ההצעות שיובאו להלן, עשויות לחזק את הקשר בין ישראל לבין יהדות התפוצות ולהביא ליצירת יחסים הדוקים ביניהן, בחינת "כל ישראל ערבים זה בזה". יתרה מזאת, מימושן של הצעות אלו יכול לתרום להעמקת הזהות היהודית של יהודי התפוצות ושל ישראל כאחת.

ייתכן, שהדגם לפיו נקטה ישראל במעמד של "ריבונות" פורמלית ונוקשה - יש בו משום טעות. דגם זה הוצג תכופות בנוסח "יהדות הגולה חייבת לתמוך במדינת ישראל בכל דרך שהיא - אבל רק היא רשאית להחליט ולהכריע בענייניה ואף בענייני כל היהודים בעולם".

חיזוק הקשרים ההדדיים בין ישראל לתפוצות פירושו מידה גדולה יותר של השתתפות יהודי התפוצות בגיבוש ההחלטות - במיוחד באלה הקשורות בנושאים יהודיים משותפים, ולא פחות חשוב הוא שיתופם בענייני "סמלים". אני מודע לכך, שכמה מההצעות להלן עלולות לעורר ביקורת והתנגדות. יהיו מי שיטענו כי מימושן יחליש את ריבונותה של מדינת ישראל; יהיו שיצביעו על כך שמימושן יהיה כרוך בהוצאת סכומי עתק שאפשר לנצלם למען מטרות יהודיות אחרות, כגון: לוחמה בעוני בישראל ובתפוצות; אחדים מהדברים המוצעים ייראו כמרחיקי לכת, אולם יש לקוות שלפחות יביאו לחשיבה מחודשת בנושאים אלה.

סגן נשיא לישראל - מייצג בעולם

במדינת ישראל אין סגן לנשיא המדינה. לפי החוק הישראלי, כאשר הנשיא נמצא בחו"ל, או שאינו מסוגל למלא את חובותיו, או שהתפטר - יושב ראש הכנסת נעשה "נשיא בפועל". ברם, בארצות רבות, כולל ארצות–הברית, נבחר סגן נשיא הממלא פונקציות מסוימות. ברור, אפוא, שגם בישראל ניתן לבחור בסגן נשיא, אולם בשונה מהמקובל במדינות אחרות, סגן הנשיא יהיה יהודי מהתפוצות, שייבחר על ידי הקהילות היהודיות בעולם וייצגן - ולו באופן סמלי. אין צורך לומר שהוא יצטרך לקבל אזרחות ישראלית, אם אמנם אין לו כזאת, מקום מושבו יהיה בירושלים ובחירתו תאושר על ידי הכנסת. שיטת הבחירה תגובש בדיונים משותפים בין ראשי הקהילות היהודיות ובין חברי הכנסת.

בישראל, תפקידי הנשיא הם אלו של "ראש מדינה" פורמלי. הוא אינו ראש הרשות המבצעת או המפקד העליון של הכוחות המזוינים, תפקידים אותם ממלא נשיא ארצות–הברית. הפונקציות שימלא סגן הנשיא יהיו סמליות בעיקרן, והוא ישמש מוקד אישי להזדהות העולם היהודי עם ישראל. סגן הנשיא לא חייב, אפוא, להיות פוליטיקאי. "ועדת החיפוש" למציאת מועמד מתאים צריכה להציע את התפקיד לאיש רוח, סופר, רב, מדען, תורם, או מנהיג קהילתי (בשנים הראשונות של קיומה הציעה ישראל את תפקיד הנשיאות לאלברט איינשטיין ואף לישעיהו ברלין).

”שגרירויות של הקהילות היהודיות בירושלים"

בישראל קיימות שגרירויות של ארצות רבות בעולם - אולם אין הן ממוקמות בירושלים. יש אמנם שגרירות נוצרית וזאת אכן ממוקמת בירושלים, אך אין "נוכחות" בולטת, הנראית לעין, של נציגות הקהילות היהודיות. אנחנו מתייחסים לירושלים כאל "בירתו של העם היהודי" - אך אין לכך ביטוי מובהק. כדי לתגבר את היחסים בין ישראל לבין יהדות התפוצות יוקמו בירושלים "שגרירויות" של הקהילות היהודיות בעולם. ממשלת ישראל תעמיד לרשות כל קהילה המעוניינת בכך חלקת אדמה בירושלים, שעליה תקום שגרירות כזאת. מוסדות אלה יהיו מעין "נוכחות" קבועה ובולטת לעין. הקהילות היהודיות תבחרנה "שגרירים" שיגורו בירושלים וייצגו את קהילתם בישראל. כל קהילה וקהילה תהיה אחראית להקמת "בית משלה" בירושלים - ותעסיק לשם כך ארכיטקטים ידועי שם. השגרירויות יקיימו פעילויות מגוונות כגון תצוגה מתמדת, התכנסויות חג, קבלות פנים, ערבי תרבות. כל שגרירות תשמש כמעין "בית שני" בישראל לבני קהיליותיה.

כדי לתגבר את המעמד של השגרירים אפשר יהיה לקיים "טקסי ייצוג" וכן להציג "כתבי האמנה" לנשיא המדינה או לסגן הנשיא שנבחר על ידי יהדות העולם (כפי שהוצע לעיל). "שגרירים" בעלי שיעור קומה יוזמנו למושב מיוחד של הכנסת, שבו יציגו את עניין קהילתם לנבחרי העם בישראל (אם סאדאת הוזמן לכנסת ונשא שם את דברו - וכן מספר אישים אחרים - מדוע לא יוזמנו לכנסת גם אישים בולטים מהתפוצות?).

”בית הרוח היהודית היוצרת" - הפנתיאון היהודי

כדי להפוך "למרכז הרוחני" של העם היהודי צריכה מדינת ישראל לקיים בתוכה שורה של מוסדות, מוזיאונים ובתי תרבות המייצגים את הייחודיות של הציוויליזציה היהודית. בישראל קיימים כבר מוסדות כגון יד ושם, בית התפוצות, מוזיאון ישראל וכן מכללות וישיבות למכביר. אולם אין עדיין מוסד מרכזי המייצג את "הרוח היהודית" וממחיש את ייחודה ותרומתה לציוויליזציה העולמית. בכל התקופות - בתקופה העתיקה, בימי הביניים ובתקופה המודרנית - היהודים היו פעילים בתחומים שונים הקשורים בהתפתחות האנושות, ובכל מהלך ההיסטוריה הם היו גאים על תרומתם לתרבות העולם - ובצדק. אולם בישראל של היום התפתחה נטייה שאפשר לכנותה "התמקדות בישראל", וניתן להבחין בה במיוחד בקרב מגזרים מסוימים: הדור הצעיר, הדתיים החרדיים וחלק מהציבור שמוצאם בארצות אסלאם. רבים בישראל יודעים על אישים מקומיים כגון דיין, רבין, בגין... אולם יש להם אך מושג מעומעם על אישים כגון שפינוזה, פרויד ואפילו איינשטיין. העם היהודי ומדינת ישראל יכולים להתגאות בתרומתם: עם שהוא פחות מאחוז אחד של האנושות הצמיח אנשי חזון כגון משה, ישעיהו וירמיהו, גדולי אנשי מדע, מדינאות וספרות ויוצרים גדולים במוזיקה ובאמנות. כן תרמו היהודים רבות לפיתוח הרפואה והמדע.

”בית הרוח היוצרת" (שאפשר גם לכנותו בלע"ז: פנתיאון) יוקם במקום מיוחד בירושלים. אחת האפשריות היא במורדות הר הצופים, בקרבת האוניברסיטה העברית. מיקום אפשרי נוסף הוא ליד "טיילת שרובר", הקרובה לארמון הנציב העליון מימי הבריטים. משני המקומות האלה נשקף מראה מרהיב ביופיו - הן של העיר העתיקה והן של ירושלים החדשה. אפשר לְדַמוֹת את הבית בצורה של מבנה גדול אחד, או כשורה של ביתנים קטנים שכל אחד מהם מוקדש לנושא או לאישיות מסוימת, כגון התנ"ך, החכמים, הרמב"ם, יהודה הלוי, רש"י. בתקופה המודרנית יושם דגש על ייצוגם של אנשי רוח יהודים שפעלו בשטח המדע, המדינאות, הספרות והאמנויות. מובן מאליו ש"הבית" יכלול בתוכו מקום שיוקדש במיוחד ל"אישים גדולים בתולדות הציונות ובתולדות מדינת ישראל" - אחד העם, הרצל, וייצמן, ז’בוטינסקי בן–גוריון, בגין, רבין וכו'.

אפשרות אחרת היא ש"בית הרוח היהודית" יהיה קשור באחת המוסדות הקיימים כבר - מוזיאון ישראל או יד ושם. מזה זמן מה מתקיימות פעילויות למען הרחבת מוזיאון ישראל והקמת "מרכז אירוח" בכניסה אליו. ידוע לי, ממקורות מסוימים, שלצורך זה הועמדה קרן בסך חמישים מיליון דולר. כמו כן הייתה התקדמות מסוימת בתכנון מפעל זה ופיתוחו הארכיטקטוני, אך כתוצאה מהאינתיפאדה השנייה ומשבר התיירות בישראל הוקפאו כל העבודות למימוש מפעל זה. ייתכן שאפשר להסב חלק מהמאמץ ומהמימון מהמוזיאון לעבר בניין הבית - אם ימוקם בשטחו. מיקום "בית הרוח היוצרת" ביד ושם יכול להביא גם יתרונות מסוימים. יחד עם יד ושם ייצג ה"בית" מעין "נושא אחיד": היטלר התכוון לא רק לחסל את העם היהודי באורח פיזי אלא גם למחוק את כל מה שנוצר על ידי הרוח היהודית היוצרת. יד ושם הוא מוסד זיכרון לחיסולם הפיזי של היהודים, ואילו "בית הרוח היהודית" יהיה עדות חיה לכישלון ניסיונו של היטלר למחוק את הרוחניות היהודית, ויהווה מעין המחשה לגדולתה.

אסֵפה קבועה של ראשי ישראל והתפוצות

כיום קיימות צורות שונות של מפגשים ושל דו–שיח בין ישראל לתפוצות. למשל, "האסֵפה הכללית של הקהילות והארגונים היהודיים באמריקה" מתכנסת כל שנה במרכז יהודי אחר בצפון אמריקה. בסתיו 2003 התכנסה אסֵפה זאת בירושלים, בהשתתפות אלפים, יהודים–אמריקאים וישראלים. באספות אלה משתתפים מנהיגי קהילות, פעילים ואנשי מקצועות שונים מחו"ל, בדרך כלל מוזמנים אליהן מנהיגים, אנשי רוח, ואנשי ציבור ישראלים, והם ואנשי התפוצות מקיימים דיונים בנושאים העומדים על סדר היום, וזאת במסגרת ועידות שונות. נוסף לכך מתקיימים סמינרים ומפגשי לימוד משותפים המתקיימים בקהילות יהודיות שונות בישראל. הפעילויות הללו מאורגנות על ידי גופים כגון ההסתדרות הציונית, הסוכנות היהודית, בני ברית ועוד.

ככל שאירועים אלה הם חיוניים ומביאי תועלת - הם עדיין חלקיים בלבד, מתקיימים מפעם לפעם ומכוונים למגזר מיוחד של הציבור היהודי. בשום מקרה לא יושבת האליטה הישראלית כולה יחד עם האליטה של התפוצות כדי לדון לעומק בנושאים בעלי אינטרס משותף. מרצים ואישים ישראלים נפגשים עם באי הוועידות השונות - אך אין דיון מסודר של אלה עם אלה. אי–לכך, דומה שכדאי לבחון כינון "אסֵפה כללית של ראשי ישראל והתפוצות", שתתכנס כל שנה, ובמסגרתה ישבו יחדיו מנהיגים יהודים מהתפוצות וישראלים ויכירו אלה את אלה מקרוב. הם יאזינו לדוחות, יקיימו ויכוחים בלתי פורמליים, יפתחו דיאלוג לעומק וינסחו הצעות משותפות. ה"אסֵפה" עשויה להיות הזדמנות טובה להיכרות הדדית בין מנהיגים ישראלים מהכנסת ומהממשלה לבין חברים ממועצת הנשיאים של הארגונים היהודיים באמריקה ושל הקהילות היהודיות האחרות בעולם. בדרך זו, מה שנעשה באופן חלקי ובלתי שלם יתפתח למוסד קבוע ובנוי היטב, וכך עשויים להתהדק היחסים בין האליטות היהודיות השונות בעולם.

להעביר את ענייני העלייה מן המערב לקהילות היהודיות עצמן

הדרך היעילה ביותר לתגבור הקשרים בין ישראל לתפוצות, ולחיזוקה של מדינת ישראל בכלל, היא העלייה. בעשור האחרון קלטה ישראל יותר ממיליון עולים חדשים, בעיקר מברית–המועצות לשעבר וגם מאתיופיה. שני מקורות עלייה אלה מתקרבים עתה לסיומם. העלייה מארצות המערב פרחה במשך זמן מה לאחר מלחמת ששת הימים, אולם פחתה עד כדי דעיכה כמעט. מנהיגים יהודים וישראלים משמיעים מפעם לפעם הצהרות רמות על עלייה מהמערב - אך ללא תוצאות של ממש. אכן, ברור שיש צורך דחוף בשינוי רדיקלי בעניין זה.

ההיסטוריה של קליטת העלייה בישראל יכולה להקנות לנו שיעור חשוב. במשך העשורים הראשונים לקיום המדינה הגיעו אליה עשרות אלפי עולים והם שוכנו במעברות ובמרכזי קליטה, בהם המתינו משך חודשים - ועתים אף במשך שנים - עד שנמצאו להם דיור ועבודה. לשם טיפול בעולים הוקם מנגנון פקידותי שאמור היה לפתור את כל בעיותיהם, והם עצמם נשארו "מטופלים" - בלא שיפעלו בעצמם לטובת קליטתם. רבים מאלה שעסקו בענייני העולים עשו זאת במסירות רבה - אך למעשה מצבם של העולים היה חמור. עם ראשית העלייה הגדולה מרוסיה שונו תהליכי הקליטה בצורה מרחיקת לכת: העולה קיבל סכום כסף נכבד כדי שיוכל להשיג דיור בכוחות עצמו. כן ניתנה לעולה עזרה כספית שאפשרה לו למצוא עבודה או להקים עסק עצמאי. משפחת העולים יכלה, אפוא, לבחור בעצמה את מקום המגורים (בסמוך למשפחה או ידידים) וכן ניתן להם עידוד להצטרף לכוח העבודה. אמנם, העולה המשיך להיות "נעזר" על ידי מנגנוני הקליטה השונים - הסוכנות היהודית, משרד הקליטה, השלטונות המוניציפליים וארגוני המתנדבים - אך היוזמה והאחריות לקליטה נשארות במידה רבה בידיו של העולה עצמו. השיטה הזאת הצליחה במיוחד לגבי העולים מברית–המועצות לשעבר, וקליטתם, על אף הקשיים הרבים, הייתה לסיפור הצלחה.

כדי להביא לעלייה מהמערב יש צורך לבצע מהפכה חדשה בשיטת הקליטה. ארגון העלייה ומתן התמיכה לעולים מארצות אלה צריכים להיות, בתקופה הראשונה, באחריות הקהילות היהודיות עצמן, והן תראינה בעולים מעין "שליחים" של הקהילות שלהם בארץ המולדת היהודית. כשליחים מסוג זה הם יזכו לתמיכה ממושכת מצד הקהילה היהודית ממנה באו - לדיור, לעבודה ולחינוך, ואפילו לשם ביקור אצל משפחתם במולדתם. אם לא יוכלו להסתדר מבחינה כלכלית, הם יקבלו הלוואות והכנסה משלימה כל זמן שיידרש הדבר. מאחר שהמימון יהיה על ידי הקהילות עצמן, יש לקוות שהדבר לא יעורר מחאות וקנאה בישראל. במצב כפי שהוא היום, רואים בכל עולה מהמערב כמישהו שבא מארץ עשירה ולא מארץ מצוקה, ובמידה מסוימת אין הם זכאים לקבל את כל סוגי התמיכה שניתנים לעולים המגיעים מארצות מצוקה.

אין לדעת מראש אם אפשר יהיה להביא המוני עולים מן המערב, אך ברור שהמצב הנוכחי אינו מעורר עלייה משם אפילו אם נוצר צורך בהגירתם. דוגמה בולטת לכך הם יהודי דרום–אפריקה - בני קהילה יהודית שורשית שמקורה ברובה מליטא. הקהילה הזאת הייתה ונשארת בעלת תודעה יהודית גבוהה ומתקיימת בה פעילות ציונית נרחבת. המשבר החמור בארץ זו גרם לכך שעשרות אלפי יהודים היגרו ממנה, אך לאוסטרליה לקנדה או לבריטניה - ולא לישראל. אפילו אם תשונה השיטה הנוכחית ותופעלנה תכניות, כפי שהוצעו לעיל, אין לדעת את מידת ההצלחה, אך ההיסטוריה מוכיחה שאפילו בארצות שבהן נראה מצבם של היהודים איתן, פורץ מפעם לפעם משבר.

כוונתי כאן היא להציע כמה רעיונות חדשים ואין בכך כדי להפחית מערכן של תכניות קיימות או לשנות תכנית כלשהי של ארגון יהודי כלשהו הקיימים היום.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok