האספקה ליעדיה, עקב תערובת של שחיתות וחוסר יעילות). הכסף לא הגיע אל הנזקקים לו, ומצרכי מזון בסיסיים, מים, תרופות, רופאים וציוד רפואי, אוהלים, בגדים וכלי מיטה – כל אלה נמצאו במשורה בלבד, או שלא נמצאו כלל, ברוב ריכוזי הפליטים, במשך החודשים אוגוסט וספטמבר.

גם "הצלב האדום הבינלאומי" נדרש לבעיה. אחד מעובדיו הבכירים של המוסד סייר בסוף ספטמבר במרכזי הפליטים בלבנון, בסוריה, בעבר הירדן ובארץ-ישראל. מסקנתו היתה, כי למרות ה"מהומה" הרבה והפרסום הרב שניתן לתרומות הקהיליה הבינלאומית, הרי "קיימת עובדה טרגית והיא, שעד לאחד באוקטובר לא הגיע אל הפליטים שום סיוע של ממש במזון או במצרכים אחרים" – פרט לסיוע הישיר שהגישו ממשלות ערב ותושבי האזור. סטנטון גריפיס (Stanton Griffis), שגריר ארצות-הברית בקאהיר, הגדיר את המצב כ"עדין באופן יוצא מגדר-הרגיל", לנוכח העדר מוחלט כמעט של סיוע אמריקני, אם מטעם הממשלה ואם מטעם גופים פרטיים. סיוע כזה הוא "חיוני", אמר השגריר, מאחר שנושא הפליטים נהפך בינתיים לסעיף הראשון במעלה בדיוניהן של מדינות ערב על פתרון אפשרי לסכסוך במזרח התיכון.29

למשרד החוץ האמריקני הגיעה תשדורת ברוח זו גם מרבת-עמון. סגן הקונסול האמריקני, סטבלר, מסר כי המצב "הולך ומחמיר מאוד" עם תחילת עונת הגשמים, וכי הסיוע היחיד שהגיע בינתיים באמצעות האו"ם איננו אלא "כמות קטנה [של] אבקת חלב בשביל ילדים ונשים הרות [...] סעד מידי לא זו בלבד שהוא חשוב מנקודת ראות הומניטארית; הוא גם מהווה גורם מכריע בהשגת פתרון מניח את הדעת של הבעיה הפלסטינית, המבוסס על המלצותיו של ברנדט [בדוח-הביניים וב"תכנית" שהגיש באמצע ספטמבר]. פצע זב זה של פליטים יגרום לכך, שהסכמת הערבים [לתכנית] תהיה קשה ומגונה יותר בעיניהם, בהיותו עדות ממושכת לאי-יכולתו של האו"ם להתמודד עם בעיה סבוכה אך דחופה זו". סטבלר הזהיר, כי דחייה נוספת בהחשת הסיוע "רק תביא למספר מחריד של מקרי מוות", והפציר במשרד החוץ האמריקני להפעיל לחצים על האו"ם כדי להתחיל באספקת המצרכים החיוניים.30

הלחצים מן השטח על ממשלת ארצות-הברית לפעול בדחיפות למען הפליטים הגיעו לשיאם במברק ששיגר ב- 17 באוקטובר הנציג המיוחד החדש של ארצות-הברית בישראל, ג'יימס מקדונלד, לנשיא ולשר החוץ. הוא כתב, כי "מתוך כ- 400,000 פליטים" יש, על-פי אומדן, "100,000 זקנים, נשים וטף חסרי מחסה, עם מעט מזון או ללא מזון כלל", שאורבת להם סכנת חיים עם בוא הגשמים. בעיית הפליטים מגיעה "לממדים נוראים ויש לטפל בה כבאסון". ועוד: מנגנון הסעד של האו"ם הריהו "גם בלתי-מתאים וגם בלתי-מספיק" והוא הביא ל"חוסר יעילות ולבזבזנות חמורים ביותר". לפיכך דרושה פעולה מידית, על-פי תכנית סעד מקיפה, "כדי למנוע אבדות מחרידות". מקדונלד הוסיף, כי השיטה הנוכחית של העברת הסעד מן התורמים, באמצעות מנגנון האו"ם, אל מדינות ערב ומהן אל הפליטים עצמם, הוכחה ככשלון, משום שהאובדן בדרך מגיע, לפי אומדן, עד ל- "90 אחוז". מקדונלד המליץ להעביר לאלתר את כל מלאכת הסיוע לידי "הצלב האדום" והביע את אמונתו, שאפשר יהיה לשכנע את מנהלת האו"ם, את ישראל ואת מדינות ערב, כי שינוי זה ישרת את האינטרסים של כל הנוגעים בדבר.31

האנרכיה ששררה במאמצי הסיוע וסבלם הגובר של הפליטים הולידו לחצים בינלאומיים, בעיקר מצד ארצות-הברית, ואלה הביאו להחלטת העצרת הכללית של האו"ם מדצמבר 1948 להקמת "ארגון הסעד של האו"ם לפליטים פלסטינים במזרח התיכון" (בר"ת: UNRPR). גוף זה החל לפעול יחד עם מוסדות אחרים ובתיאום אתם – "הוועדה הבינלאומית של הצלב האדום", "הליגה של חברות הצלב האדום" ו"ועדת השירות של הידידים האמריקנים" (הקוויקרים) – בחלוקת הסיוע לנזקקים, לפי החלוקה הבאה: "הצלב האדום" – לפליטים בישראל ובאזורי ארץ-ישראל שהוחזקו בידי עבר הירדן; "הליגה של חברות הצלב האדום" – בעבר הירדן גופא, בסוריה ובלבנון; ו"ועדת השירות של הידידים האמריקנים" – ברצועת עזה שבשליטת המצרים. UNRPR שימשה תחליף נאות ל"תכנית לסעד חירום" (RRP). אבל מוסד זה לא האריך ימים, ובדצמבר 1949 הוקמה במקומו "סוכנות הסעד והתעסוקה של האומות המאוחדות למען פליטים פלסטינים במזרח הקרוב" (UNRWA, אונר"א). גוף זה נטל על עצמו את הטיפול במחנות הפליטים והוא פועל עד עצם היום הזה.32

לקראת סוף 1948 חלה החמרה פתאומית במצב הפליטים, בשל מתקפות של ישראל באוקטובר 1948 ובדצמבר 1948 – ינואר 1949, שהביאו לעקירתם ולמנוסתם של 150,000 עד 200,000 פלסטינים נוספים, רובם לרצועת עזה.

רצועת עזה נהפכה בבת-אחת לאזור הקשה ביותר מבחינת מצוקת הפליטים. פקיד בכיר ב"צלב האדום האמריקני", ר"ט שפר (Schaeffer), כיווח כי "אלפי פליטים כרעו בצדי הדרכים כשהם גוועים ברעב", ורוב הנותרים בחיים לקו בדיזנטריה. באזור היו רק 900 אוהלים. רופא מצרי אחד סירב לטפל בכמה מקרים חמורים באמרו: "אחרי הכל, זו העונה שבה מתים". לפי אומדן של נציג "הצלב האדום" בעזה, מתו מדי לילה בלילה 120 פליטים, רובם מרעב או מדיזנטריה. פ"ג' ברד (Beard), מפקידי האו"ם, שביקר ברצועת עזה באמצע נובמבר, אמר כי מצב הפליטים לא יתואר ממש: לדבריו נמצאו באזור 230,000 פליטים שחיו תחת כיפת השמים ולא קיבלו מנות מזון סדירות. "כל-אימת שהתקרב לקבוצה [של פליטים], הם חנקו אותו ממש בתחנונים לאוכל". ברד לא מצא שום "סידורי תברואה" בריכוזי הפליטים ואמר, כי "שוררים תנאים של זוהמה מחרידה". כן האשים את הצבא המצרי, שישב ברצועת עזה, ואת המועצה הערבית העליונה לפליטים, שמושבה היה בקאהיר, ב"הזנחה גסה". הצבא המצרי היה נתון במגננה נואשת וטען, כי "הפליטים (...) אינם בתחום אחריותו", אם כי סרן מצרי אחד שטיפל בפליטים היה מחלק מפעם לפעם מזון "למקרים נזקקים".33

ריכוזי הפליטים בעבר הירדן ובגדה המערבית גדלו אך מעט בעקבות הקרבות שהתנהלו מאז קיץ 1948, אלא שתנאי החיים בהם הלכו והחמירו, בעיקר עם בוא החורף. בדצמבר כתב מפקד הלגיון הערבי, הגנרל גלאב, מרבת-עמון לציר הפרלמנט הבריטי ג' בייקר-וייט (Baker-White) , כי לאחר גשמי העונה הראשונים "מתו רבים בלילה". 11 פליטים,, כתב, שוכנים במחצבה בהמשך לרחוב מגוריו בבירת עבר הירדן. גלאב סיפר ששלח להם שמיכות, "אך בנם הקטן, כבן 4 (...) מת למרות זאת בלילה".

שלטונות עבר הירדן פעלו במשך הסתיו, יחד עם פקידי האו"ם והצלב האדום שטיפלו בפליטים, להעברת רבבות פליטים מאזורי ההר בין רמאללה וחברון, שהחורף בהם קשה ומלווה לעתים שלגים, אל בקעת הירדן החמה יותר, והודות לכך נמצאו בדצמבר כ- 30,000 איש במחנות פליטים יריחו ועוד כ- 5,000 עד 6,000 במקומות אחרים בבקעה.

בראשית דצמבר טען גלאב, כי הפליטים החיים באזור יריחו נתונים "ללא מזון". מפקד הלגיון הערבי לא דייק בדבריו. פקידים בריטים באזור מסרו, כי ממשלת רבת-עמון העבירה לשם קמח בכמות המספיקה כדי 225 גרם לחם לאיש ליום, וכי גם סוכנות הסעד של האו"ם מספקת מזון. בכל יום הוכנו יותר מאלף מנות חלב מאבקת חלב וחולקו לתינוקות ולנשים מיניקות. כל פליט קיבל 2 קילוגרמים תפוחי-אדמה וחריצי גבינה, וכן הגיע משלוח של שמן זיתים, קופסאות בשר משומר ומרגרינה. הגיע גם משלוח של אלף שמיכות, ורובן חולקו בין הפליטים.

מקורות בריטיים מסרו, כי דוקטור דפאז' (Depage), איש הצלב האדום הבלגי, ניהל את מחנות הפליטים ביריחו באורח יעיל, אלא שהוא סבל ממחסור בסיסי בכסף לכיסוי הוצאות שונות, כגון לצורך "טחינת חיטה, תברואה, אספקת מים, אחסון (...) ותובלה". ביריחו ציפו לבואה של יחידת בית-חולים-שדה מדנמרק. אלא שבינתיים נזקק דפאז' בדחיפות לצוות רפואי. אמנם נמצאו רופאים ערבים ביריחו, אלא שהם "אינם רוצים לעבוד בלי שיקבלו תשלום בצורה זו או אחרת" – ודפאז' לא היה לו במה לשלם להם על שירותיהם.

דפאז' הקים מחנה לדוגמה בשביל הפליטים הפלסטינים – אולי הראשון מסוגו. הוא ניסה לרכז בגושים נפרדים במחנה את הפליטים לפי כפרי המוצא שלהם, שיתף ערבים בתפקידי מנהל שונים במחנות והקפיד על הניקיון. פעולות אלה הוכתרו בהצלחה, אם גם הצלחה מוגבלת. אולם בינואר 1949 פרצות במחנות מהומות, בעקבות התמעטות האספקה מן "התכנית לסעד חירום", שדפאז' היה אחד ממועסקיה, ובשל שינויים מנהליים, לרבות הדחתו של דפאז', ואבטלה. פליטים ממורמרים בזזו את מלון "ירדן" ביריחו, הרגו אחד מקציני הלגיון הערבי ופצעו אחדים. העילה למהומות אלה היתה השמועה, כי במלון נערכה מסיבה במימון כספי סיוע. בעקבות המהומות הקיפו שריוניות של הלגיון את המחנה, ערכו בו חיפושים והטילו עליו עוצר. הקונסול הכללי של בריטניה בירושלים, דאז, תבע לגייס קרנות כדי להעסיק לפחות חלק מן הגברים במחנות. הוא כתב: "עבודה תמורת שכר היא גורם פסיכולוגי מן המדרגה הראשונה כדי לקיים את המורל של פליטים גברים וכדי למנוע מהם מלהידרדר לאנרכיה ולקומוניזם". אולם הצלב האדום, קיבל לידיו את ניהול המחנות מידי "התכנית לסעד חירום", העדיף ככל הנראה להיעזר באנשיו-הוא, במקום להעסיק עובדים מקומיים.34

באזור שכם, שבו שלט הצבא העיראקי, לא חלו שינויים בחורף 1949-1948. בקשר לכך כתב דאו: "לעבור מיריחו לשכם, הרי זה כאילו עברת מן היום הראשון של הבריאה ושקעת בחזרה בתוהו ובוהו". הפליטים באזור שכם-טול-כרם סירבו לעקור ליריחו החמה יותר, והקונסול הכללי נטה לתלות סירוב זה, בין השאר, בדברי השידול של פקידים וסוחרים מקומיים, אשר נהגו לתבוע מן הפליטים מחירים מופקעים תמורת הסחורה שסיפקו להם וגם לשלשל לכיסם חלק מן הכסף שנועד לפליטים – ואשר חששו לקפח מקור הכנסה זה. לדברי השלטונות המקומיים נמצאו באזור 128,000 פליטים. דאו סבר, כי מספר זה מנופח, ולא נועד אלא כדי לסחוט כספי סיוע גבוהים יותר. אם כך ואם כך, מדי יום ביומו מתו, לדברי ראש עירית שכם, שלושה פליטים לפחות באזור הסמוך לעירו. המזון והחלב חולקו בצורה אקראית, אך לפליטים לא היו אוהלים. "הצבא העיראקי (...) על קווי האספקה הארוכים שלו, כדי 1,500 מיל [2,400 קילומטר], איננו מוכן, וכנראה גם איננו מסוגל, לפעול לטובתם כהוא זה. בשוק מצוי קמח, אלא שהפליטים אין להם די כסף לקנותו". הרשויות העירוניות ביקשו שממשלת עבר הירדן תיטול על עצמה את ניהול האזור, אולם העיראקים – סירבו "מטעמים של יוקרה" – לוותר ולו במקצת על סמכויותיהם. הקונסול הכללי המליץ להקים מחנה פליטים ממזרח לשכם ולחלק סעד רק לאותם פליטים שיסכימו לעקור למחנה זה.35

אלא שהתפישה הכוללת של מחנות פליטים נחשבה מלכתחילה מסוכנת מבחינה פוליטית ובלתי-הולמת את הצרכים, ומבחינה זו לא היה הבדל אם המחנות נוהלו במישרין על-ידי אחד ממוסדות האו"ם או על-ידי הצלב האדום. צילנטו, שהיה למעשה הממונה על הקמת המחנות, אמר באספה של נציגי ארגוני סעד מתנדבים שנערכה בביירות בראשית דצמבר 1948, כי "המחנות הריהם רעיון בוסר, אם הקמתם מובילה להנצחת המצב או מגבירה את תחושת הבידוד והתסכול, שהיא נחלתם של פליטים רבים; כזהו המצב גם אם הם משמשים רק לחלוקת מצרכים ואינם מובילים במכוון לפתרון סופי".

התפרצות המהומות ביריחו בינואר 1949 הדגימה היטב את הסכנה האורבת לחוק ולסדר ואולי אף ליציבות הממשל בממלכה ההאשמית, בגין מחנות הפליטים. הכל הבינו כי דרוש פתרון של קבע, וכי זה יושג באחת משתי הדרכים: החזרת הפליטים לישראל, או ישובם מחדש בצורה מסודרת במדינות ערב. נסתמנה גם דרך שלישית – שהיתה שילובן של שתי הדרכים הראשונות, אך דומה בעיקרה לדרך השנייה – ישובם מחדש של הפליטים במדינות ערב – על יסוד ההנחה, שישראל תסכים לקבל חזרה רק חלק זעום מתוך הפליטים במסגרת עסקה כוללת עם הערבים.36

בפרוס שנת 1949 הבינו מרביתם של הדיפלומטים האמריקנים באזור, כי החזרת הפליטים לבתיהם אינה ניתנת להגשמה בגלל סירובה החד-משמעי של ישראל לקבלם. היו ביניהם – ג'יימס מקדונלד, למשל – אשר גם אימצו את עמדתה של ישראל, לפיה ישובם מחדש של הפליטים בצורה מסודרת ומאורגנת, במדינות ערב הוא אכן הפתרון העדיף. נביא בהקשר זה את דבריו של ויליאם ברדט הבן (William Burddett Jr.) , הקונסול הכללי של ארצות-הברית בירושלים, שלא נמנה בדרך-כלל עם תומכיה של ישראל: "מבחינה פוליטית-בטחונית הדרך הטובה ביותר הוא ליישב את הפליטים במדינות ערב. חזרת הפליטים [לישראל] עלולה ליצור בעיית מיעוט מתמדת ופיתוי מתמיד להתקוממויות ולהתערבותן של מדינות ערב השכנות". היה זה בעיצומה של המלחמה הקרה, וברדט היה מודע היטב, כמוהו כרוב הדיפלומטים האמריקנים האחרים, לפוטנציאל המהפכני, ה"פרו-קומוניסטי", שהיה גלום במאות אלפי פליטים ממורמרים הנתונים במצב של תת-תזונה, העדר שיכון והעדר אזרחות: "ברית-המועצות עלולה לנצל הזדמנות זו", כתב. בניגוד לרוב עמיתיו סבר ברדט, כי ארגון ישובם מחדש של הפליטים יוכל להתמקד בעבר הירדן ובשטחי ארץ-ישראל שהוחזקו בידי הערבים-שומרון, יהודה ורצועת עזה. הוא הגיע למסקנה זו משום שחשב או חש, כי מדינות ערב האחרות, ובראשן סוריה ועיראק, יסרבו לקלוט פליטים נוסף על אלה שכבר קלטו. אך ברדט טען, כי הצעתו תוכל להתגשם רק אם יתלוו תכניות פיתוח גדולות, כגון פרויקטים של השקיה בבקעת הירדן, פיתוח הדיג, סלילת כבישים, הקמת מפעלים להפקת פוספטים ואשלג (מים המלח) כמקור תעסוקה, וכדומה – וכי פיתוח כזה לא יוכל לצאת אל הפועל אלא בעזרת סיוע מערבי רחב-היקף.37

ואילו ישראל ורוב הפקידים והדיפלומטים האמריקנים העדיפו את עיראק ואת סוריה על-פני עבר הירדן וארץ-ישראל, כמדינות המתאימות ביותר לישובם מחדש של הפליטים. ראש המשלחת הדיפלומטית של ארצות-הברית בג'דה שבערב הסעודית כתב, כי הסעודים יסכימו אולי לקלוט, בלחץ הליגה הערבית, "מספר סמלי של פליטים ערבים", אבל לא למעלה מכך, וזאת בשל סיבות כלכליות ובעיקר פוליטיות. החקלאות הסעודית, טען, אין בה מקום לאף עובד נוסף, וגם תעשיות הנפט יוכלו לקלוט רק קומץ פליטים. אך הנימוק העיקרי שהביא היה כי "כניסת מספר ניכר של פלסטינים (...) תביא בהכרח לתוצאות פוליטיות מרחיקות לכת (...) בהיותם נתונים לחסות בריטית התרגלו הפלסטינים לעיתונות חופשית או חופשית למחצה ולניצנים אחרים של מוסדות דמוקרטיים. אל-נכון יתקשו ביותר להשלים עם השלטון האבסולוטי השורר בערב הסעודית". מכאן הסיק הדיפלומט האמריקני הבכיר, כי לא יהיה זה לטובת האינטרסים, לא של הסעודים ולא של האמריקנים, לדחוק במלך לתת ידו לקליטת פליטים החורגת מממדים סמליים. וכיוון שיש להוציא מכלל חשבון את האפשרות של החזרת הפליטים לישראל, יש לתכנן את ישובם מחדש בארצות ערב, "במיוחד בעיראק ואולי בסוריה". ארצות-הברית, סבר, תצטרך לשאת בעיקר הנטל הכספי. מאידך גיסא, בהעדר תכנית לארגון ישובם מחדש של הפליטים הם "יהוו גידול סרטני במדינות המזרח הקרוב [ואיון על] יחסיה של ארצות-הברית עמן לזמן ממושך".38

התנגדות דומה לקליטת הפליטים הפלסטינים לצמיתות הובעה גם בלבנון, שבתחילת 1949 שהו על אדמתה 90,000 עד 120,000 פליטים. במדינה זו טענו, כי הפליטים מהווים "מעמסה בלתי-נסבלת": חמישה אחוזים מכוח העבודה של לבנון מובטלים, ולכן איננה יכולה להציע כמעט שום תעסוקה לפלסטינים. זו היתה גם דעתה של הנציגות האמריקנית בביירות: "לנוכח התנאים הכלכליים השוררים עתה בלבנון קשה להעלות על הדעת, שהיא תסכים לקליטת פליטים בשיעור ניכר". חשוב אף יותר מן ההיבט הכלכלי היה ההיבט הפוליטי: "קליטת אוכלוסייה זרה, שתהווה עד 10 אחוזים מכלל האוכלוסייה המקומית (...) תגרום למוסלמים ליהפך לרוב ותשנה את המצב הפוליטי של המדינה". גם הצירות בביירות הצביעה על עיראק ועל סוריה כעל המדינות ההולמות ביותר לישובם מחדש של הפליטים, בתנאי שיבוצעו בהן תכניות לפיתוח החקלאות.39

באותה עת נטו גם בישראל לראות את סוריה ואת עיראק כמדינות היעד העיקריות לישובם מחדש של הפליטים לצמיתות. הדוח של "ועדת הטרנספר" שבראשות יוסף ויץ (אשר הוקמה על-ידי הממשלה כדי להקל על מציאת הסדר קבוע לפליטים הפלסטינים מחוץ לישראל), שהוגש לממשלת ישראל בסוף נובמבר 1948, כלל פרקים שלמים ובהם פירוט יכולת הקליטה של שתי מדינות אלה. מאז, ובמשך חודשים ארוכים, העלו חברי הוועדה עזרא דנין וויץ, הצעות לקליטת העולים בסוריה ובעיראק, ובשיעור קטן יותר בעבר הירדן, כמו גם הצעות להעסקתם בידי חברות זרות המעורבות במזרח התיכון, ובראשן חברות הנפט.40 אך נותרה בעיה "קטנה": לא סוריה, שנמצאו בה כ- 80,000 פליטים, ולא עיראק, שהיו בה 4,000 עד 5,000 פליטים, היו נכונות לקלוט פליטים נוספים. שגרירות ארצות-הברית בבגדאד כתבה, כי הפליטים הנמצאים כבר בעיראק יוכלו להיות מועסקים בסלילת כבישים, כאשר יגויס הכסף הדרוש לכך, וכי המשך נוכחותם תהיה לה "השפעה זעומה" בלבד על מדינה זו. אולם עיראק גרסה, כי אפילו פליטים אלה "צריכים להיות מוחזרים לפלסטין". האמריקנים האמינו כי קליטת פליטים נוספים "מתקבלת על הדעת" מבחינה כלכלית, בתנאי שייעשו השקעות בינלאומיות בתכניות פיתוח חקלאי, אבל העריכו כי מבחינה סוציאלית ופוליטית היא מהווה בעיה לא-פשוטה כלל וכלל: "חרף תרבותם הערבית המשותפת ייחשבו הפלסטינים נטע זר, והם יתקבלו בעין לא יפה הן בערים והן באזורים החקלאיים של עיראק. יש לשער כי יהוו עוד קבוצת מיעוט, שלא תצליח להתערות בסביבתה ותהיה בלתי-מרוצה", כתבה השגרירות האמריקנית. לדעת השגרירות, ששיקפה בוודאי את הלכי הרוח ששררו בממשלת עיראק, "אלפים רבים של קרבנות הסכסוך בין הערבים והיהודים אשר יימצאו בעיראק יגרמו אל-נכון להנצחת הנושא הפלסטיני למשך דורות. לפיכך ממליצה השגרירות, בהתחשב באינטרסים ארוכי הטווח של בטחון במזרח התיכון, כי ייעשה כל מאמץ כדי להבטיח (...) שהפליטים שירצו בכך יוחזרו לבתיהם [בארץ-ישראל]".41

אולם ההתנגדות הערבית לקלוט את הפליטים היתה טמונה עמוק יותר, כפי שהיטיב להבין מרק אתרידג' (Ethridge), הנציג האמריקני בוועדת הפיוס, ודברים אלה אמורים לא רק לגבי עיראק, אלא גם לגבי שאר מדינות ערב או רובן. אחת הסיבות הראשיות לאי-נכונותם של הערבים באותה עת לפעול בכנות למען קליטתם וישובם מחדש של הפליטים היתה מעוגנת במאבקם נגד ישראל, ועניין זה אולי האפיל על כל השיקולים הפוליטיים, הכלכליים או החברתיים הפנימיים. בעיני הערבים היו אותם "700,000 או 800,000" פליטים בבחינת "נשק פוליטי נגד היהודים. הם מבינים, כי יוכלו לעורר את דעת העולם [נגד ישראל], אפילו אם ימותו בינתיים אחדים מהפליטים". הערבים תבעו את החזרת הפליטים לבתיהם בארץ-ישראל, הן מנימוקים של עשיית צדק והן כדי לחתור תחת יסודות המדינה היהודית. מכאן הסיקו, כי מוטב להם לפי שעה להניח לפליטים לשקוע בסחי וזוהמה ולהיות שרויים במצב של ארעיות, מאשר לתת את ידם לתכניות לישובם מחדש בארצותיהם, ובאופן זה להפיג את בעייתם ואולי אף לפתרה לצמיתות. יתרה מזאת: מנהיגי ערב אמרו לאתרידג', כי הפליטים החונים בסמוך לגבולותיה של ישראל – להבדיל מפליטים הנמצאים הרחק בעיראק – יהוו "גרעין של תנועה אירדנטית, אשר תציק לכל מדינות ערב ותשמש יסוד לתסיסה מתמדת, עד כדי להתיר לכל היותר מצב של שביתת נשק בין הערבים ובין ישראל במזרח התיכון".42

הנה כי כן, הפליטים הערבים הפלסטינים, שמספרם נע בין 600,000 ל- 760,000, נשארו יושבים במקומותיהם. מדינת ישראל לא רצתה אותם כמוחזרים, ומדינות ערב העיקריות לא רצו אותם כמהגרים חדשים – וכך נותרו רובם ככולם במקומות, שאליהם הגיעו בתחילה כדי למצוא בהם משכן ארעי – בעיקר סביב הערים הערביות הגדולות של שומרון ויהודה, בבקעת יריחו, בעבר הירדן וברצועת עזה, ובשיעורים קטנים יותר – בלבנון ובסוריה, לא הרחק מגבולותיה של ישראל. רק קומץ מהם נקלטו בעיראק ובמצרים. מחנות הפליטים היו למשכני קבע.

לחלק נוסף של המאמר:
מספר הפליטים הפלסטינים

הערות שוליים:

  1. CP v/4/101, "The General Position in Palestine" by Lt. General MacMillan, 21 April 1948.
  2. PRO, co537-3986, "Beirut [Legation] Summary for the 2 Month of May, 1948";
    וכן: ג"מ, מ"ח 2408/16, "קטע מתוך ידיעות שנמסרו על-ידי יוסף סבאג'. סוכן הקונסוליה הצרפתית בטבריה וצפת, שחזר זה לא מכבר מהלבנון", 24.6.1948.
    מנהל בית היתומים של הקוויקרים בראס-אל-מתן שבלנון, דניאל אוליבר. מסר ב-6 במאי על בעיות באספקת אוכל ועל עליה במחירי המזון בעקבות נחשול הפליטים. כן דיווח כי ממשלת לבנון אף ציוותה על כל הפליטים הזכרים בגילאים 55-18 לעזוב את לבנון ולחזור לארץ-ישראל בתוך 18 שעות. ראה:
    Daniel Oliver, Ras El-Matn, to Julia Branson, AFSC Administration, 6 May 1948. AFSC Archives, Foreign Service, 1948.
  3. אצ"מ S25/9046, "במחנה הערבי", 3 במאי 1948; תעודות בוריס גוריאל, א' גרינבלט אל א"א אפשטיין, 13 במאי 1948.
  4. NA Record Group 84, Jerusalem Consulate, Classified Records 1948, 800 – Refugees, John P. Robertson, Vice Consul, U.S. Consulate, Port Said, Egypt, to State Department, 29 April 1948
  5. PRO, fo371-68537 (e3291/4/31), Sir A. Cunningham to J.M. Martin, Colonial Office, 2 February 1948.
  6. PRO, fo371-68371 (e5528/11/65), Sir Ronald Campbell, Cairo (British Middle East Office), to Foreign Office, 30 April
  7. 1948; and NA, Record Group 84, Jerusalem Consulate General, Classified Records 1948, 880-Refugees, Philip Ernst, U.S. Consul, Port Said, to U.S. Embassy, Cairo, 13 May 1948.
  8. אק"מ-פלמ"ח 100/מו"ד/9-1, "בציבוריות הערבית", משרד החוץ, המחלקה לענייני המזרח התיכון, 11 ביוני 1948. העתק של תעודה זו מצוי גם בג"מ, מ"ח 2570/6, וג"מ, מ"ח 24008/16, "קטע מתוך ידיעות שנמסרו על-ידי יוסף סבאג', סוכן הקונסוליה הצרפתית בטבריה וצפת, שחזר זה לא מכבר מהלבנון", 24 ביוני 1948.
  9. ראה: Benny Morris, "The Harvest of 1948 and the Creation of the Palestinian Refugee Problem".
  10. אק"מ-פלמ"ח, 100/מו"ד/9-1, "בציבוריות הערבית", 11 ביוני 1948: ג"מ, מ"ח 2570/6, "צור" (שם צופן של קצין מודיעין מקומי) אל הש"י, 7 ביוני 1948.
  11. PRO, fo371-68570 (e9239/4/31), Sir A. Kirkbride, Amman, to 11 E. Bevin, Foreign Office, 2 July 1948 and attached minutes by FO officials.
  12. PRO, fo371-68575 (e9723/4/31), C.M. Pirie-Gordon, Amman, to Foreign Office, 18 July 1948; and NA 501 bb. Palestine/7-1548, Amman to Secretary of State, 15 July 1948.
    ראה גם ג"מ, מ"ח 2569/13, "צורי (שאנן)" אל טנא, דעת (ע), "פגישה עם התולעת", 19 ביולי 1948; שם, "דוח מודיעים שחזרו מנסיעה בדרך נצרת-ארביד-זרקה-עמאן-יריחו-שכם-נצרת", 15 בספטמבר 1948.
  13. NA 501 bb. Palestine/7-1548, Amman to Secretary of State, 15 July 1948;
    ג"מ, מ"ח 2569/13, "מהאזנה לגל הלגיון", 21.7.1948;
    PRO, fo371-68578 (e10440/4/31), Sir H. Dow, British Consul-General, Jerusalem, to Foreign Office, 29 July 1948, enclosing text of Ramallah Radio Broadcasr, undated;
    ג"מ, מ"ח, אגף החקר אל שמעוני, 19 ביולי 1948; ושם, שם, "חירם" אל "דעת" ("אבו יוסף", 19 ביולי 1948.
  14. ג"מ, מ"ח 2569/13, המחלקה המדינית אל יעקב שמעוני, 27 ביולי 1948, בצירוף דוח ביולי 1948; "ירוחם" לטנא (ע), 10 ביולי 1948.
  15. J&EM LXXIII/1, Winifred Coat, Principal, C.M.S. Girls School, Amman, to "Mabel", Jerusalem, 30 July 1948;
    ג"מ, מ"ח 2569/13, "חירם" למשרד החוץ, מדור המחקר, 19 ביולי 1948.
  16. NA, Record Group 84, Jerusalem Consulate General, Classified Records 1948, 800-Refugees, Amman (Stabler) to State Department, 26 July 1948; and PRO, fo371-68576 (e10219/10006/4), Amman (C.M. Pirie Gordon) to Foreign Office, 29 July 1948.
  17. J&-EM LXXIII/1, Winifred Coate, Amman, to "Mabel", Jerusalem, 30 July 1948.
  18. PRO, fo371-68576 e10219/10006/4), Amman (Pirie Gordon) to Foreign Offive, 29 July 1948.
  19. PRO, fo371-68575 (e10235/4/31), H. Dow, Jerusalem, to Foreign Office, 29 July 1948 and (e10219/10006/4), Amman (pirie Gordon) To Foreign Office, 29 July 1948.
  20. PRO, fo371-68575 (e9992/4/31), Houstoun-Boswall, Beirut, 20 to Foreign Office, 21 July 1948.
  21. NA, Record Group 84, Jerusalem Consulate General, Classified Records, 1948, 800-Refugees, John MacDonald, U.S. Consul-General, Jerusalem, to Secretary of State, 27 July 1948 and John MacDonald to Secretary of State, 12 August 1948; ג"מ, מ"ח 2569/13, "דוח מודיעים שחזרו מנסיעה בדרך נצרת-ארביד-זרקה-עמאן-יריחו-שכם-נצרת", 15 בספטמבר 1948.
  22. PRO, fo371-68677 (e11504/10748/31), copy of Hackett-Paine's report, covering note from HM Consulate General, Jerusalem, to Eastern Department, Foreign Office, 25 August 1948, and minutes by several FO officials.
  23. ג"מ, מ"ח 2569/13, "דוח מודיעים שחזרו מנסיעה בנצרת נצרת-ארביד-זרקה-עמאן-יריחו-שכם-נצרת", 15 בספטמבר 1948.
  24. NA, Record Group 84, Jerusalem Consulate General, Classified Records 1948, 800-Refugees, Patterson (Cairo) to Secretary of State.
  25. PRO, fo371-68576 (e10232/4/31), Houstoun-Boswall (Beirut) to Foreign Office, 28 July 1948.
  26. PRO, f0371-68576 (e10234/4/31), Richmond (Baghdad) to Foreign Office, 31 July 1948; (e10235/4/31), minute by Lance Thirkell, 4 August 1948; and fo371-68578 (e10456/4/31), BMEO (Cairo) To Foreigen Office, 3 August 1948.
  27. PRO, fo371-68677 (e1088/4/31), Chapman Andrews (BMEO, Cairo) to Foreign Office, 16 August 1948; and fo371-68677 (e11025/10748/31), A. Kirkbride (Amman) to Foreign Office, 18 August 1948.
  28. PRO, fo371-68578, Foreign Office to Cairo, Baghdad, Beirut, Jidda, Damascusm Amman, BMEO, etc., 13 August 1948.
  29. NA, 501 bb. Palestine/10-648, Cairo (Griffis) to Secretary of State, 6 October 1948. גריפיס היה רגיש מאוד לגורל הפליטים, ולא רק בהקשר של האינטרסים של ארצות-הברית במזרח-התיכון. בדצמבר 1948 מונה על-ידי המזכיר הכללי של האו"ם לתפקיד המנהל הראשון של "הסעד של האו"ם לפליטים פלסטינים במזרח התיכון" (UNRPR) ומעתה פעל באורח יעיל במקומו של צילנטו.
    בתור יועץ מינה גריפיס את דוקטור ביארד דודג' (Bayard Dodge) לשעבר נשיא האוניברסיטה האמריקנית בבירות.
  30. NA, 501 bb. Palestine/10-1048, Amman (Stabler) to Secretary of State, 10 October 1948.
  31. NA, 501 bb. Palestine/10-1748, Tel Aviv (McDonald) to Secretary of State (and President), 17 October 1948.
    סיכום מקיף וממצה על עבודת UNRPR ראה ב: Channing Richardson, Palestine Refugees", International Organizations, Vol. IV, No. 1, 1950.
    סיכום על עבודת UNRPR בין ספטמבר 1949 לאפריל 1950 ראה: "UNRPR Report of the Secretary General", AFSC Foreign Service, Palestine 1950, 24 October 1950.
  32. See Don Peretz, Israel and the Palestine Arabs, The Middle East Institute, Washington D.C., 1958, pp. 8-13.
  33. NA, 501 bb. Palestine/11-1648, Cairo (Patterson) to Secretary of State, 16 November 1948 and 501 bb. Palestine/12-748, Cairo (Patterson) to Secretary of State, 7 December 1948.
  34. PRO, fo371-68683 (e16038/10748/31), Glubb Pasha (Amman) to J. Baker-White, MP (London), 2 December 1948; fo371-68683 (e16264/10748/31), R. A. Beaumont (Consulate-General, Jerusalem) to B.A.A. Burrows, Foreign Office, undated, c. 15 December 1948; fo371-68683 (e16344/10748/31), Sir H. Dow (Jerusalem) to Foreign Office, 21 December 1948; fo371-75417 Sir H. Dow (Jerusalem) to Foreign Office, 16 January 1949; and NA 501 bb. Palestine/12-2748, "Minutes of Fifth Meeting with Voluntary Agencies", Beirut, 3 December 1948.
  35. PRO, fo371-68683 (e16344/1078/31), Sir H. Dow (Jerusalem) to Foreign Office, 21 December 1948.
  36. NA, 501 bb. Palestine/12-2748, "Minutes of Fifth Meeting with Voluntary Agencies", Beirut, 3 December 1948.
  37. NA, 501 bb. Palestine/2-949, Burdett (Jerusalem) to Secretary of State, 9 February 1949. דיפלומטים אמריקנים הזהירו כבר באוגוסט 1948 מפני הפוטנציאל ה"קומוניסטי" המהפכני, הטמון לדעתם בריכוזי הפליטים הפלסטינים. ב- 24 באוגוסט כתב קילי, שגריר ארצות-הברית בדמשק, לאחר סיור שערך בסוריה, כי הפליטים "בשלים ללא ספק לאינדוקטרינציה קומוניסטית". ראה:
    NA Record group 84, Jerusalem Consulate General, Classified Records 1948, 800-Syria, Keeley (Damascus to Secretary of State, 24 August 1948. See also NA 501 bb. Palestine/3-2849, Beirut (Mark Ethridge, U.S. representative on the Palestine Conciliation Commission) to Secretary of State (and, at his discretion, to the Prsident), 28 March 1949.
    בקשר להערכתו של אתרידג' לגבי האיום האורב ליציבות המשטרים הערביים בגלל נוכחות הפליטים.
  38. NA, 501 bb. Palestine/1-2149, American Legation, Jidda, to Secretary of State, 21 January 1949.
  39. NA, 501 bb. Palestine/2-449, American Legation, Beirut, to Secretary of State, 4 February 1949.
  40. Benny Morris, "Yosef Weitz and the "Transfer Committees' 1948-49", Middle Eastern Studies, October 1986.
  41. NA, 501 bb. Palestine/3-2849, Beirut (Ethridge) to Secretary 42 of State, 28 March 1949.
  42. NA, 501 bb. Palestine/3-2849, Beirut (Ethridge) to Secretary of State, 28 March 1949.
ביבליוגרפיה:
כותר: ראשית קליטתם של הפליטים הפלסטינים במדינות ערב 1948 - 1949
שם  הספר: לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947
מחבר: מוריס, בני (ד"ר)
תאריך: תשנ"א-1991
בעלי זכויות : עם עובד
הוצאה לאור: עם עובד
הערות: הדפסה שביעית תשס"ה 2005
הערות לפריט זה: 1. נספח ב'.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית