עמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > דמוקרטיה > עקרונות הדמוקרטיהעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > מוסדות השלטון > הרשות המחוקקת
בשער



תקציר
במאמר זה מוצגת סדרה של ערכים דמוקרטיים והסבר כיצד ואילו שיטות בחירה מעניקות להם ביטוי ראוי. החלק הראשון מציג ממצאים בסיסיים המתייחסים לאי יכולתם של שיטות הבחירה לשקף כראוי את העדפות האזרחים. ממצאים אלה מהווים משפטי קיום לתחום ידע חדש המוגדר כ"תיאוריה של בחירה חברתית". בנוסף לערכים הדמוקרטיים המוצגים בחלק השני של המאמר, מוצגים  ערכים אחרים שהינם יותר רלוונטיים להבנת הפוליטיקה הישראלית. החלק השלישי מסביר את הבעייתיות הכרוכה בהנהגת רפורמה אלקטוראלית בישראל תוך התמקדות על היסטוריית הניסיונות לאמץ שיטה אזורית לבחירות הכלליות לכנסת. 



שיטות בחירה וערכי הדמוקרטיה


מבוא

קיימים אופנים שונים לברירת חלופה אחת או מספר חלופות מתוך מגוון קיים, או לאיתור אדם אחד או כמה כדי שייצגו אותנו בצמתים בהן בוררים חלופות שיש בהן כדי להגדיל את רווחתנו. יש הנסמכים על המזל ומטילים מטבע באוויר, או שהם משתמשים במכניזם אחר המבטיח אקראיות ולפעמים הטיה מכוונת של הבחירה; יש המאצילים סמכויות לאחר ולעיתים גם לצאצאיו כדי שיחליטו עבורם בכל עניין ועניין. המאצילים הללו מפנימים בדרך כלל את הרעיון שסמכותו של האדם המכריע עבורם (כלומר בסיס הלגיטימיות שלו) נגזרת מקרבתו לכוח עליון, מהיותו מקור כוח חיוני לקיום קהילת האנשים אליה הם שייכים, או מהיותו מייצג מסורת שהיא כשלעצמה משפיעה על צמצום מספר החלופות הזמינות ומכאן גם על מגוון אופציות הבחירה. וישנם גם כאלה הקובעים את עמדתם מתוך "רצון" לבטא את תחושת הנפגשים (The Sense of the Meeting (בדמוקרטיה, כך מוסכם, עושים שימוש בשיטות בחירה Voting Methods). שונות – בהצבעה – כדי לבטא העדפות ביחס למצבים עתידיים שינבעו מתוצאות מדיניות או מהחלטות שיתקבלו על ידי האנשים אותם בחרו האזרחים - הישות הריבונית – להיות מופקדים על קבלת וביצוע המדיניות.

דמוקרטיה היא סוג של משטר המבוסס על הסכמת האזרחים. ההסכמה צריכה להינתן ביחס לכללי משחק המנוהל בשני ממדים: ערכי ופרוצדוראלי. הערכים הדמוקרטיים כוללים זכויות אדם ואזרח לצד חובות. באלה נמנה, בין השאר, חירויות בתחומי ההתאגדות, הביטוי, העיסוק, האמונה, הבחירה והיבחרות וקבלת המידע לצד דרישות לשמירה על כללי המשחק ולהשתתפות קולקטיבית בעלויות תחזוק המשטר (קרי: תשלומי מיסים) להגנתו מפני איומים חיצוניים ופנימיים. המימד הפרוצדוראלי עניינו בהסדרים מוסכמים ביחס למשך המנדט שינתן לנציגי האזרחים (ארבע שנים, שש שנים), אופני ותהליכי קבלת ההחלטות הציבוריות והפיקוח עליהם (מבנה הפרלמנט, קשרי הגומלין בין רשויות השלטון), שיטת הבחירות, הגדרת הרובים השונים הנדרשים להחלטות שונות וכיו"ב.

שני המדדים המגדירים את ההסדר הדמוקרטי צריכים להיות קשורים ותלויים זה בזה. לא נוכל להגדיר משטר כדמוקרטי אם חסר הוא את אחד הממדים. למשל, דמוקרטיה פרוצדוראלית (במונחי בחירות תקופתיות, משאלי עם ואפילו "תחרות" בין סיעות ומפלגות) מתקיימת גם במשטרים שלא נוכל להגדירם כדמוקרטיים כיוון שאין הם מקיימים את המימד הערכי. כך בדרום אפריקה של תקופת האפרטהייד התקיימו בחירות וההחלטות הציבוריות התקבלו בפרלמנט באורח הסכמי, אלא שהתקפות הפרוצדוראלית הופעלה רק לגבי המיעוט הלבן. כך גם בדמוקרטיות ה"עממיות" מסוגן של סין וקובה בהווה, ובמדינות שהשתייכו לגוש הסובייטי התקיימו בחירות תקופתיות אך מטרתן הייתה בעיקר אשרור הלגיטימציה של המשטר. לעומת זאת במשטרים ליברליים מסוגה של אנגליה במאות הקודמות נשמרו זכויותיו של הפרט (בעיקר זכויות קניין) אך לא התקיים הסדר מוסכם המאפשר לאזרחים להחליף את נציגיהם הפוליטיים אם אלה אינם מתפקדים כמצופה מהם.

כדי שההסדר הדמוקרטי יתקיים נצפה ששיטות הבחירה המופעלות בדמוקרטיה כדי להגיע להכרעות חברתיות ישקפו את ערכיה. במאמר זה נציג סדרה של ערכים דמוקרטיים ונסביר כיצד ואילו שיטות בחירה מעניקות להם ביטוי ראוי. החלק הראשון יציג ממצאים בסיסיים המתייחסים לאי יכולתם של שיטות הבחירה לשקף כראוי את העדפות האזרחים. ממצאים אלה מהווים משפטי קיום לתחום ידע חדש המוגדר כ"תיאוריה של בחירה חברתית". בנוסף לערכים הדמוקרטיים המוצגים בחלק השני של המאמר, מוצגים בו ערכים אחרים שהינם יותר רלוונטיים להבנת הפוליטיקה הישראלית. החלק השלישי יסביר את הבעייתיות הכרוכה בהנהגת רפורמה אלקטוראלית בישראל תוך התמקדות על היסטוריית הניסיונות לאמץ שיטה אזורית לבחירות הכלליות לכנסת.

תורת הבחירה החברתית: ממצאים מרכזיים

שיטות בחירה הן נוסחאות מתמטיות המאגדות את העדפות הבוחרים ומייצרות תוצאה חברתית. ברור שעל בסיס נתונים זהים המתייחסים להתפלגות העדפות הבוחרים ניתן להגיע לתוצאות שונות אם תשונה הנוסחה שלפיה מחשבים את התוצאות. יחד עם זאת מתברר כי רבים מהבוחרים, גם מבין המשכילים ואפילו מבין המחוקקים עצמם, אינם מכירים את נוסחות החישוב ואינם מבינים איך שינוי שחל בנוסחת שיטת הבחירות משפיע על תוצאות הבחירות. להלן ידווח על שני ממצאים מרכזיים מתחום הידע המכונה "תיאוריה של בחירה חברתית" (Social Choice Theory) ושעוסק בבחינת הגיונן הפנימי של שיטות הבחירה ובבחינת המערכות הנורמטיביות-ערכיות שאותן שיטות בחירה אמורות לשקף.

מקובל לראות בפרסום "משפט אי-האפשרות" (Impossibility Theorem) בתחילת שנות ה-1950 של הכלכלן האמריקאי קנת' ארו (Arrow) כאבן יסוד לתחום מחקרי הממוקם בממשק שבין הדיסציפלינות המסורתיות של מדע המדינה ומדע הכלכלה. תחום ידע זה מאפשר בחינה והערכה של איכויות ההסדרים הדמוקרטיים השונים. ממצאו של ארו שהוצג במהלך השנים על ידי חוקרים רבים באופנים שונים הראה כי התוצאה החברתית המתקבלת באמצעות כל שיטת בחירה לא תשקף את העדפות האזרחים משום שאין היא יכולה לשקף העדפות אלו. יתר על כן לא ניתן, עקרונית ומעשית, להמציא שיטת בחירות שתוכל לשקף את העדפות הבוחרים. כלומר, ארו הוכיח סוג של "כשל אגרגציה" (Aggregation Fallacy) בכך שהראה שאי אפשר לעבור מרמת העדפות הפרטים בחברה לרמת החברה בכללותה ולצפות לעקביות בתוצאות. זאת וגם זאת, בעקבות ממצאו ניתן לומר כי כל שיטות הבחירות מייצרות תוצאות שרירותיות שאינן מתבססות בהכרח על העדפות הפרטים.

הממצא המעניין השני הוא של אלן ג'יברד מתחילת שנות ה-1970 שהינו אמנם פחות דרמטי אך יש לו משמעות פוליטית חשובה. ג'יברד הוכיח כי ניתן לעשות מניפולציה בכל שיטת בחירות כך שהתוצאות שיתקבלו יתאימו לאינטרסים של המניפולאטור. בתנאי, כמובן, שהמניפולאטור מבין את הגיונה של השיטה ויש לו את היכולת להשפיע על ניסוח שיטת הבחירות בכיוון הרצוי לו.

שני הממצאים הללו ורבים אחרים שפותחו במהלך השנים מתבססים על "פרדוקס הבחירה" שהתגלה על ידי מתמטיקאים צרפתים במאה ה-18 ואולי אף עוד קודם לכן, התגלה שוב במאה ה-19 על ידי הכומר הלוגיקן צ'רלס דודסון (הידוע יותר בשמו הספרותי לואיס קארול), והתגלה שוב באמצע המאה ה-20 על ידי ארו. הפרדוקס מראה כי יתכן מצב בו אם N ( (N>2בוחרים יבטאו באופן מסוים את העדפותיהם ביחס ל-M חלופות (כאשר M>2) שיטת הבחירות עלולה לייצר תוצאה חברתית המוגדרת כ"רוב מעגלי" (Cyclical Majority). כלומר, אם נרצה לדרג חברתית שלוש חלופות A;B;C עלולה להתקבל תוצאה לפיה A p B p C p A כאשר p מציין יחס של העדפה. נדגים את אופן האופרציה של הפרדוקס ונבהיר את משמעותו.

הנח כי שלושה בוחרים מתבקשים לדרג את העדפותיהם ביחס לשלוש חלופות (מפלגות, מועמדים, פתרונות מדיניות). כדי לקבוע את התוצאה החברתית נפעיל את עקרון הרוב (Majority Role) שלפיו כאשר שני בוחרים מעדיפים חלופה מסוימת על פני אחרת היא תדורג קודם. כלומר, אם הרוב מחליט שהדרוג העדיף בעיניו הוא: אם A > B, ו-B > C אזי על ידי התכונה הלוגית של העברה (Transitivity) A חייב להיות עדיף על C. נסדר את החלופות לפי הפרופילים המועדפים על ידי שלושה בוחרים ונראה כיצד תכונת העברה אינה מתקיימת ברמה החברתית.

פרדוקס הבחירה

נפעיל על סידור העדפות המופיעות בטבלה את עקרון הרוב.

הבוחר הראשון ושלישי מעדיפים את חלופה A על פני חלופה, B הבוחר הראשון והשני מעדיפים את חלופה B על פני C ולפיכך לפי תכונת העברה צריך להיות שחלופה A תועדף חברתית על פני חלופה C. אך הטבלה מלמדת כי הבוחר השני והשלישי מעדיפים דווקא את חלופה C על פני חלופה A וכך נוצרת תופעת הרוב המעגלי. והמסקנה היא שהתכונה הלוגית של העברה אינה תקפה לרמת החברה.

קל להראות על בסיס סידור העדפות בטבלה כי התוצאות המתקבלות הן שרירותיות וכי ניתן כאמור לייצר תוצאות לפי ראות עיניו של המניפולאטור. לשם כך כל שעלינו לעשות הוא להסכים על כלל בחירות "חף מחשד" להטיה. לכלל זה נקרא "המפסיד יוצא" שבו משתמשים במשחקי גביע בכדורגל או בענפי ספורט אחרים. אם נרצה שחלופה C תחשב לבחירה החברתית נעמיד את חלופה A מול חלופה B. חלופה B תפסיד ותוצא מן המשחק. אחר כך נעמיד את A מול C. כמובן שחלופה C תנצח ותוכרז כבחירה החברתית. אם לעומת זאת נרצה שחלופה A תנצח נעמיד קודם את B מול C, נוציא את C המפסידה ונעמיד את B מול A וכמובן ש-A תנצח. כלומר מי שהגדיר את כלל הבחירה והשפיע על סדר הצגת החלופות לבחירה (קרי: יושב ראש הישיבה שבידו הסמכות לקבוע את סדר היום ואת סדר ההצבעה) קבע למעשה את תוצאת הבחירות.

ויליאם רייקר (Riker) אבי תורת הקואליציות הפוליטיות המציא בשנות ה-1980 תורה של מניפולציה פוליטית שאותה כינה בשם הירוסטטיקה. תורה זו, או אם נרצה – אומנות זו, מלמדת, בין השאר, שאכן מי ששולט בסדר היום הוא ששולט בתוצאות החברתיות.

משפטו הסמינלי של ארו הוכיח גם שלא ניתן ליישב סתירות אינהרנטיות-לוגיות ומהותיות הקיימות בין הערכים הדמוקרטיים לאורם מנוהלות חברות. אפילו אם נצמצם למינימום את מספר הערכים המגדירים את החברה הדמוקרטית עדיין לא נוכל להשתחרר מן הסתירות. כלומר, כדי להגיע לתוצאה חברתית נאלץ להפר ערך דמוקרטי בסיסי. נציג להלן את קבוצת הערכים המינימאלית שעליה המליץ ארו ונראה כיצד שיטות בחירה שונות מפירות אותן.

הערך הראשון ברשימת הערכים שהציע ארו מכונה "טווח הבחירה הבלתי מוגבל" (Universal Domain or Universal Admissibility), כלומר כל סידור העדפות על ידי הבוחרים קביל ויש לקחת אותו בחשבון בעיבוד התוצאה החברתית. כבר ראינו שתנאי כזה יוצר פרדוקסים של בחירה ותוצאות שרירותיות. השיטה הרובנית (Plurality) האמריקאית או האנגלית המביאה, לפחות ברמה הפרקטית, אם לא העיונית, להיווצרות מערכת דו-מפלגתית, מפירה בפועל ערך זה. שהרי פרדוקסים של בחירה נוצרים רק כאשר מודרגים לפחות שלוש חלופות. השיטה המכונה גם כ-First Past the Post מגדירה כמנצח כל מי שהקדים את כל האחרים בתחרות הבחירות. וכך, אם התחרו 10 מתמודדים בבחירות המנצח עלול להיבחר בקולותיהם של נאמר 15 אחוז מבין הבוחרים ואילו ל- 85 אחוז מהבוחרים לא יהיה ייצוג והם יתנגדו לבחירה.

יתר על כן, כפי שקרה לא פעם בבחירות בממלכה המאוחדת, מפלגה שיש לה תמיכה פופולארית מסיבית בין המצביעים עלולה להיכשל בבחירת נציגים אם במקומות בהם תתחרה תגיע רק למקום השני. יוצא מכך שהשיטה האמורה מכריזה אמנם על מנצחים ברורים אך אין היא מביאה לייצוג הולם של העדפות הבוחרים. גישת המוסדיות-החדשה (Neo-Institutionalism) שהתפתחה במדע המדינה המודרני מדגישה את יתרונות צמצום מספר החלופות העומדות לבחירה שנועדה לאפשר יציבות (קרי: שיווי משקל) בהתנהלות המשטר.

אולי בעקבות ההיסטוריה העגומה של הרפובליקה הוויימארית הגרמנית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם שאפשרה למפלגות אנטי דמוקרטיות (קרי: הנאציונל-סוציאליסטים והקומוניסטים) להשתתף בבחירות, הבינו במערב שכל משטר דמוקרטי חייב להגן על עצמו על ידי הגבלת האופציות העומדות לבחירה אם אופציות אלו עלולות לסכן את קיומו של המשחק הדמוקרטי. כלומר, הוחלט לא להתיר לפרטים ולמפלגות התומכים במצע סותר-דמוקרטיה מלהתמודד בבחירות. בארצות הברית למשל, מפלגות שיש להן מסר קומוניסטי או מסר דתי אינן רשאיות להשתתף בבחירות. גם בישראל, מאז שנות ה-80 אוסרים על מפלגות בעלות מסר גזעני (קרי: כ"ך של הרב מאיר כהנא) או מסר שנוגד את היותה של מדינת ישראל מדינתו של העם היהודי מלהתמודד בבחירות.

התנאי או הערך הראשון של ארו נחשב לליברלי, ארבעת האחרים הם יותר "טכניים". התנאי השני מכונה הגבה חיובית (Positive Association): ככל שהתמיכה בחלופה מסוימת תהא גדולה יותר כך סיכוייה ל"הצליח" יהיו טובים יותר. הצלחה פירושה ניצחון בבחירות. ברור שאם מפלגה X זכתה ב-Y מנדטים בבחירות לפרלמנט על בסיס Z קולות, תוספת קולות Z+m) ל-X צריכה להוסיף לה יותר מנדטים (Y+n) או לפחות לא לשנות את מצבה; תוספת זו אינה אמורה בודאי לגרוע מנדטים. שיטה שמאפשרת לקולות שנוספים למועמד לגרוע מנדטים, או יותר גרוע – שיטה שמאפשרת לתוספת קולות להפוך מנצח למפסיד – תחשב לשיטה פרוורטית. יחד עם ריצ'רד קורניק גיליתי לפני כ-30 שנה כי שיטת ה-(STV Single Transferable Vote) הנהוגה באירלנד, מלטה, אוסטרליה ושגם בארץ השתמשו בה בבחירות למפלגת ד"ש בתחילת שנות ה-1970 מפרה את תנאי ההגבה החיובית.

בשיטת ה-STV מתבקש הבוחר לבטא את סדר העדפותיו: מקום ראשון, מקום שני, מקום שלישי וכך הלאה (למשל, בוחר אחד ידרג: ליכוד, קדימה, עבודה; בוחר שני ידרג: מרצ, עבודה, קדימה, וכו'). קובעים מכסת קולות הידועה בשם "דרופ" על שם ממציאה ההולנדי. סופרים את כל העדפות של המקום הראשון שקיבלו יותר ממכסת דרופ ומקצים מושבים בהתאם. והיה אם נותרו מושבים מוצאים את המועמד שקיבל הכי פחות מקומות ראשונים ומחלקים את קולות בוחריו מדרגה שנייה למפלגה שמגיעה לה (למשל, בדוגמא לעיל אם מרצ הוצאה מן התחרות קולות בוחריה ילכו לעבודה). וכך הלאה מוצאים מועמדים נחותים ומשתמשים גם בקולות של בוחרים שקיבלו יותר תמיכה משצריך לפי המכסה עד שמספר המושבים מתמלא.

הוכח שגם שיטת ה"קול האלטרנטיבי" (Alternative Vote) מפירה את כלל ההגבה החיובית. בשיטה זו קובעים מכסת קולות בגובה כלשהו, והיה ולא הושג ניצחון בסיבוב הראשון מתבקשים הבוחרים לבוא שנית אחרי תקופת מה ולהכריע רק בין שתי החלופות שקיבלו את מספר הקולות הרב היותר. בחירות אלו ידועות גם בשם "הכלל הרובי הדו-שלבי" (Two Stage Majority Role); בכלל זה נעשה שימוש בבחירות לנשיאות בצרפת ובבחירות המוניציפאליות בישראל. בשני המקרים נקבעה המכסה לגובה של 50 אחוז מן הקולות + קול אחד.

בבחירות הפנימיות של מפלגת העבודה שהחלו ב-1992 נקבעה המכסה לגובה של 40 אחוזים. מכסה זו ייצגה בקירוב את כוחם היחסי של שני מנהיגיה: יצחק רבין ושמעון פרס.

התנאי השלישי של ארו הוא פרובלמאטי משהו משום שבמקור ניסוחו המתמטי שונה במקצת מן הדוגמה הממחישה את חשיבותו. לפיכך ניתן להבינו באופנים שונים. כלל זה מכונה "אי תלות בחלופות לא רלוונטיות". כלומר כאשר חלופה A מתמודדת מול חלופה B רק המידע ביחס להתמודדות זו בין השתיים צריך להילקח בחשבון ולא יחס הבוחרים לחלופות שאינן מתחרות כמו C או D. ניתן לפיכך להתייחס לתנאי זה כדרישה לתחרות בין-אישית (pair-wise competition) כפי שנדרש בשיטת "הקול האלטרנטיבי". אך כאן, חייבים לקבוע למפרע מי יוכרז כמנצח בבחירות. נקבע לכן, כי החלופה המנצחת תוכרז ככזו אם תצליח לא להפסיד לכל חלופה שאיתה תתמודד פנים אל פנים. התניה לוגית זו מכונה "קריטריון קונדרסה" על שמו של המרקיז המתמטיקאי הצרפתי שניסח אותו. האם תתכנה שיטות בחירה אשר מכריזות על "מפסיד קונדרסה" - מועמד שהובס על ידי כל החלופות אחרות - כמנצח בבחירות? האם יכולה קבוצת כדורגל, למשל, לזכות בגביע המיוחל, גם אם הפסידה לקבוצות אחרות בדרכה לפרס הגדול? הגיונית לא. ובכל זאת קיימות שיטות שמפירות כלל בסיסי זה.

שיטת בחירות שהומצאה על ידי שני החוקרים האמריקאיים סטיבן ברמס ופיטר פישברן וידועה בשם "הצבעת הסכמה" (Approval Voting) מכתירה לעיתים מפסידים כמנצחים.

בשיטה זו רשאי הבוחר לבחור במספר מועמדים שהוא מסכים עם עמדתם. אם קיימים שלושה מועמדים רשאי הבוחר להצביע לשלושתם (ואז קולו יחשב כאילו היה בבחינת "פתק לבן"); להצביע לאחד (ואז אין הבדל בין שיטה זו לשיטה רגילה); או, להצביע לשניים מתוך השלושה. למי יצביע? פרקטית, סביר להניח שהבוחר יצביע לאותם מועמדים הקרובים ביותר להעדפותיו. איש שמאל יצביע עבור מועמד הממוקם בקצה השמאלי של רצף אידיאולוגי, ואולי גם עבור מועמד הממוקם במרכז. איש ימין יצביע עבור מועמד הממוקם בקצה הימיני של רצף אידיאולוגי ואולי גם עבור מועמד הממוקם במרכז. איש מרכז יצביע עבור מועמד הממוקם במרכז ואולי עבור מועמד שמאלי או עבור מועמד ימיני. מה קיבלנו? שמיקומו האסטרטגי של המועמד המרכזי מקנה לו יתרון תחרותי מובהק. הוא יקבל קולות מן המרכז, מן השמאל ומן הימין וינצח, אפילו שבגין גודלו יפסיד בוודאות כאשר יעמידו אותו מול מועמדי השמאל או הימין.

ב-1999 התחרו שלושה מועמדים על תפקיד ראש ממשלת ישראל: בנימין נתניהו, אהוד ברק ויצחק מרדכי. היה ברור לכולם כי המועמד המרכזי מרדכי חלש מיריביו וכי אין לו סיכוי להיבחר. אלא שמשום מה יועציו המליצו בפניו להמשיך במסע הבחירות משום שהינו "מנצח אסטרטגי". בצרוף קולות מן הימין מרדכי היה מנצח את ברק, בצירוף קולות השמאל הוא היה מביס את נתניהו. אלא שלשם כך הוא היה צריך לעבור לסבוב השני. בהצבעת הסכמה הוא כנראה היה נבחר לראשות ממשלת ישראל.

אופן אחר להבין את תנאי "אי התלות" הוא לדרוש שהתוצאה לא תהיה מושפעת מהאפקטים של שיטת הבחירות עצמה. או אם נרצה, מהמשקל (קרי: המרחק הקרדינאלי, או עוצמת העדפה) שאנחנו מייחסים להעדפה אחת מול רעותה. שיטת בחירות המתחשבת במשקלות ידועה בשם "שיטת בורדה" על שמו של המרקיז הצרפתי - יריבו של המרקיז קונדרסה. נדגים להלן כיצד קביעת "משקולות" משפיעות על התוצאה. הניקוד בליגות הכדורגל היום הוא זה: עבור ניצחון זוכים בשלוש נקודות, עבור תיקו בנקודה אחת ועבור הפסד ב-0 נקודות.

בשיטה זו על קבוצה להשיג שלוש תוצאות תיקו כדי להשתוות לקבוצה שניצחה רק פעם אחת אך הפסידה פעמיים. לעומת זאת אם נשנה את הניקוד ונחזיר אותו למה שהיה בשנות השישים (כלומר, שתי נקודות לניצחון, נקודה לתיקו ו-0 עבור הפסד) נגיע לתוצאה לפיה הקבוצה שהוציאה שלוש תוצאות תיקו (ואפילו היו כל תוצאות 0:0) תמוקם במקום הראשון וזו שזכתה בניצחון אחד תהיה שנייה.

שני התנאים\ערכים האחרים אותם הציע ארו ברורים מעליהם. התנאי הרביעי ידוע בשם "ריבונות האזרח" (Citizen's Sovereignty) שדורש שהחלטות החברתיות יתבססו רק על העדפות הבוחרים ולא על רצונם והעדפותיהם של גורמים חיצוניים למערכת. משטרים קולוניאליים מפירים תנאי זה. התנאי החמישי הוא של "אי-דיקטטורה". כלומר, לא יתכן מצב שבו העדפתו של אדם אחד תקבע את התוצאה החברתית ותגבר על העדפתם של N-1 (כאשר N>2) חברים בחברה. מסקנתו של ארו היא כאמור, שמימוש תנאים 2-5 סותר את התנאי הראשון, או שמימוש תנאים 1-4 סותר את התנאי החמישי. נראה כעת איך פועלת שיטת הבחירות בישראל לאור ערכי הדמוקרטיה.

שיטת הבחירות בישראל: מאפיינים עיקריים

שיטת הבחירות הנוהגת בישראל היא ייחודית בעולם הדמוקרטי משום שאין בה אלמנט אזורי. המשטר בישראל מוגדר כפרלמנטארי המפעיל שיטת בחירות יחסיות המייצרת מערכת רב-מפלגתית. אף פעם לא היו בכנסת פחות מ-10 מפלגות בגדלים שונים. כדי למשול, וכיוון שמאז הקמתה לא השכילה השיטה לייצר מפלגה שתשיג את תמיכת הרוב המוחלט של ציבור הבוחרים, נשענות הממשלות על קואליציות בגדלים משתנים של מפלגות וחברי כנסת. מאז הבחירות הראשונות ב-1949 (שהיו, אגב, ל"אספה המכוננת" שנבחרה כדי לעצב חוקה) שרתו בישראל 32 ממשלות (כלומר, אורכה הממוצע של חיי ממשלה הינו כ-18 חודשים). כיוון שהמפלגות הן ארציות, הן נוטות לחדד את ההבדלים ביניהן. וכך בכל מועד בחירות מתמודדות בדרך מעל ל-20 רשימות וביניהן רשימות סקטוריאליות: ערביות, חרדיות, דתיות, לאומיות, אתניות (קרי: רוסים, ספרדים) ועוד. בבחירות של 2006 רק חצי מ-120 חברי הכנסת נבחרו בשלושת המפלגות שניתן להגדיר את מצען כ"אינטרס כללי" (קדימה, עבודה ליכוד).

עד הבחירות שהתקיימו ב-1973 קולות הבוחרים נספרו לפי שיטת העודף הגדול ביותר.

השיטה עבדה כך: מיד לאחר הבחירות קולות הבוחרים נספרו. מתוך מספר זה הוצאו כל הקולות הפסולים (כאלה שיש עליהם סימני כתב או קמטים) ו"הפתקים הלבנים" (המבטאים האהדה לשיטה הדמוקרטית ואכזבה מרשימות המועמדים). המספר שנותר חולק ל-120 כדי לקבוע אינדיקאטור "I" (מדד, או "מחיר" מושב כנסת במונחי קולות). קולותיהם של בוחרים שהצביעו למפלגות שלא עברו את סף החסימה של אחוז אחד אף הם הוצאו מהליך הבחירה. כעת בדקו כמה I-ים קיבלה מפלגה מסוימת. נניח שגודלו של I הוא 10 אלפים קולות ומפלגה זכתה ב-50 אלף קולות, מפלגה זו תהיה זכאית ל-5 מושבי כנסת. וכך מחלקים את המושבים למפלגות לפי גודל התמיכה שקיבלו במספרים שלמים (כלומר, לפי הדוגמה, במכפלות של 10 אלפים קולות). כיוון שבתהליך זה לא כל מושבי הכנסת ימסרו למפלגות, זאת משום שהמפלגות לא תקבלנה את הגודל המדויק של התמיכה הנחוצה לשריון מושבי כנסת, יישאר עודף קולות המיועד לחלוקה למושבים שעדיין אינם מאוישים. המפלגה שתקבל את העודף הגדול ביותר תזכה במושב הפנוי הראשון. המפלגה שתזכה בעודף השני בגודלו תזכה במושב הפנוי השני וכך הלאה עד שכל המושבים יחולקו.

כדי להגדיל את הסיכויים להשיג מושב נוסף על חשבון העודף הגדול חותמות המפלגות על "הסכמי עודפים". מוסכם, בדרך כלל, שהעודפים של שתי מפלגות יאוחדו והמפלגה שתזכה לנתח הקולות הגדול יותר מבין השתיים היא שתזכה במושב הנוסף. ההסכם יהיה כמובן תקף רק בין מפלגות שעברו את אחוז החסימה. קל לראות שגודלו של עודף הקולות המתקבל עבור כל מפלגה הוא אקראי ולפיכך סיכוייה של מפלגה קטנה לזכות במושב נוסף ולהגדיל את כוחה בשיעור ניכר זהה לסיכוייה של מפלגה גדולה להגדיל את כוחה במושב נוסף.

בשנת 1969 נפל דבר בפוליטיקה הישראלית. לאחר מלחמת ששת הימים השכילה מפלגת העבודה שאך זה איחדה את שלושת פלגיה (מפא"י, אחדות העבודה ורפ"י) ובהנהגת גולדה מאיר, לזכות ב-56 מנדטים. בתוספת ארבעת המושבים של שתי מפלגות הלוויין הערביות שלה זכתה המפלגה לחצי ממושבי הכנסת. קשה לעמוד בפני פיתוי להשיג מנדט נוסף, אפילו באמצעים טכניים, שיעניק למפלגה רוב מוחלט (61 מושבים) ויותר חשוב: ישחרר אותה מן הצורך לכונן קואליציה עם שותפות. ואכן יחד עם המפלגה השנייה בגודלה בכנסת, גח"ל, שונתה נוסחת חלוקת המושבים לשיטה הידועה בשם "ד'הונט" על שמו של ממציאה הבלגי או "שיטת הממוצע הגבוה ביותר". החוק בישראל ידוע בשם חוק באדר-עופר (הראשון מגח"ל והשני מהעבודה) הינו בעצם תיקון מס' 5 לחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], ה'תשכ"ט - 1969, אשר התקבל בכנסת ב- 1973 והופעל לראשונה בבחירות לכנסת השמינית, שהתקיימו ב-31 בדצמבר 1973.

החוק מעניק יתרון מובהק למפלגות הגדולות בחלוקת המנדטים. לפי שיטה זו, משתמשים ב"היסטורית" חלוקת המנדטים מהמושב הראשון במקום לקחת בחשבון רק את עודפי הקולות שעדיין לא הוקצו של כל מפלגה. מפלגה תזכה במושב נוסף אם ממוצע הקולות שלה (סה"כ הקולות שקיבלה מפלגה (V) חלקי מספר המושבים שכבר קיבלה(S) +1) יהיה הגבוה ביותר. יוצא מכך שהעודף המעניק מושב אינו אקראי, ומסימולציות שערכתי לגבי ספירת מושבי הכנסת בשתי השיטות עולה כי אכן זכו המפלגות הגדולות יוזמות החוק בשני מנדטים כל אחת על חשבון המפלגות הקטנות. הסימולציות גם הראו שממשלת הליכוד הייתה מתקשה מאד להרכיב קואליציה מנצחת ב-1977 אלמלא העזרה במושבים שקיבלה מהשיטה החדשה שהיוזמה לה באה דווקא מצד מפלגת העבודה שלוש שנים קודם. שיטת ד'הונט הידועה גם כ"שיטת הממוצע הגבוה ביותר" מקובלת במספר מדינות כמו טורקיה, פולין, פינלנד, ספרד וצ'ילה.

שיטה דומה לד'הונט בהגיון הפנימי שלה מכונה בשם סנט-לאג ( Sainte-Laguë method) , אבל היא פחות מוטה לטובת המפלגות הגדולות. בשיטה זו מחשבים את סה"כ הקולות שקיבלה מפלגה (V) חלקי מספר המושבים שכבר קיבלה (S2+1). משתמשים בשיטה זו בניו-זילנד, נורווגיה, שוודיה ודנמרק, כמו גם בבוליביה ובמקומות אחרים. המעניין שגם בבחירות למועצת הרשות הפלשתינאית שנערכו ב-2006 השתמשו בשיטה זו.

בשיטה הישראלית מוגדר אחוז חסימה נמוך מאד. גודלה של הכנסת: 120 חברים יוצר אחוז חסימה של כ-0.85 אחוז מהקולות. עד 1992 עמד שיעור החסימה על אחוז אחד. באותה שנה העלו אותו בחצי אחוז ביוזמת מפלגת התחייה, שבעת הבחירות, בגין פיצול הקולות בין מפלגות הימין הקיצוני, לא השכילה לקבל מספיק קולות כדי לחזור לכנסת. כיום שיעור החסימה עומד על 2%. מתברר כי למרות נטייתם של חברי כנסת מסוימים להגדיל את אחוז החסימה לשלושה, ארבעה או אפילו לחמישה אחוזים השינוי האיטי דווקא מגונן על המפלגות הגדולות. הדוגמאות לחיזוק טענה זו הן גרמניה וטורקיה שם העלאת שיעור החסימה הביאה להתפתחויות פוליטיות דרמטיות. בגרמניה למשל, שיעור חסימה של חמישה אחוזים גרם באופן ישיר להיווצרות בלוק טכני של "קואליציית הירוקים" המורכב ממפלגות קטנות. במהלך השנים חדרו הירוקים לממשלה והשפיעו עליה בכיוון הרצוי להן. דומה המצב בטורקיה שם העלאת שיעור החסימה ל-10 אחוזים הביאה לכניסת רכיב מוסלמי-דתי למפלגת השלטון ולהשפעה ישירה על מדיניותה.

כאמור השיטה ארצית-יחסית של רשימות מועמדים סגורות מייצרת מצד אחד מצג של ייצוגיות יתר כך שאפילו לקבוצה קטנה של אזרחים יש סיכוי להשיג נציגות בכנסת ומן הצד האחר הרב-מפלגתיות מקשה על השגת יציבות ועל משילות.

נסקור להלן מספר ניסיונות לבצע רפורמה בשיטת הבחירות בישראל.

רפורמות אלקטוראליות בישראל

דוד בן גוריון היה חסיד של שיטת הממשל והבחירות הבריטית ובמיוחד של המערכת הדו-מפלגתית. מיד לאחר שיזם את מהלך הפיכת 120 חברי האספה המכוננת לחברי כנסת ישראל החל לפעול לשינוי כללי המשחק האלקטוראליים. הוא רצה שיטת בחירות לפיה המדינה תחולק ל-120 אזורי בחירה חד-נציגים. שיטה כזו, כך האמין, תוביל למערכת דו-מפלגתית. רעיון זה נתקל בהתנגדות נציגי המפלגות הקטנות כמו גם מצד חברים מרכזיים ממפלגתו – מפא"י. במהלך השנים נעשו ניסיונות אחדים לעבור לשיטה אזורית, אך כולם כשלו. המאמצים לאמץ שיטה אזורית לא פסקו גם בעת כתיבת דברים אלה בקיץ 2008 כפי שידווח להלן.

את השינויים שבוצעו מאז 1949 בשיטת הבחירות הנהוגה בישראל ניתן לחלק לשתי קבוצות: שינויים שוליים שאומצו בתנאים פוליטיים "נורמאליים" ורפורמות מבניות שייושמו בעת היות משבר פוליטי שנתפש כרציני. במהלך השנים חלו שינויים שוליים בשיטה: נחקקו ותוקנו סעיפים בחוקי מפלגות, חוק מימון מפלגות, חוק דרכי תעמולה, וכפי שדווח כבר שונה אחוז החסימה פעמיים. כמו כן עברו מספירת קולות בשיטת העודף הגדול ביותר לספירה ולהקצאת מושבים בשיטת ד'הונט. התבצעו גם רפורמות מבניות: החשובה מביניהן הוחלה ב-1992 עת נחקק חוק יסוד: הממשלה שיושם בשנת 1996 וקבע "בחירות ישירות לראש הממשלה". חוק זה בוטל בשנת 2001. קודם ידווח על הרפורמה המבנית של 1992 ואחר יתוארו הניסיונות להחדיר רכיב אזורי לשיטת הבחירות.

לפעמים נדמה כי המצב הנורמאלי בפוליטיקה הישראלית הוא מצב משברי. תוצאות הבחירות של 1984 העמידו את שני הגושים הפוליטיים במצב של תיקו. שתי המפלגות הגדולות, העבודה משמאל והליכוד מימין, ביחד עם המפלגות הקטנות שחברו אליהן, חסמו האחת את רעותה ולא אפשרו לה להרכיב קואליציה. במקום לקרוא לבחירות חדשות כדי לשבור את התיקו החליטו ראשי המפלגות הגדולות למשול בממשלה מקיר-אל-קיר בה תתקיים רוטציה אחרי שנתיים בתפקיד ראש הממשלה. לאחר בחירות 1988 שוב החליטו ראשי הרשימות לבנות קואליציה גדולה אך בלי הרוטציה.

בגין ההחלטות הקואליציוניות הללו נכנסה ישראל לתקופה של קשיי משילות. האופוזיציה לממשלה הייתה חברה בממשלה. האינפלציה דהרה לרמות בלתי נשלטות, ישראל שהתה בלבנון והמצב הכללי נתפש כרע. על רקע זה – זוהו שיטת הבחירות והממשל כגורמים מרכזיים בהידרדרות הכללית. קמו תנועות אזרחים כמו תנועת "חוקה לישראל" וקבוצות שהמליצו על שינויים מבניים בשיטת הבחירות. אלא שהמשבר הממריץ שינויים מבניים חל רק ב-1990 כאשר הממשלה התפרקה בעקבות מה שכונה בציבור כ"התרגיל המסריח". במשך שלושה חודשים ניסו והתקשו ראשי שתי המפלגות הגדולות להקים ממשלה. תקופה זו שימשה קרקע נוחה להחדרת שיטה בחירות שמבחינת ה"פוטנציאל" שלה איימה פחות, או לא איימה כלל, על הישרדותם הפוליטית של הפוליטיקאים כמו שרעיון הבחירות האזוריות מאיים.

שיטה זו המליצה על הצבעה בשני פתקים: באחד יבחר ראש ממשלה באופן ישיר והוא שימנה את 18 חברי ממשלתו, ובשני יבחרו בחברי כנסת כמקובל. הרפורמאטורים לא לקחו בחשבון, בין השאר, שישנם שני מניעים להצבעה. הראשון מוגדר כ"הצבעה אסטרטגית" (Strategic Voting) – בוחרים ב-X כדי ש-Y לא יבחר (בבחינת "הרע במיעוטו"), השני מוגדר כ"הצבעה כנה" (Sincere Voting)- בוחרים ב-X כי הוא שמייצג את מערכת העדפות האמיתית של הבוחר.

הבחירות לפי השיטה החדשה התקיימו לראשונה ב-1996 לפי שיטת "הקול האלטרנטיבי" שדרשה לפחות 50 אחוזים מקולות הבוחרים (+קול) בסיבוב אחד כדי להימנע מסיבוב שני. שמעון פרס המועמד המכהן, חתן פרס נובל לשלום, ואחד הפוליטיקאים הידועים בעולם, היה בטוח בניצחונו. מולו עמד מועמד צעיר - בנימין נתניהו, ראש מפלגת הליכוד, שלא היה מוכר בציבור ובודאי שהיה חסר ניסיון ממשלי.

נתניהו שנשען על קולות בוחרים דתיים הבין שהוא יוכל לנצח את יריבו רק בסיבוב הראשון כיוון שלא היה ברור לו אם הציבור הדתי ייצא ויצביע במיוחד עבור מועמד חילוני. לפיכך, קנה נתניהו במחיר מושבי כנסת את הסכמתם של שני חברי הכנסת רפאל איתן מצומת ודוד לוי מגשר לסגת מרצונם להתחרות עימו. נתניהו ניצח אך התקשה למשול. הציבור הצביע עבורו אסטרטגית אך את קולו השני העניק למפלגת "הזהות" שלו – למשל, לש"ס או לישראל ביתנו. רכיב הליכוד בבלוק ליכוד-גשר-צומת נעשה למפלגת מיעוט בקואליציה. לכל תזוזת מדיניות של נתניהו, שמאלה או ימינה, נבנה מיד גוש מתנגד של רוב של חברי הקואליציה. כדי למשול, ולשרוד, נאלץ ראש הממשלה לזגזג מבוקר עד ערב. גורלו של אהוד ברק שהביס את נתניהו ב-1999 לא שפר. גם ממשלתו קרסה במהירות כיוון שלא נשענה על בסיס קואליציוני מוצק.

ב-2001 התקיימו "בחירות מיוחדות" לראשות הממשלה בין אהוד ברק ואריאל שרון. שרון הביס את ברק ומיד פעל לביטול חוק הבחירה הישירה ולהחזרת השיטה למה שהייתה לפני 1996: הצבעה בפתק אחד, והענקת הזכות להרכיב קואליציה לראש המפלגה שמראה לנשיא שיש לו את הסיכוי הטוב ביותר להצליח במשימה. כיוון שכבר נבנה והעצים בשנות ה-1990 דפוס של הצבעה "סקטוריאלית" מתקשה הקואליציה השלטונית למשול נוכח לחצים המופעלים על ידי נציגי הסקטורים השונים. נבדוק להלן את סוגיית הבחירה האזורית.

בשנות ה-1950 הייתה מפלגת הציוניים הכלליים נושאת הדגל המרכזית של הצורך בשינוי השיטה הארצית לשיטה אזורית. איומים שבאו מצד מפלגות קטנות, שותפות לקואליציה, לפרוש, יצרו תמריץ שלילי לקידום הנושא. "אלוף הבעיה" – האדם שזוהה יותר מכולם עם הנושא, גד יעקבי, החל לפעול בשנות ה-1970. ולמעשה מאמציו "נשאו פרי" רק ב-1990 עת הוקמה "ועדת יעקבי" לבחינת החלופה האזורית המתאימה לישראל מבין שתים עליהן החליטה הכנסת לפני פיזורה ב-1988: ההצעה של יעקבי הידועה בשם 90:30 לפיה תחולק המדינה לשלושים אזורי-בחירה כשכל אזור יבחר שלושה נציגים ויתר החכי"ם ייבחרו ברשימות ארציות. אל מול הצעת תנועת חוקה לישראל לפיה תחולק המדינה ל-60 אזורי בחירה חד-נציגים והבוחר יבחר לנציגו האזורי בקול אחד ולמפלגתו הארצית בקולו השני. השיטה "המעורבת" הזו מופעלת בגרמניה. בשיטה זו גודל הייצוג הוא פונקציה של שני רכיבים: התוצאות המתקבלות באזור והתוצאות הארציות. בכל מצב מתקיימת העדפה לנציגי האזור ברשימת המפלגה לפרלמנט.

כיוון שהשיטה האזורית מסכנת את מעמדם של חברי כנסת האמורים להצביע על אימוצה – היא לא התקבלה. אך הרעיון האזורי עדיין קוסם לרבים.

בשלהי שנת 2005 הוקמה "ועדת נשיא המדינה לבחינת מבנה השלטון ושיטות הבחירה בישראל". בראשות הועדה שמנתה 73 חברים (אקדמאים בכירים, אנשי עסקים, פוליטיקאים לשעבר ועוד) עמד פרופסור מנחם מגידור, נשיא האוניברסיטה העברית. דו"ח הועדה הוגש לנשיא המדינה בשלהי 2007 וכלל רכיב אזורי מובהק. כיוון שהמדינה מחולקת לפי משרד הפנים ל-17 אזורים (נפות) ישמשו אזורים אלו כאזורי בחירה האמורים לשלוח 60 חברי כנסת, כשאת 60 חברי הכנסת הנותרים יבחרו מרשימות ארציות בשיטה היחסית כנהוג. את מספר נציגי האזור יקבעו לפני כל בחירות בהתאם למספר הבוחרים באזור באותה עת. גבולות האזור לא ישתנו כדי למנוע את תופעת הטיית התוצאות על ידי שינויים בגבולות האזורים (Gerrymandering). הדו"ח קבע ששיעור החסימה ל-60 המועמדים בבחירות הארציות יהיה 2.5 אחוזים. בבחירות האזוריות החסימה תתבסס על כך שכל מפלגה תחויב לזכות בלפחות שלושה אזורים כדי שקולותיה ייחשבו. השיטה מורכבת ודומה ברוחה לשיטה הדנית. ניתן לבחור ברשימה, באדם מתוך רשימה או באדם שאינו נמצא ברשימה. דיון רציני בדו"ח עדיין לא התקיים בכנסת אם כי רכיביו השונים נידונו ב"ועדת חוקה חוק ומשפט".

באפריל 2008 ערב יציאת הכנסת לפגרת הקיץ נידונה ונדחתה בממשלה הצעת חוק שהגישו אופיר פינס ואיתן כבל ממפלגת העבודה, גדעון סער מהליכוד ופרופסור מנחם בן ששון מקדימה (יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט). השיטה מציעה בחירה של 60 אזורים חד נציגים ו-60 נציגים ארציים. הבוחר מטיל קולו באזור וקובע מי יהיה נציגו וקולו נספר גם ברמה הארצית. הרעיון נותן יתרון למפלגות שפרוסות בכל הארץ (כמו שלושת המפלגות המרכזיות שחבריהן חתומים על ההצעה) ואינו פוגע במפלגות שיש להן ריכוז אזורי של בוחרים (קרי: ערבים, חרדים).

נראה כי מפלגת כמו מרצ תהא הנפגעת העיקרית משיטה זו.

הצעתם של ארבעת חברי הכנסת מעוצבת ברוח המודל של ה"ייצוג השלם" (Total Representation) של אהרון נתן שאף הוא נידון על ידי ועדת הנשיא ואומץ על ידי "המרכז הישראלי להעצמת האזרח". לפי מודל זה מחולקת הארץ ל-90 אזורי בחירה חד-נציגים. כל קולות המפסידים באזור נאגרים ברמה הארצית ומחולקים מחדש לטובת שלושים המושבים שנותרו. הרעיון פשוט וכולל עקרון פיצוי סביר. כיוון שתחרות בחירות מתנהלת לא רק כדי לבחור מנצחים אלא גם לבחור נציגים נראה כי השיטה תהא אטרקטיבית גם לבוחרים שהם בדרך כלל אדישים כי "לדעתם" – התוצאות נקבעו מראש.

סיכום

מה ההבדל בין אזור בחירה חד-נציגי לאזור בחירה רב-נציגי? בראשון ניתן להפעיל את עקרון האחריתיות (Accountability) של הנבחר כלפי הבוחר באופן יותר אפקטיבי. הבוחר הוא הריבון והנבחר פועל כנאמן שלו. והיה והנבחר לא יפעל כמצופה – הוא יוחלף. קיימים כמובן דגמים שונים המיועדים לבחירה במועמד אחד. לדגם הרובני (Plurality) המופעל בבחירות בארצות הברית ובבריטניה יתרונות ברורים לצד חסרונות מובהקים. יתרונותיו: הוא מגדיר מנצח ברור – מי שקיבל יותר קולות ממתחריו. חסרונותיו: לפעמים, כשיש מספר גדול של מתחרים – המנצח שנבחר בקולות של מיעוט קטן אינו מייצג את רוב הבוחרים. וכמובן, כדי לתקן את עיוותי הייצוג של השיטה הרובנית מקובל, בין השאר, לאמץ את הדגם הדו-שלבי המותיר רק שני מועמדים כמתחרים על הבכורה.

גם למודל הרב-נציגי שבו מופעלת הבחירה היחסית, יתרונות וחסרונות. יתרונותיו: שיקוף יחסי הכוחות, האינטרסים והעדפות הקיימים באזורי הבחירה. חסרונותיו: ככל שמספר נציגי האזור עולה מתקיימות שתי סכנות: א. מיוריזציה: תמיכה במועמד אחד עשויה להיתרגם לתמיכה זהה בכל המועמדים מאותה מפלגה (למשל, כאשר מרשים לסמן מספר שמות בפתק הצבעה). ב. האינטרסים והזהויות מתחדדים במקום שיטשטשו.

בישראל אזור הבחירה הנוכחי הוא רב-נציגי באופן נדיב ביותר ומכיל 120 נציגים. במצב כזה לא ברור מי מייצג את מי ואיך אפשר להביא את הנציג להיות רגיש לציפיות הריבון ולשלם (קרי: להיות מוחלף) עבור חוסר התאמתו.

המאמצים המופנים לתיקון השיטה הנהוגה בישראל מתבססים על כך שבחירה אזורית "חותכת" את הפוליטיקה באופן רוחבי במקום אנכי; מטשטשת את ההבדלים בין הסקטורים במקום לחדד אותם; מעניקה לנבחר בסיס כוח עצמאי באזור, כוח שאינו תלוי בגחמותיו של מנהיגו, ומשחררת אותו לטפל בנושאים "לגופו של עניין" ובכך לשרת את שולחיו באופן יעיל יותר.

וכך הלאה וכך הלאה, רשימת הערכים הדמוקרטיים היא מרשימה וניתן לייחס לקבוצה כזו או אחרת של ערכים את השיטה שתממש אותם טוב יותר מאחרות. אלא שלאור הממצאים שהוצגו ברישא של מאמר זה אנחנו מבינים כי לא ניתן לממש את כל הערכים בו זמנית. בדמוקרטיה חייב ציבור הבוחרים לעסוק בדיון מתמשך לגבי איזה ערך חשוב יותר למימוש מאשר האחרים, ועל איזה ערך ניתן לוותר. בדמוקרטיה חשוב לעסוק בפוליטיקה של הקצאת ערכים.

ביבליוגרפיה:
כותר: שיטות בחירה וערכי הדמוקרטיה
שם  האתר: בשער : קהילה אקדמית למען החברה בישראל (ע"ר)
בעלי זכויות : בשער
הוצאה לאור: בשער
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית