מדיניות כוללת לעם היהודי: אפשרות או חזון לעם היהודי?

במרכז השיח של יהודים-מזדהים רבים בתפוצה, של משקיפים לא-יהודים, אבל רק של ישראלים מעטים יחסית - עומדות שתי שאלות: האחת, שאלת "המשכיות" התפוצה היהודית, קרי: האם ימשיך העם היהודי להתקיים בהיקף הדמוגרפי העכשווי שלו, וכישות בעלת "עוצמה מעצבת היסטוריה ריאל-פוליטית" במאה העשרים ואחת?¹ השאלה השנייה, הקשורה במישרין לראשונה, היא שאלת עתיד יחסי ישראל והתפוצה.

מקור העניין בשאלה הראשונה הוא, כמובן, תחושת החרדה שאחזה ביהודים רבים למראה השיעורים הגואים של נישואי תערובת ושל תהליכי אסימילציה ואינטגרציה עמוקים בחברות המארחות. החרדה הקיומית הזו מגובה, לכאורה, בתחזיות פסימיות של דמוגרפים ² ושל היסטוריונים, השולחים את ידם בחיזוי העתיד, ³ המתריעים על היעלמותן הקרובה של קהילות שונות, על דלדול דמוגרפי משמעותי שלכל אחת מהקהילות היהודיות בתפוצה (לבד מישראל), ולכן גם על הדלדול הדמוגרפי של העם היהודי כולו.

מקור העניין בסוגיה השנייה, הוא קיומם של סימנים מובהקים לרפיון ביחסי ישראל והתפוצה, ויש סימנים רבים לכך. הוא מתבטא, בין היתר, בפיחות מובהק בנכונותן של קהילות רבות בתפוצה לסייע למדינת ישראל מצד אחד, וברצונה של ישראל להסתייע בתפוצות, מצד שני.

התחושות האלה עוררו כמה פוליטיקאים ⁴ ואנשי מדעי הרוח והחברה ⁵ להציע, ואפילו לבצע, רעיונות שונים בדבר תכנון כולל לעם היהודי ומדיניות להתחדשות התפוצה והקשרים בין ישראל והתפוצה.

בהקשר הזה, אין מחלוקת בין המשקיפים השונים על כמה היבטים הקשורים לכוונה לקבוע ולבצע מדיניות כוללת. תכנון או ניסוח מדיניות בכלל, ובעבור העם היהודי בפרט, תלויים באפיון קרוב למציאות של הישויות שבהן מדובר, בהערכה ריאליסטית ומדויקת ככל האפשר של מצבן העכשווי, באיתור מלא ככל האפשר של הבעיות המרכזיות הדורשות פתרון והתערבות של גופים מרכזיים ובניסיון אינטליגנטי להעריך התפתחויות עתידיות אפשריות.

בגלל המצב העכשווי המורכב מאוד של העם היהודי, ובגלל סטריאוטיפים מסורתיים על מהותו ומצבו - נראה שכמה אפיונים, הנחות, הערכות והצעות למדיניות יהודית דורשים בירור נוסף ובלתי שגרתי.

שלוש הטיות בהערכת מצב העם היהודי

ההתפתחות המעניינת בתחום השיח לגבי התפוצות ויחסיהן עם ארצות המוצא שלהן, שנראה כי איננה מוכרת ליהודים ולישראלים רבים - או שהם מתעלמים ממנה ביודעין- היא שמופע התפוצות האתנו-לאומיות זוכה עתה להתעניינות רבה מאוד מצד אזרחי מדינות שונות, חברים בתפוצות, פוליטיקאים ומשקיפים אקדמיים.

ההתעניינות הרבה הזו אינה מפתיעה, מפני שבעוד שמדינת הלאום מפסידה באופן משמעותי מחשיבותה, מעוצמתה ומהשפעתה, הן ברמה הפנימית והן ברמה הבין-לאומית; בעוד שתהליכי הגלובליזציה תורמים ליצירת דמיון תרבותי לא מבוטל בין חברות שונות; בעוד שהולכות ונוצרות ישויות על-מדינתיות אזוריות (כמו האיחוד האירופי) ובעוד שתהליכי האינדיבידואציה גורמים להיחלשות נוספת של הקשרים בין הפרטים ובין קולקטיבים, כמו המדינה והמעמד - הרי שקבוצות אתניות לא רק שאינן נעלמות, אלא שהן מתחזקות.

בין הקבוצות האתניות האלה אנו מוצאים גם את התפוצות האתנו-לאומיות, שאחת מהן היא, כמובן, התפוצה היהודית.
מעמדן של כל הקבוצות האתניות והתפקידים המרכזיים שאותם הן ממלאות גרמו לריבוי מחקרים, המתבססים על נתונים כמותיים וכן על ניתוחים איכותיים. מצב חדש זה יצר אפשרות וצורך להשוואה בין התפוצות השונות. ואכן, מספר הפרסומים ההשוואתיים מתרבה, ובעקבותיהם מתרבה גם מספר הדיונים התיאורטיים במופע התפוצות. ריבוי הפרסומים האלה מאפשר לשקול מחדש את התופעה הכללית ואת העם היהודי בכלל זה.

בעוד שחוגים מתרחבים והולכים במדינות דמוקרטיות מערביות, ויהודים רבים יותר בתפוצה, מאמצים תובנות הנובעות מהמחקרים האמפיריים, ההשוואתיים והתיאורטיים בדבר מופע התפוצות, כאמור, דווקא המשקיפים והחוקרים הישראליים הם אלה אשר עדיין דבקים בהשקפות ובהגדרות מסורתיות על מהותו ומצבו של העם היהודי. דבקות זו בתפישות מסורתיות בעייתיות פוגעת באפשרות להערכה ריאליסטית יותר של מצב העם ושל היחסים בין מרכיביו השונים.

נראה כי השקפה זו, ניזונה משלוש אמונות בסיסיות המושרשות היטב.

הראשונה, אמונה משיחית מובהקת, שהתבטאה בנוסחה בעלת שתי פנים: היהודים הם "העם הנבחר" וייעודם הוא לשמש "אור לגויים." אמונה משיחית כזו היא, כמובן, לגיטימית, אבל מכאן ועד להפיכתה להערכה הנתפשת כקרובה למציאות, על מהות העם ועל ההיסטוריה שלו, הדרך ארוכה.

האמונה המסורתית השנייה התורמת, לדעתי, להטיה בחשיבה על מצב העם היהודי עכשיו ובעתיד קשורה לגישה אתנוצנטרית אקסקלוסיבית מובהקת. זו אמונה הקשורה במישרין עם האמונה הקודמת. עיקרה הוא, כי לעם היהודי - ויש כאלה הטוענים כי גם למדינת ישראל - ישנם מאפיינים היסטוריים ועכשוויים ייחודיים, שאין אפשרות להשוותם לשום עם אחר ולשום מדינה אחרת. תפישה זו הביאה ומביאה לתחושת מסכנות ורדיפה מצד אחד, ולתחושה של עליונות ואגרסיביות מצד שני.

אמונה מוטית שלישית קשורה לאי הבהירות בקשר למהות היהדות והעם היהודי, בעיקר בשאלת הזהות היהודית וזהות העם היהודי. בתחום זה "הסתבך" העם היהודי, וגם רבים מאלה הבאים לנתח את מהותו, באי ההבנה של מרכיבי הזהות. לרבים לא ברור האם היהדות היא תרבות, אתניות, לאום או דת. מעטים בלבד יודו כי למעשה הזהות הזו מורכבת מיותר מאשר מאבן יסוד אחת. צריך לציין כאן, כי אי בהירות כזו קיימת גם לגבי עמים אחרים, ובייחוד לגבי עמים שחלק מהם יושב דרך קבע בארצות מארחות, שאינן משיקות עם המדינה הלאומית או עם מה שנתפש כ"מולדת."

האלמנט האתני והאלמנט הדתי

ראשית, צריך להבהיר כי אין מקום לדבר על "זהות יהודית" כמהות מופשטת, המתקיימת באופן עצמאי ללא קשר לתפוצה. זהות היא עניינם של בני אדם כפרטים, והיא מגובשת בינם לבין עצמם ובינם לבין סביבתם. לכן הגדרת הזהות היא הגדרה עצמית של הפרטים האלה ושל הקולקטיבים החברתיים שהם יוצרים, ואין לה קיום מחוצה להם. לשון אחרת: זהות היא "מוצר" שנוצר על ידי פרטים, שבמקרים מסוימים הופך לנחלת קבוצות חברתיות רחבות יותר. ברוח זו, כדי להבין את זהות (או את מהות) העם היהודי, צריך לפנות לשורשים ההיסטוריים העמוקים ביותר של היווצרות ה"מוצר" הזה.

כתוצאה מהמחלוקת בין ההיסטוריונים והארכיאולוגים בדבר האוטנטיות והתיקוף של הסיפור התנ"כי, במקרה של העם היהודי יש שתי אפשרויות לבחון את המקורות ואת טיבה של הזהות. האפשרות הראשונה היא להתעלם מהיסטוריונים ומארכיאולוגים ביקורתיים וללכת בעקבות המסופר בתנ"ך, ולפחות להתייחס אל הדברים הכתובים שם כאל תיאור מאוחר של מקורות העם היהודי וזהותו. האפשרות השנייה היא ללכת בעקבות ממצאים ארכיאולוגיים-היסטוריים. כאן צריך לציין שהתיאור התנ"כי דומה לתיאורים בכתבי עמים אחרים בתקופה העתיקה מצד אחד, ולתיאוריות מודרניות בדבר מקורות של קבוצות אתניות ועמים אתניים בעת העתיקה, מצד שני. לכן, התוצאה תהיה דומה.
בקיצור רב, העם העברי-היהודי, והזהות של חברי הקולקטיב הזה, התפתחו בדרך הבאה: יחידים התקבצו למסגרות של משפחות שהתגוררו בעיראק של היום, והמשפחות האלה יצרו שבטים, שלפי הסיפור המקראי, בראש אחד מהם עמד "האב המייסד" של האומה, אברהם אבינו (בזיכרון הקולקטיבי של רוב הקבוצות והעמים האתניים מצוי" אב קדמון" כזה). בגלל סיבות פוליטיות או כלכליות, השבט, או השבטים הללו החליטו להגר מארם נהריים. כשבטי נוודים אתניים אחרים, הם נדדו כקואליציה של שבטים והגיעו לחוף המזרחי של הים התיכון. בטריטוריה הזו הם רכשו וכבשו שטחים. המסע הארוך לארץ ישראל, המלחמות שבהן היו מעורבים השבטים האלה בדרך לשם ובארץ היעד שלהם, ומאמצי התנחלותם בה - סייעו לגבשם במסגרת אתנית רחבה יותר. לפי הסיפור התנ"כי - וקרוב לוודאי גם הלכה למעשה -רק לאחר ההתנחלות בארץ ישראל התחילה להתגבש הדת המונותאיסטית היהודית.
ועוד לפי הסיפור התנ"כי: הסולידריות האתנית חוזקה על ידי הדת שגובשה מאוחר יותר, עד כי האתניות והדת התמזגו ללא יכולת הבחנה. זאת ועוד, לפי הסיפור התנ"כי, לאחר ההתנחלות בארץ ישראל, החלו העבריים להגר מרצונם לארצות שכנות, עוד לפני גלות אשור ובבל. כך נוצרה התפוצה העברית-יהודית המוקדמת.
אחד האלמנטים ששמרו על התפוצה היה הקשר עם הטריטוריה שרכשו וכבשו, ושהפכה למולדתם המיתולוגית.
לפי הארכיאולוגים וההיסטוריונים, שאינם מקבלים את התיקוף ואת האוטנטיות של התנ"ך, מי שהפכו במשך הזמן לעברים-יהודים היו בני השבטים הנודדים מעבר הירדן שהתנחלו בגב ההר, ביהודה ובשומרון. גם לפי הגרסה הזו, המשפחות והשבטים האתניים האלה היו צריכים לפלס את דרכם בכוח בארץ ישראל. בתהליך התנחלותם נוצרו יחידות אתנית גדולות יותר מאשר החמולות המקוריות. בהדרגה התגבשה סולידריות רחבה יותר בין השבטים האלה שהביאה להיווצרות הממלכה הישראלית הראשונה. לפי הגרסה הזו, הדת היהודית התגבשה רק בתקופת הנביאים.
הווה אומר: גם לפי הגישה הזו, הזהות האתנית קדמה לדת היהודית. אולם, שני המרכיבים האלה בזהות האומה או הלאום התמזגו לכדי זהות אחת מורכבת. הגישה הזו מטילה ספק רב בסיפור "הירידה" למצרים והיציאה משם, ולפיכך, היא טוענת שהתפוצה היהודית נוצרה רק עם הגליית העברים-היהודים מממלכת יהודה לבבל.

בעקבות חורבן הבית השני, שסימן את סוף הריבונות היהודית בארץ ישראל בעת העתיקה וקיום תפוצה יהודית במזרח התיכון ובאנטוליה, וכן ברומא ובאזורים אחרים באירופה וביבשות אחרות, ואי קבלת היהודים על ידי רוב החברות המארחות -נוצר מצב שבו היהודים היו צריכים להבטיח את "ההמשכיות" הלאומית. בגלל חוסר האפשרות לשמור על קשר פיזי מתמיד עם ארץ המוצא, בשל המגבלות החמורות שהוטלו על ההתארגנות הפוליטית של היהודים ברוב הארצות המארחות אותם ובגלל חוסר אפשרות לשיבה של קבוצות גדולות לארץ ישראל - הועתק הדגש לאלמנט הדתי של היהדות. כתוצאה מכך נראה היה כאילו זהותה של התפוצה הזו הפכה לזהות דתית. למעשה, באותה תקופה אי אפשר היה להפריד בין היסודות האתניים-לאומיים והתרבותיים-דתיים. יתר על כן, חלק נכבד מ"צווי עשה" של הדת היהודית, כמו כללי הנישואין והגירושין, הגיור והיחסים שבין אדם וחברו, כווונו לשמור על הזהות הלאומית-האתנית. הווה אומר: בעוד שלהלכה רכשה לה הדת מעמד ריבוני, למעשה היא שירתה את הקיום האתני-לאומי. במסגרת המאמץ לשמר את הקהילה האתנית, אימצה הדת היהודית וחיזקה מאד את האסטרטגיה האקסקלוסיבית. ברוח זו, נמנעה היהדות ממיסיונריות, הקשתה מאד על הגיור, ושאפה, וגם הצליחה עד המאה התשע-עשרה - לשמור על טוהרה אתנית.
החל במחצית המאה התשע-עשרה, במקביל להופעתן של התנועות הלאומיות המודרניות באירופה, נתגבשה גם התנועה הלאומית היהודית - הציונות. גם אם ביסודו של דבר היתה זו התנועה חילונית, הרי שמייסדיה לא כפרו מכל וכל בקיומו של מרכיב דתי בזהות הלאומית. הם רק ביקשו מאזן חדש בין שני המרכיבים. מאז ועד עתה מתקיים המתח, ואף המאבק, בין אלה המבקשים לשמר את הדומיננטיות של הדת בזהות היהודית והישראלית מצד אחד, ובין אלה המבקשים להעמיד במקום הראשון את הצווים האתניים-לאומיים, לבין אותם הרוצים איזון מחודש בין המרכיבים האלה. בין היתר, מהווה העימות הזה את אחד הצירים המרכזיים בעימותים החברתיים והפוליטיים העכשוויים בישראל.

מי משפיע על מי בתחום התרבות?

בעקבות מאמריו וספריו של סמואל הנטינגטון, התפישה בדבר קיומן של תרבויות כישויות פוליטיות בעלות יכולות פוליטיות עצמאיות (המסוגלות, בין היתר, להתנגש ולהילחם), רכשה לעצמה מחדש מעמד והשפעה מסוימים, בעיקר בקרב הוגים וחוקרים בעלי נטייה להשקפות שמרניות. ⁶ בעקבות זאת חודשה גם ההתייחסות לכתביו של ארנולד טוינבי על הגדרתן, עלייתן ושקיעתן של תרבויות, ובשל ההתפתחות הזו, גברה הנטייה לחדש, ואפילו להרחיב את ההשקפה כי לעם היהודי יש מהות תרבותית מופשטת, החורגת מעבר לקיומו כיחידה לאומית-אתנית-דתית. כמוכל אמונה אחרת בתחום העמום של חקר זהויות והגדרת קבוצות חברתיות, גם אמונה כזו היא, כמובן, לגיטימית. לכן השאלות המתעוררות בהקשר הזה, עניינן אינו כל כך בעמימות של המושגים הכרוכים באמונה הזו, אלא בתחולתם של המושגים האלה על העם היהודי, גם אם הם עמומים.

לגופו של דבר, אין ספק בתרומתו של העם היהודי לתרבות העולמית. כמה מהתרומות הללו לא התפוגגו עד עצם הימים האלה - והדברים אמורים, בין היתר, באמונה באל אחד (המונותיאיזם), בעקרונות של צדק ובעקרונות בתחום היחסים שבין אדם וחברו. הערכים הללו שהונחלו לתרבות העולמית זכו להכרה, בעיקר של חוקרי תרבות והיסטוריונים. הכרה המבוטאת, בין היתר, במונח "התרבות היהודית-נוצרית,"המשוקעת ביסודות ההיסטוריה האירופית. אחדות מתפישות היהדות אומצו גם על ידי נביאים והוגים בני קבוצות גדולות אחרות, ובעיקר של אלה המאמינים באיסלאם. השפעת היהדות איננה מורגשת כלל ועיקר בתרבויות שמקורן באסיה, באפריקה ובאמריקה הדרומית, ובאזורים אלה שוכן, כידוע, רוב המין האנושי.

"נגיף" הקוסמופוליטיות

אבל, בגלל האקסקלוסיביות האדוקה של היהדות, שגם האורתודוכסיה הרבנית בתפוצה וממשלות ישראליות לדורותיהן לא רצו, ואינן רוצות, להיפטר ממנה, הקיף העם היהודי את עצמו בחומות גבוהות, ובתוכן ניסה לשמור על המאפיינים האתניים והתרבותיים שלו. החומות האלה, שקבעו את גבולות החלת התרבות היהודית, גרמו לכך שהלכה למעשה, רק מי שהחזיק עצמו כיהודי מסורתי או דתי קיבל את יסודות התרבות היהודית. הפרדוקס הגדול מבחינת אלה המאמינים בכך שייעוד העם היהודי הוא להיות "אור לגויים" הוא בכך, שגאוות היהדות הייתה על הבידוד הזה, שאפשר שימור היחידה האתנו-לאומית. זה, למשל, היה הבסיס לתפישה הגאה של "עם לבדד ישכון." לכן אין מנוס מהמסקנה כי היהדות היא מקרה טיפוסי של קבוצה אתנו-לאומית המצויה בגטו, שהיה כפוי ורצוני כאחד.

במאה התשע-עשרה, ובייחוד במשך המאה העשרים, גברה פתיחותן של קבוצות רחבות בעם היהודי להתפתחויות תרבותיות ואידיאולוגיות גם מחוץ לגבולות הגטו הכפוי והרצוני; ובמקביל, גברה גם הנכונות לאמץ יסודות תרבותיים שנוצרו על ידי בני אומות אחרות. נטייה זו גברה עד כדי כך, שיהודים רבים זוהו כקוסמופוליטים מובהקים, והיו גם כאלה שטענו כי יהודים אלה נשאו את "נגיף" הקוסמופוליטיות. אך היא לא הייתה משותפת לכל היהודים, בוודאי שלא לדתיים, ובייחוד לא לחרדים - שהלכו והתבצרו יותר ויותר בתוך החומות, בתוך המסגרת היהודית שהייתה מצויה, כאמור, בגטו.

יתר על כן, הנכונות לקבל עיקרים אידיאולוגיים ותרבותיים שנוצרו על ידי אומות אחרות, היא חד-כיוונית במובהק. ההשפעה התרבותית של העם היהודי –להבדיל מההשפעות של יהודים כפרטים, שהתרומות שלהם אינן בעלות אופי יהודי ייחודי- על ההתפתחויות התרבותיות היא כה מזערית, עד כי היום קשה לאתר השפעות תרבותיות יהודיות או ישראליות מיוחדות על המרקם התרבותי-הכללי.
לכן, היומרה לאצטלה של "תרבות מקיפה" או של ישות בעלת שליחות כלל-אנושית, היא במקרה הטוב בבחינת התרפקות על תרומה תרבותית השייכת לעבר הרחוק, שהדיה כמעט והתמוססו, ובוודאי שאינה מוכרת לרוב בני הדור הצעיר בעולם, ואם מותר להוסיף, גם לא ליהודים ולישראלים צעירים רבים.

זאת ועוד, מבחינה תרבותית, העם היהודי מפוצל ומפורר, וקשה לזהות בו גישה תרבותית דומיננטית או זרם תרבותי מרכזי שיוכל לשמש בסיס לתמורה יצירתית משמעותית, שתביא לפריחה ולשגשוג תרבותי שתהיה להם השפעה ניכרת על האנושות.
יתר על כן, למרות שקיימת קבוצה שאינה רק מוגדרת על ידי אחרים כיהודים, אלא שגם מגדירה את עצמה כך, הרי שרבים מחבריה אינם נוהגים על פי עקרונות המוסר והצדקה "יהודיים." הניסיון לטעון שבגלל מהותה הייחודית כביכול של היהדות, אין מקום לטפח יעדים סטנדרטיים המקובלים על ידי בני לאומים "נורמליים" הוא, כמובן, לגיטימי, אבל חשוב שקודם כל, יוחזרו על מכונם יעדים סטנדרטיים, כמו שלטון החוק, חופש הפרט ויחס חיובי לנושאי איכות הסביבה – שהפכו להיות זרים לחלק מהישראלים - המהווים כביכול את המרכז התרבותי החשוב ביותר של היהדות.

בקצרה, קשה לזהות את העם היהודי העכשווי ואת ישראל העכשווית כמקורות לבשורות תרבותיות. היהדות וישראל הפכו לצרכניה של התרבות הכללית, ולא ליצרנים של תרבות מקורית, ואם יהודים בתפוצה משתתפים ביצירת התרבות הכללית העכשווית, הרי שתרומתם של הישראלים לתהליך זה היא זניחה, ובמקרה הטוב - שולית. ובכן, אם העם היהודי אינו מהווה "תרבות מקיפה," מה כן מאפיין אותו?
כיוון שהתשובה הניתנת במאמר זה היא כי, כמו עמים אחרים, גם העם היהודי מהווה "תפוצה הקשורה למדינה," יש צורך לדון בתופעת התפוצות בכלל, ובאפשרות להחלת העל העם היהודי.

פרופיל כללי של התפוצות האתנו-לאומיות

כאמור, מופע התפוצות האתנו-לאומיות איננו חדש. כיוון שתפוצות כאלה נוצרו בעת העתיקה, בימי הביניים ובעת החדשה והן נוצרות גם עתה, צריך ואפשר להבחין בין התפוצות על פי גילן, כלומר, העידן ההיסטורי שבו הן נוצרו. ברוח זו,קיימות "תפוצות קלאסיות," שנוצרו בעת העתיקה ובימי הביניים, המתקיימות עד עתה. על הקטגוריה הזו נמנות, למשל, קהילת התפוצות הסינית וההודית בדרום מזרח אסיה, התפוצה הארמנית במזרח התיכון והצוענים. הקבוצה השנייה של תפוצות אתנו-לאומיות כוללת את ה"תפוצות המודרניות." תפוצות אלה נוצרו החל מהמאה השמונה-עשרה. מספר התפוצות האלה הוא גדול. נזכיר כאן רק כמה תפוצות גדולות מוכרות: הפולנית, היוונית, האירית והאיטלקית. הסוג השלישי אלה הן "תפוצות בהתהוות" - הקוריאנים, התורכים באירופה המערבית והמרוקנים (עדיין לא ברור האם הרוסים היושבים דרך קבע ברפובליקות הסובייטיות לשעבר אכן ייצרו תפוצה, על פי המאפיינים שיוזכרו למטה).
רוב התפוצות הקיימות עתה הן תפוצות הקשורות למדינה, בארץ המוצא שלהם, ורק מיעוטן "חסרות מדינה." בקבוצה זו נכללים הצוענים, הסיקים והפלסטינים. בראשית המאה העשרים ואחת מתקיימות רוב התפוצות האתנו-לאומיות במציאות חברתית ופוליטית מורכבת מאין כמוה. בנוסף לצרכים הבסיסיים הקשורים להתמודדות במורכבות הרבה של העידן הנוכחי והמושפעים מהגלובליזציה, מהליברליזציה, מהסובלנות, ומהופעת תרבות גלובלית מצד אחד, ומהלוקליזציה, האינדיבידואציה ומהתעוררות נטיות להתנגשות עם ה"אחר" מצד שני – צריכים חברי התפוצות להתגבר על הקשיים הכרוכים בחיי קבע בארצות המארחות, המרוחקות בדרך כלל מארץ המוצא שלהם, וברצונם הקמאי לשמור על קשרים עמן.
ברוח זו, התפוצות האתנו-לאומיות הן ישויות חברתיות פוליטיות המתקיימות בארצות מארחות, שגבולותיהן אינם משיקים לגבולותיה של ארץ המוצא. יש צורך לשים לב כי השאלה אם להתייחס אל הישויות האלה כאל "קהילות" היא שאלה פתוחה, וזאת בגלל אי בהירות בדבר המחויבות למסגרות הארגוניות של הישויות האלה.

בניגוד לדימוי הרווח, כל התפוצות נוצרו - והן עדיין נוצרות - הן כתוצאה מהגירה כפויה (גירוש מארץ המוצא ) והן כתוצאה מהגירה רצונית (הקשורה לחיפוש אחרי מקום מגורים בטוח ונוח) ליותר מאשר ארץ מארחת אחת, וגם לא רק למדינה שכנה הגובלת עם ארץ המוצא. התפוצות שבהן אנו עוסקים כאן נותרות כמיעוטים בלתי דומיננטיים ובלתי מבוללים בארצות המארחות אותם. (לכן האנגלוסכסים בארצות הברית אינם יכולים להיחשב כתפוצה).

חברי התפוצה יושבים ישיבת קבע בארצות המארחות אותם, כשכמה מהם בעלי אזרחות של הארץ המארחת. רובם אינם מתייחסים לישיבת הקבע שלהם בארצות המארחות כאל "גלות." רק מעטים מהם מצטרפים לתנועות שיבה לארץ המוצא שלהם (מה שאנחנו מכנים "עלייה"), ושבים אליה. יחד עם זאת, לעתים מתרחשת תנועת שיבה כזו. וכמו ההגירה אל הארץ המארחת, כך גם השיבה היא לעתים כפויה (כמו במקרה של וייטנאמים שנאלצו לחזור לארצם), ולעתים היא מרצון (כמו האירים החוזרים עתה לאירלנד המשגשגת, יחסית).

ההחלטה בדבר הצטרפות לתפוצה קיימת, או ההחלטה לסייע בהקמת תפוצה, מתקבלת על ידי הפרטים או המשפחות, או קבוצות השארים, או חוגי החברים - רק בארץ המוצא. זאת, רק לאחר שהות מסוימת, המאפשרת את בחינת התנאים החברתיים-פוליטיים והכלכליים שם.
מאפיין מרכזי של מופע התפוצות הוא שחבריהן שומרים על הזהות האתנו-לאומית-דתית שלהם, שאחד מיסודותיה החשובים ביותר היא קשר רגשי ומעשי חזק לנעשה בארץ המוצא (המולדת) הריאלית או המדומיינת.

סולידריות בתקופות משבר

על בסיס ההתנסות בחוויית ההגירה, ההחלטה בדבר ישיבת הקבע, שמירת הזהות והרצון לשמור על קשר עם המולדת, נוצרת סולידריות בקרב חברי התפוצה. הסולידריות הזו, שבין חברי התפוצה, מתחזקת בייחוד בתקופות משבר בארץ המארחת או במולדת. אבל, קיומה של התפוצה אינו אפשרי רק על יסוד סולידריות הזו הנוצרת בארץ המארחת. כדי לקיים את הישות הזו דרושה התארגנות קבוצתית אינטנסיבית.

ארגוני התפוצה מקיימים פעילות תרבותית, חברתית, פוליטית וכלכלית ענפה, הפעילויות האלה מתקיימות על אדמת הארץ המארחת, בארץ המוצא ובארצות מארחות אחרות שבהן מצויות קהילות אחרות של אותו עם. ברור כי הפעילות בכל המישורים האלה מצריכה רשתות תקשורת פנימיות ועל-מדינתיות מסועפות. באמצעות הרשתות האלה מועברים משאבים כלכליים, אנושיים, תרבותיים פוליטיים ודיפלומטיים רבים.

הקשר הרגשי של חברי התפוצה עם ארץ המוצא, קיומם של ארגוני התפוצה בארץ המארחת, וקיומן של הרשתות העל-מדינתיות משמשים כרקע להתעוררות בעיית הנאמנות של חברי התפוצות.

קיימים ארבעה דפוסי נאמנות של תפוצות אתנו-לאומיות: נאמנות מוחלטת למולדת -דפוס זה מופיע בעיקר בקרב תפוצות חסרות מדינה, הנמצאות במאבק להקמת מדינה; נאמנות המחולקת בין הארץ המארחת והמולדת - אופיינית בייחוד לתפוצות אתנו-לאומיות המתגוררות בארצות מארחות, שיחסיהן עם ארץ המוצא של חברי התפוצה בעייתיים; נאמנות כפולה: לארץ המארחת ולארץ המוצא - תופיע בעיקר בתפוצות שבהן יחסי ארץ המוצא והארץ המארחת סבירים; ונאמנות עמומה – תאפיין בעיקר תפוצות מתהוות התוהות עדיין על האוריינטציה המרכזית שלהן.8 דימויים בקשר לנאמנות התפוצות, או ראיות ריאליות בדבר נאמנויות מלאות לארץ המוצא או נאמנות מחולקת, משמשים כרקע למתח ולהתנגשות בין התפוצה והארץ המארחת מצד אחד, והתפוצה וארץ האם מצד שני.

מפאת קוצר היריעה, לא נדגים באופן אמפירי את העובדה כי המאפיינים האלה תואמים את רוב התפוצות האתנו-לאומיות הקיימות עתה. אולם מחקרים אמפיריים רבים על מצבן של תפוצות רבות ושונות מעידים, כי אכן תפוצות חסרות מדינה ותפוצות קשורות למדינות, תפוצות קלאסיות, מודרניות ומתהוות, וכן תפוצות עשירות ועניות - מציגות את כל המאפיינים האלה. הדבר מאפשר השוואה בין תפוצות שונות. יתר על כן, החלת מסקנות תיאורטיות המבוססות על מחקרים השוואתיים על תפוצות ספציפיות, וזאת, מבלי שממעיטים מחשיבות התנאים הספציפיים במדינות המארחות, וכן מהמאפיינים הייחודיים של התפוצות השונות. המאפיינים המיוחדים של תפוצות ספציפיות, נוספים למאפיינים הכלליים המשותפים לתפוצות האתנו-לאומיות.

מאפייני התפוצה היהודית

אין ספק כי גם לתפוצה היהודית יש מאפיינים מיוחדים (אבל לא ייחודיים) כמו גיל היסטורי מופלג; יכולת קיום מוכחת בתנאים סביבתיים קשים מאוד; היסטוריה טראומטית מאין כמוה, כולל זיכרון השואה; דרגת סולידריות גבוהה בין חברי "הגרעינים הקשים" בתפוצה; דפוסי ארגון מסורתיים מפותחים (ויש הטוענים שאלה הם דפוסים קפואים מבחינה מבנית ומקובעים מבחינת הפעילויות); סיוע אדיר להקמת מדינת הלאום ורמות סיוע גבוהות לבניין ולחיזוק המדינה ותנועת שיבה (עלייה) לארץ המוצא.

אבל, אין צורך בבחינה פורמלית מפורטת של אפשרות החלת כל רכיבי הפרופיל הכללי של התפוצות, שהוצעו לעיל, בכדי לקבוע בצורה חד-משמעית כי התפוצה היהודית מציגה פרופיל דומה מאוד לכל יתר התפוצות האתנו-לאומיות. זאת ועוד: התפוצה היהודית מציגה פרופיל דומה מאוד לתפוצות הקלאסיות והמודרניות האחרות. כמו רבים מחברי התפוצות האלה, גם היהודים מצליחים לשמור על הזהות האתנו-לאומית שלהם.

יתר על כן, לולא ההתרחקות מהעם בגלל האורתודוכסיה הדתית והחרדית, ולולא ההתרחקות מהלאום בגלל דפוסי הארגון וההנהגה הקהילתית המסורתית, קרוב לוודאי שמספר היהודים המזדהים היה גדול יותר.
מכל מקום, על פי הידוע לנו עתה על תפוצות אתנו-לאומיות-דתיות אחרות, בשלב זה של הדיון אפשר להציע הערכה ריאלית של המצב העכשווי של העם היהודי, כולל התפוצה היהודית, שתשמש כבסיס להערכות (ולא לתחזיות מבוססות כביכול) בדבר כיווני ההתפתחות העתידיים בתחומים הבאים.

א. התחום הדמוגרפי: למרות קביעות פסימיות בדבר היעלמותן של כמה מהקהילות היהודיות הקיימות היום, ובעקבות זאת בדבר חיסולה של "מסה (דמוגרפית) קריטית מינימלית"(שאיש איננו יכול לומר מהי, כיוון שיש הרבה תפוצות אתנו-לאומיות זעירות המתקיימות בכבוד), אין ספק כי כמו בעבר, יישמרו "גרעינים קשים" של רוב הקהילות הקיימות עתה. יתר על כן, גם בקהילות שנראה כאילו הן מתחסלות, נותרים גרעינים כאלה. יש קבוצות לא מבוטלות שהיו רדומות, וקבוצות שוליים המתעוררות והמחפשות אפיקי פעולה חדשים, לא ממוסדים ולא מסורתיים. לאור תהליכי הגלובליזציה והליברליזציה, והתרחבות הלגיטימציה של התפוצות בקרב חברות מארחות, קרוב לוודאי שלמרות נישואי התערובת המתרבים, תהליכי ההתרחקות אף ייבלמו. הערכה זו עומדת בניגוד גמור להמלצה האתנו-צנטרית המובהקת למנוע "מהילה דמוגרפית." כאמור, הדלדול הדמוגרפי של העם בתפוצה קשור דווקא לאקסקלוסיביות ולהתנגדות לנישואי תערובת.

ב. הדגשת האלמנט האתני בזהות היהודית: כתוצאה מתהליכי חילון נמשכים, המושפעים מנטיות כלליות ברוב החברות המארחות, כתוצאה מהלגיטימציה הגוברת של הקבוצות והתפוצות האתנו-לאומיות, וכתוצאה מרתיעה מפני האורתודוכסיה הדתית והחרדית בתפוצה, יש גידול לא מבוטל במספר היהודים המפחיתים מחשיבות האלמנט הדתי ביהדות ומדגישים את האלמנט האתני בזהות שלהם, וכאמור, גם אלה ליהודים ייחשבו. המסקנה היא כי אם הקהילות היהודיות מבקשות להבטיח את ההמשכיות שלהן, הן צריכות לקבל את הנטייה הזו ולא להילחם בה.

ג. ההיבט הארגוני: כמו תפוצות מודרניות אחרות, כך גם התפוצה היהודית מאורגנת היטב. וכמו ארגוני תפוצות אחרות גם הארגונים האלה פועלים במישור המקומי, בארצות המארחות את התפוצות, במישור הבין-קהילתי ועל המישור הבין-מדינתי, קרי: על מישור היחסים עם ישראל. כלומר, אין צורך להמליץ על הקמתם של ארגונים יהודים, כיוון שאלה כבר קיימים ופועלים. הבעיה בתחום זה מצויה בהיבטים אחרים: הבעיות הן שלעתים קיימת כפילות ותחרות בלתי פורייה בפעולתם. בעיה אחרת היא שכל הארגונים היהודיים המסורתיים, כולל אלה שמרכזיהם בישראל, ו"המקצוענים" השולטים בהם, גורמים לתחושת ניכור מצד יהודים צעירים, המבקשים להתרחק ככל שיוכלו מארגונים בלתי דמוקרטיים שאינם נענים לדפוסי החשיבה וההתנהגות שלהם.

ד. אמצעי התקשורת האלקטרוניים: גם בתחום זה כמו בתחומים אחרים, התפוצה היהודית הפגינה מודעות ואפילו חלוציות. כך, לדוגמא, מצויות עתה רשתות תקשורת מדינתיות ועל-מדינתיות רבות ומפותחות להפליא. הווה אומר: אין מחסור באמצעי תקשורת מתוחכמים, הבעיה היא במסרים ובמשאבים המועברים ברשתות האלה.

מכיוון שהמקצוענים והארגונים המסורתיים שולטים בכיפה וגם באמצעים של התקשורת היהודית וכן ברשתות התקשורת היהודית, הרי שגם במסרים ובמשאבים אין חידושים רבים או בשורות לפריחה תרבותית יהודית ספציפית מחודשת.

יחסי ישראל והתפוצה כאשר בוחנים לאשורם את יחסי ישראל והתפוצה היהודית, ובייחוד את מדיניות ממשלות ישראל "לדורותיהן" כלפי התפוצה היהודית, מתברר כי העמימות ואי הבהירות רבים מהדברים הנהירים (כאן ראוי לציין כי להוציא מאמרים בודדים, אין ניתוחים של ההיבט הזה, של מדיניות החוץ הישראלית). אבל גם ללא מחקר מעמיק ברור כי ישראלים רבים, ובכללם פוליטיקאים, אנשי ציבור ואפילו אנשי אקדמיה,שילמו ועדיין משלמים מס שפתיים בלבד לגבי החשיבות הקיומית של קשרי ישראל והתפוצה ולגבי השותפות האמיתית בין ישראל והתפוצה.

מאז הקמת המדינה היה, ועדיין קיים, פער גדול בין ההצהרות הרמות של רבים מהקברניטים הישראליים בדבר חשיבות הקשר בין ישראל והתפוצה - מחד גיסא,ובין סדרי העדיפות של מדינת ישראל, שהולידו את המדיניות הישראלית המעשית כלפי התפוצה - מאידך גיסא.

למעשה, במשך כל התקופה הזו תפסו האינטרסים של העם היהודי מקום נמוך מאוד בסדרי העדיפות של המנהיגים הישראלים, ובכללם בן גוריון, רבין, שמיר, נתניהו וברק. יתר על כן, ממשלות ישראל לא גיבשו אסטרטגיה ברורה בדבר היחסים עם התפוצה. לכן, המדיניות הייתה אופורטוניסטית והשתנתה תדירות. יחסי ישראל והתפוצה התנהלו בעיקר על ידי פוליטיקאים זוטרים יחסית, בירוקרטים ו"מקצוענים",במסגרת הארגונים המיוחדים שיועדו לתחום זה. עמדותיהם של רבים מאלה נקבעו, ועדיין נקבעות, על ידי נטיות אישיות סובייקטיביות, אינטרסים מפלגתיים ואישיים, דימויים בלתי בדוקים וקריאה מוטעית של המציאות בתפוצה.

לכן, לא מפליא כי במשך חמישים השנים האחרונות עברה מערכת היחסים הזו כמה גלגולים. התקופה הראשונה (1973-1948) הייתה "תקופת האמביוולנטיות." זו הייתה התקופה שבה שימשה ישראל כמרכז העם היהודי רק לכאורה. העם היהודי היה מגויס לסייע לישראל בגלל הזיכרון הטרי של השואה, הקמת ישראל, מלחמות 1956 ו-1967, וקיומן של קהילות יהודיות במצוקה. והנה, דווקא באותה התקופה הפגינו הקברניטים הישראלים מידה רבה של אמביוולנטיות ביחסם לתפוצה, כשתשומת הלב הופנתה אל התפוצות בעיקר בשעה שישראל הייתה זקוקה לסיוע מהן.

התפכחות והתרחקות

בעקבות מלחמת 1973 נוצר מפנה בתחום הזה, של יחסי החוץ של ישראל. המלחמה העגומה ההיא סימנה את ראשית התהליך המתמשך של פיחות משמעותי במעמדה של מדינת ישראל בעם היהודי, ושל פנייתן של קהילות שונות בתפוצה, מישראל והלאה. הפיחות הזוחל הזה עורר מבוכה אצל הקברניטים הישראלים, גם מבחינת מעמדה של ישראל בעיני התפוצה, מבחינת יכולת המניפולציה הישראלית ומבחינת ההשקפה הישראלית בדבר חיוניות הקשר עם התפוצה. תקופה זו נמשכה עד לתחילת שנות התשעים של המאה העשרים.

את התקופה השלישית, שבה אנו מצויים עתה, אפשר לאפיין "כתקופת התפכחות",בעיקר של התפוצה היהודית. קרוב לוודאי כי גם בין פוליטיקאים ומקצוענים בישראל חלה התפכחות מסוימת לגבי מעמד ישראל ויכולתה להמשיך לכוון ולטפלל את מערכת היחסים הזו. יחד עם זאת, לא חל כל שינוי מבחינת הפער בין הצהרות רמות לגבי חשיבות התפוצה ובין מדיניות ישראלו-צנטרית מובהקת.
בשנים האחרונות נעשה ניסיון על ידי יהודים רבים בתפוצה להעריך מחדש את מרכזיותה של ישראל בעם היהודי, את יכולתה לתרום להמשך קיומו של העם היהודי וכן את הצרכים הדחופים ביותר של התפוצה. המסקנות שרבים בתפוצה היהודית מסיקים כתוצאה מההתפכחות הזאת הן, שקיים חלל בהוויית העם היהודי. להערכה זו תורמות גם פרשיות שונות שהתרחשו בעת האחרונה, כמו פרשת פולארד, פרשת חוקה המרה, המשברים בתהליך השלום וכל המשתמע מהם לגבי קשרי התפוצה וישראל.
ההתפכחות וההתרחקות ניכרות היטב בעת שבוחנים כמה אינדיקטורים כמותיים: מספר התיירים היהודים הבאים לביקורים בישראל פחת; החלק היחסי של התרומות המופנות לישראל פחת באופן משמעותי, ולעומת זאת עלה חלקם היחסי של המשאבים הכספיים המופנים, ובצדק, לצרכים הפנימיים של התפוצה אין ספק כי שינויים אלה נובעים לא מחוסר במדיניות לעם היהודי, אלא משינויים פנימיים מרחיקי לכת בקהילות היהודיות בתפוצה, שהם כמעט בלתי הפיכים. יש פיחות במידת העניין במה שמתרחש בישראל, המשתקף במספר המשתתפים בהרצאות ובסמינרים על נושאים ישראליים; אין גידול במספרי הסטודנטים היהודים הבאים ללמוד באוניברסיטאות בישראל; אין גידול בעלייה לישראל מהמערב; הסקרים על מידות המחויבות של יהודי התפוצה לישראל מעידים על פיחות הדרגתי גדל והולך.
לסיכום, הולך וגובר תהליך התרחקותן של קבוצות גדולות בתפוצה היהודית מישראל. לא נראה כי הוסקו מלוא המסקנות מהתפתחות זו, ולאור הדשדוש התרבותי בישראל קרוב לוודאי כי תהליך זה יימשך.

האם אפשר לתכנן מירושלים את עתיד העם היהודי?

הרעיון והפרקסיס של תכנון או קביעת מדיניות בנושאים חברתיים, פוליטיים ואפילו כלכליים על ידי גופים מרכזיים בעבור קולקטיבים חברתיים גדולים, כמו "מדינות-לאום",או אומות, מצויים זה מכבר במשבר עמוק. מכה כמעט ניצחת לרעיונות האלה הונחתה על ידי ההתמוטטות של ברית המועצות ושל גרורותיה, שבבסיסן הייתה המחשבה כי מרכז פוליטי חזק יכול לתכנן ולעצב את עתיד החברות שעליהן שלטה המפלגה הקומוניסטית הרוסית. לגורל דומה זכו ניסיונות התכנון המרכזי במדינות העולם השלישי. קרוב יותר אלינו, ברוב מדינות המערב, נטשו את הרעיונות האלה זה מכבר. הסיבה היא שרבים מכירים בכך שתכנון כזה הוא בלתי אפשרי, וגם בלתי רצוי. כך, גם במדינות המערב-אירופיות שבהן ממשלות סוציאל-דמוקרטיות זנחו את התכנון הלאומי המרכזי. רוב הממשלות במדינות האלה אימצו את "הדרך השלישית," המניחה לכוחות השוק לכוון את ההתפתחות החברתית והכלכלית מצד אחד, והמנסה לדאוג לקבוצות חלשות מעטות ביחס, מצד שני; על אחת כמה וכמה, שקשה לתכנן עבור תפוצות, כמו התפוצה היהודית, שחבריהן חיים במדינות מארחות רבות שבהן שוררים תנאים שונים, וזאת אף על פי שגם המדינות האלה הופכות לדומות יותר.

הפלורליזם היהודי העמוק, האסרטיביות הגדולה יותר של כל אחת מהתפוצות, קבלת הרעיונות בדבר אוטונומיה של הפרטים ושל קבוצות חברתיות ודחיית מרכזיותה של ישראל, יהפכו כל ניסיון לתכנן ולבצע מדיניות של כל העם מירושלים לבלתי קבילה מראש. נהפוך הוא, הדבר יביא רק לניכור של אנשים צעירים רבים.

הרעיונות לתכנון מרכזי מישראל יידחו מפני שני טעמים נוספים: ראשית, כדי שלא לעורר מחדש את המאמינים השוטים, אבל המסוכנים ב"פרוטוקולים של זקני ציון". בייחוד באווירה העכשווית של התעוררות הניאו-נאציזם ושנאת הזר, ייזהרו יהודי התפוצה מאוד מיצירת הרושם שקיימת, כביכול, ממשלה יהודית עולמית, אשר מקום מושבה הוא בירושלים, שקובעת מדיניות מהמרכז הזה ומכוונת את פעולות התפוצה בארצות מושבה השונות.

שנית, רעיונות ותכניות בדבר מדיניות דמוגרפית של העם היהודי, המכוונת להגברת שיעורי פריון, לפעולה נמרצת לנישואין בין יהודים, ולתביעה לגיור של בני זוג - מזכירים רעיונות בדבר "טוהר הגזע" ואקסקלוסיביות; רעיונות בדבר יצירת "אליטה מדינאית" יהודית, המזכירה גם היא את זקני ציון; רעיונות בדבר הכוונת "עיקר הפעולה של התפוצה למען מדינת ישראל", וכיוצא באלה רעיונות מסורתיים משוחזרים, יידחו כיוון שהם עומדים בסתירה מוחלטת להלכי הרוח המקובלים עכשיו על רוב היהודים המזדהים, וכן על רוב "היהודים השוליים", שאותם רוצים לקרב מחדש ליהדות ולעם.

דומה כי המסקנה המתבקשת היא חד-משמעית: אין אפשרות, ובייחוד אין צורך, במדיניות כוללת לעם היהודי המכוונת מירושלים.

תסריט עתידי מפוכח

כאמור, כדי לתקן את המצב העכשווי, המאופיין בעיקר על ידי תהליכי התרחקות בין ישראל והתפוצה, יש צורך שגם בישראל תחול התפכחות מלאה לגבי מעמדה הירוד בעם. הבנה מלאה של מצב התפוצה ויחסיה עם ישראל מתוך פרספקטיבה השוואתית של חקר התפוצות האתנו-לאומיות תוכל אולי ליצור את הרקע הדרוש לתפישה מתקנת, ואולי גם לצעדים מתקנים.

מכל מקום, לי נראה כי התסריט הריאלי הוא שההתפתחות העתידית תעוגן במכוונותו בתביעה בלתי פורמלית של קהילות רבות בתפוצה לאוטונומיה רבה יותר מבחינת המחויבות לישראל ולפעולה בעבורה, ובמקביל, ליצירת דפוסי יחסים והסדרים, כעין פדרטיביים רופפים (בהמשך למצב השורר בלאו הכי עתה ביחסי ישראל והתפוצה), וכל זאת במקום המצב שבו יש עדיין כאלה המבקשים להציג את ישראל כמרכז העם היהודי ומנסים להכין מכשירי מדיניות שישרתו את התפישה הזו.

ראייה מפוכחת של המצב תטען, כי במקום להשקיע מאמצים בכיוון הזה, יש צורך להכיר בכיוונים שכבר התגבשו, להטמיע את הבנתם, ולחפש דפוסים חדשים לשיח של שווים, בדבר העתיד הלוט בערפל של העם היהודי ושל יחסי ישראל והתפוצה, אבל לא של המרכיב הדמוגרפי, אלא של המרכיבים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים של הזהות היהודית ושל היחסים בין חלקי העם.

הערות
1. ראה לדוגמא: דרור, י., "אקדמה למדיניות עם יהודי", כיוונים חדשים, דצמבר, 1999.
Update Demographic A - People Jewish ,.The ,S" ,"DellaPergola .2.
,Hebrew,1996 ,vi ,v .Kivunnim
3. ראה לדוגמא: ,B ,.Wasserstein
4. ראה לדוגמא: ביילין, י., מותו של הדוד מאמריקה: יהודים במאה-12, הוצאת ידיעות אחרונות, תל-אביב, 1999.
5. ראה לדוגמא: דרור, י., חידוש הציונות, הוצאת הספרייה הציונית, ירושלים ,1999.
6. דרור, י. אריגת עתיד יהודי-ציוני למדינת ישראל, המועצה הציונית, ירושלים, 1999.
יעקובי, ג., "שותפות חדשה, יחסים אחרים", כיוונים חדשים ,1 דצמבר, 1999.

Huntington ,S .The clash of Civilizations and the Remaking of World .Order ,Simon and Schuster ,New York 1996 Sheffer ,G" ,.A New Field of Study :Modern Diasporas in International Relations ",in :Sheffer ,G) .ed (.Modern Diasporas in International Relations ,Croom Helm ,London 1996 ;Sheffer ,G" .Ethno-National .diasporas and Security ,"Survial ,36 ,1 ,1994 Sheffer ,G" ,.The Loyalties of Ethno-National Diasporas and the Case (.of the Jewish Diaspora "in :Elazar ,D ,.and Weinfeld ,M) ,.eds ,Still moving :Recent Jewish Migration in Comparative Perspective .(Transactions ,New Brownswick ,2000) forthcoming ,Sheffer ,G" ,.Jews ,Jewry and Israel's Foreign Policy ,"in :Constas ,D ,.and Platias ,A) ,.eds (.Diasporas in world Politics ,Macmillan London 1993 ;Sheffer ,G" ,.Israel-Diaspora Relations in a Comparativ ,Perspective ,"in :Barnett ,M) ,.ed (.Israel in Comparative Perspective .Suny Press ,Albany 1995