פלגים באסלאם

אחדות וריבוי

במאות הראשונות לקיומו של האסלאם התגבשה בו מעין אורתודוקסיה, מערכת של אמונות ופרקטיקות בסיסיות המגדירה את הדרך "הנכונה" להיות מוסלמי וקובעת את גבולותיה של הקהילה הלגיטימית. באסלאם, בשונה מן הנצרות (בעיקר הקתולית), אין מוסד הקובע באופן סמכותי את עקרונות האמונה המחייבים; אין גם גוף שביכולתו להוציא קבוצה כלשהי אל מחוץ לקהילת האסלאם (במהלך ההיסטוריה, בדרך כלל קבוצות המיעוט הן שבחרו להוציא את עצמן מהכלל). האורתודוקסיה המוסלמית אינה מעוגנת בדוגמות ובמוסדות; היא ביטוי לדעת המקובלת היכולה להשתנות מזמן לזמן וממקום ולמקום. חילוקי דעות משפטיים ותיאולוגיים נפוצים באסלאם. הנביאמוחמד מצוטט כמי שאמר כי חילוקי דעות בתוך הקהילה המוסלמית הם אות לרחמי אללה על המאמינים בו. עם זאת, ישנן נקודות שבהן הפערים בהשקפה הופכים לקרע של ממש.

הפיצולים בעולם האסלאם נוצרו לעיתים קרובות בהקשר של ויכוחים על שאלת המנהיגות: מיהו ומהו מנהיג לגיטימי? דיון זה עירב תפיסות פוליטיות ותיאולוגיות לגבי אופייה של מנהיגות האומה המוסלמית. אבן-בוחן אחרת לאורתודוקסיה היתה שאלת מעמדו של הנביא מוחמד כחותם הנביאים וקבלת מעמדה של השריעה כחוק האלוהי המחייב והנצחי.

הכתות הראשונות באסלאם פרשו מן הרוב בשל מחלוקת פוליטית בבסיסה על זהות היורש הראוי לנביא מוחמד ועל הדרך הראויה לפסוק בשאלת הירושה. הנביא מוחמד היה "הדבק" הפוליטי והדתי של הקהילה, אדם שסמכותו בעיני המאמינים היא ללא עוררין. כל עוד חי, היתה הקהילה מאוחדת תחת הנהגתו; עם הסתלקותו עלו חילוקי הדעות אל פני השטח. בתוך הקלחת הפוליטית היו מעורבות שלוש קבוצות כוח שונות (המֻהגִ´רוּן, האַנצַאר ואנשי מֶכָּה) וכן משפחת הנביא – נשותיו, בנותיו (העובדה שלנביא לא היה יורש טבעי בדמות בן זכר בוגר היתה סיבה חשובה למשבר) ומחותניו.

שני המועמדים הבולטים לרשת את מוחמד היו אבּו בַּכְּר, מהמאמינים הראשונים, יועץ קרוב ומוערך של הנביא ואביה של עַאישה (אשתו האהובה של הנביא לאחר מות ח'דיג'ה), ועלי, בן דודו וחתנו של הנביא. בסופו של דבר היתה יד תומכי אבּו בכר על העליונה והוא היה לח'ליף הראשון. דחיית מנהיגותו של עלי היתה הזרע שממנו צמחה השיעה. השיעה היא הפיצול הגדול באסלאם, וממנה התפלגו הכתות האחרות, ובכללן אלה שיצאו בסופו של דבר מן האסלאם. תיאור ההתפלגויות באסלאם מתמקד במידה רבה בשיעה ובהתפצלויות בתוכה.

החוארג'

כתות רבות הופיעו בחברה המוסלמית ונעלמו לאחר זמן-מה. החַ'וַארִג' הם דוגמה לכך. אנשי כת החַ'וַארִג', שהתפצלה מן הקהילה המוסלמית על רקע תהליך בחירת היורש לנביא מוחמד, האמינו כי מנהיג האומה חייב להיות האדם הראוי ביותר לכך באמונתו ובאורח חייו, ללא קשר למעמדו החברתי. אם סרח המנהיג יש להדיחו, ולו אף בכוח.

המקרה של החַ'וַארִג' מהווה חריג בכל הנוגע לעקרון הציות לח'ליף, עקרון הטַאעָה, שהוזכר בפרק הרביעי. החַ'וַארִג' היו קבוצה דוגמטית ופוריטנית, חסרת פשרות עד כדי אלימות. הם ראו בכל מי שאינו מסכים עם דעותיהם כופר שדינו מוות. אחד מאנשי הכת רצח את עלי בן אבי טאלב, הח'ליף הרביעי, כנקמה על טבח שביצע בבני הקבוצה שמרדו בו. ההיסטוריה של הח'וארג' רצופה מאבקים אלימים עם השלטונות המוסלמיים ועם קבוצות אחרות בקהילה. מדובר למעשה בכמה קבוצות שונות – חלקן יצאו לחלוטין מכלל האסלאם, דחו את שליחותו של הנביא וטענו כי עתיד לרדת משמים קוראן נוסף, כתוב פרסית, המיועד לנביא פרסי חדש. קיצוניות זו הביאה להיעלמות החַ'וַארִג', למעט זרמים יחסית מתונים ששרדו בעיקר בשולי עולם האסלאם, כדוגמת האִבּאדיה, הקיימת עד היום בהודו, בדרום חצי האי ערב (בעומן, למשל), במזרח אפריקה ובצפונה.

השיעה

השיעה (מילולית "סיעה", כלומר סיעתו של עלי) החלה את דרכה כקבוצה פוליטית. בתהליך שארך כשלוש מאות שנה הפכה השיעה לקבוצה בעלת אידיאולוגיה דתית מגובשת ומובחנת מן האסלאם הסוני. בתחילה לא ניתן לדבר על "שיעה" כי לא היתה בנמצא קבוצה אחת מאוחדת. היו כמה קבוצות שהמשותף להן היה התמיכה בצאצאי עלי כשליטים הלגיטימיים של הקהילה המוסלמית. כל אחת נקבה בשמה של דמות אחרת במשפחה. היו מספר אפשרויות שכן לעלי היו כמה בנים (ולהם כמובן צאצאים משלהם) מנשים שונות, שהבולטת בהן היא פַאטִמה, בתו של הנביא.

אחת מנקודות המיפנה היתה הטבח בכַּרבַּלָא (אוקטובר 680), אירוע מכונן בהיסטוריה של השיעה. היה זה אירוע פוליטי שקיבל משמעות דתית וצוין בטקסים וכך יצר ייחוד לשיעה. בשנת 656, 23 שנים לאחר מות מוחמד, הפך עלי לבסוף לח'ליף, הרביעי במספר. שנות שלטונו היו רוויות מלחמות פנימיות, ולאחר חמש שנים נרצח. מנהיגותם הפוליטית של בניו נדחתה, ועל כס הח'ליפות עלה בשנת 661 בית אומיה. חסן, בכורו של עלי, קיבל עליו את הדין; חוסין, האח הצעיר, הרים את נס המרד ויצא מחצי האי ערב לכיוון העיר כּופַה בדרום עיראק, שהצהירה על נאמנותה לו. ואולם, על אף ההבטחה להצטרף למרד זנחו אנשי כופה את חוסין, מאימת הצבא האומיי שיצא לקראת חוסין ובני ביתו. בכַּרבַּלָא התחולל טבח. חוסין, בני משפחתו ומעט תומכיו הומתו. גופתו של חוסין נרמסה כאקט של השפלה, ראשו נכרת והועבר תחילה לכופה ואחר כך לדמשק.

תומכי עלי הגיבו בתדהמה ובזעזוע. במקום להיעלם, התעצמה התנגדותם לשלטונם של בני אומיה והתחזקה תמיכתם בצאצאי עלי ובזכותם לח'ליפות. הם ביקשו לכפר על אדישותם, על פחדנותם ועל בוגדנותם שאיפשרו את הטבח בכרבלא. בתפיסת העולם השיעית דווקא כישלונות פוליטיים וצבאיים ולא נצחונות ממלאים תפקיד מרכזי. בתחושה כי נבחרי האל נרדפים ומקופחים, וכי אפילו מאמיני האמת אינם מסוגלים להעניק להם את ההגנה הפיסית והרוחנית שהם ראויים לה, היא המאפיינת את השיעה.

מאז ועד היום מנציחים השיעים את אירועי כרבלא בטקסי העַאשוּרָא המתקיימים בעשירי בחודש מוחַרַם. יום האבל הוא החשוב באירועי לוח השנה השיעי. האירוע נחקק בזיכרון הקהילה לא רק בשל סופו הטראגי של חוסין (נכדו, ובעיניהם יורשו הלגיטימי של הנביא מוחמד!), אלא גם – ואולי בעיקר – בשל בגידת אנשי כּופַה. השיעים מכים על חטא הפקרת מנהיגם ברגע שבו נזקק להם ביותר. בטקסי העַאשוּרָא הם מעלים על נס את מעלותיו הטרומיות של חוסין, משחזרים את הטבח ומלקים את עצמם עד זוב דם. השיעים נוהגים בטקסים אלה כאילו בכל דור עליהם לכפר מחדש על הפקרת חוסין.

עד סוף המאה ה- 9 הפכו תומכי סיעת עַלי מתנועה פוליטית לתנועה דתית, השיעה. מנהיגי השיעה,האימאמים, התרחקו בדרך כלל מהפוליטיקה ועסקו בניסוח ההלכה השיעית. בתקופה זו התגבשו השיעים לכלל קבוצה עם אמונות וטקסים הנבדלים מהסונים. רדיפות מצד השלטונות העבאסים חייבו אותם למישנה זהירות בפעילותם הפוליטית הפומבית. מקורות שיעיים אף טוענים כי הח'ליפים העבאסים, שחששו מן האימאמים וראו בהם איום על שלטונם, הרעילו את האימאמים. גם אם זו אשמת שווא, ברור למדי שהעבאסים פיקחו על התנהגותם של האימאמים. הם חייבו אותם לחיות בעיראק ובמקרים מסוימים גם אסרו אותם בפועל. הח'ליף אל-מֻתַוַכִּל (מת בשנת 861), למשל, היה ידוע בעוינותו כלפי השיעים. מיוחסת לו ההוראה להרוס עד היסוד את קברו של חוסין, בנו של עלי, לבל ישמש עבור המאמינים אתר עלייה לרגל.

האימאם הנעלם וחסידיו

היעלמותו של האימאם האחרון, השנים-עשר, עיצבה את אופייה של השיעה כתנועה משיחית. בינואר של שנת 874 נפטר האימאם האחד-עשר, חַסַן אל-עַסכַּרי. לטענת חלק מהשיעים נפטר האימאם ערירי ולא השאיר אחריו בן שיירש אותו. תוארו של האימאם, שהיה אמור לעבור לבנו או לאחיו, עבר אפוא מן העולם. אולם הזרם העיקרי בשיעה האמין כי לאימאם האחד-עשר היה בן, מוחמד, שהיה ילד או נער צעיר במות אביו.

על-פי המסורת השתדל האב להסתיר את הולדת בנו לבל יבולע לו מידי העבאסים. עם מות האב, או אולי אף לפני-כן, מצא האימאם השנים-עשר מסתור במערה, ומאז נעלם. הוא ממשיך לחיות בעולם הזה (האנושות אינה יכולה להישאר ללא רועה), הוא נסתר מעיני המאמינים, ועתיד לשוב בתור המַהְדי, המשיח. עם היעלמותו של האימאם השנים-עשר החלה תקופה העַ´יבָּה, "ההיעדרות". תחילה עמד האימאם בקשר עם המאמינים באמצעות מתווכים שייצגו אותו בעולם הזה – תקופה זו מכונה "ההיעדרות הקטנה". מאמצע המאה ה- 10 פסק כל קשר עם האימאם. תקופת ההיעדרות הזאת – "העַ´יבָּה הגדולה" – תסתיים רק עם שובו של האימאם בקץ הדורות. בתקופה זו - סוף המאה ה- 9 ובמהלך המאה ה- 10 נקבע באופן סופי מי מבין צאצאיו של עלי אכן נחשב לאימאם ונוצרה רשימה מחייבת של שנים-עשר אימאמים. במסגרת זו נקבע כי רק צאצאי עלי מאישתו פאטמה, בת הנביא מוחמד, הם האימאמים הלגיטימיים; בנים אחרים אינם יורשים את מעמדו הדתי ואת תכונותיו העל-אנושיות של הנביא.

הקהילה שבנתה את עצמה על אישיותו העל-טבעית של האימאם נותרה ללא רועה רוחני וללא מנהיג פוליטי. אנשי הדת מקבלים השראה מהאימאם הנעלם, אך גם הם אינם יודעים היכן הוא ואינם נמצאים בקשר ישיר עימו. נחמה מוצאים השיעים באמונה שעם שובו של האימאם יתנקמו באויביהם והצדק ישלוט בעולם.

"המאה השיעית"

במאה ה- 10 זכתה השיעה לכמה הצלחות. בשנת 945 עלתה לשלטון בבגדאד שושלת פרסית שיעית (השושלת הבֻּוַיהִית). הח'ליף העבאסי נותר בתפקידו, אך השליט בפועל בצבא, במינהל ובכספים היה בֻּוַיהִי. השלטון הבֻּוַיהִי לא יישם את התיאוריה הפוליטית השיעית (הסרת מוסד הח'ליפות והחלפתו באימאם), אך הוא איפשר לשיעים הכרה כקהילה וקיום חיי הדת שלהם ללא הפרעה. תחת הבֻּוַיהִים נהנו השיעים מפריחה תרבותית ופוליטית חסרת תקדים: נכתבו חיבורים הלכתיים, הוקמו ספריות ומיבנים ציבוריים אחרים וקמה מנהיגות חזקה. יש חוקרים הטוענים כי האמונה בדבר היעלמותו של האימאם השנים-עשר נבעה מן הרצון להפחית את החיכוך עם השלטון הבויהי האוהד.

סיפור הצלחה אחר הוא השושלת הפַאטִמית. הפאטמים השתייכו לשיעה האסמאעילית, קבוצה שטענה כי אסמאעיל, בנו הבכור של האימאם השישי, גַ´עפַר אל-צאדִק, הוא האימאם הלגיטימי. האסמאעיליה נודעה כתנועה מהפכנית, מחתרתית ומיסיונרית, שביקשה להפיל את הח'ליפות העבאסית. במאה ה- 10 הצליחה שושלת אסמאעילית, השושלת הפאטמית – שנקראה כך על-שם פאטמה, בת הנביא ואשת עלי – לזכות בהגמוניה בצפון אפריקה. הפאטמים הקימו מדינה שביקשה ליישם את האידיאולוגיה המהפכנית של האסמאעיליה. לאחר כיבוש מצרים ייסדו את העיר קהיר וקבעו אותה כבירתם. הם הקימו את אל-אַזְהַר כדי להכשיר תועמלנים שיישלחו אל מחוץ לגבולות המדינה. נערכו בה גם הרצאות על עקרונות הדת לקהל הרחב במצרים, במטרה לשכנע את האנשים להמיר את האסלאם הסוני באסמאעילי. לבסוף, בשל היחלשות פנימית של השושלת ומסעות הצלב, התמוטטה המדינה הפאטמית. המצביא הכורדי צלאח אל-דין, שנשלח לסייע לה, השתלט על מצרים והשליט בה מחדש את האסלאם הסוני. מאז נעשתה אל-אזהר אחד המוסדות החשובים ביותר ללימוד אסלאם סוני.