הסדרי נגישות
עמוד הבית > אמנויות > אמנויות פלסטיות > ציור > ציור ישראליעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > משפחת האבות > סיפורי אברהםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מקרא באמנות > אברהם, יצחק ויעקב
מכון מנדל למנהיגות




תקציר
בחינת יצירותיהם של חיים מאור ועדי נס, מדגישה את השינוי בגישת האמנות כלפי נושא העקדה, כתוצאה מהיסדקות האמונה בערכים הלאומיים החילוניים ובציונות.  העיסוק האמנותי בעקדה קיבל משמעויות כלליות יותר ונקשר לשאלות העוסקות במהותן ובמשמעותן של הדת והאמונה היהודית בעולם המודרני והפוסט - מודרנ.



הבחינה המחודשת של המקורות היהודיים והשפעתה על הביטויים של נושא העקדה
מחברת: אורנה סילברמן


היסדקות האמונה בערכים הלאומיים החילוניים ובציונות השפיעה על גישת האמנות כלפי נושא העקדה. התערערות האמונה בערך ההקרבה והחיפוש אחרי מקורות חדשים לבניית הזהות היהודית של האמנים הרחיקו את האמנות מהטקסט המקורי של סיפור העקדה ומהפרשנות הלאומית שניתנה לו באמנות הישראלית. כבר בשנות השבעים של המאה העשרים (לדוגמה, ביצירותיהן של מיכל נאמן ויוכבד ויינפלד) האמנות החלה לעסוק בסוגיות הדתיות הטמונות בסיפור בדרך אישית -ביקורתית. מושג או סמל העקדה קיבל משמעויות כלליות יותר ונקשר לשאלות העוסקות במהותן ובמשמעותן של הדת והאמונה היהודית בעולם המודרני והפוסט - מודרני. החל דיון בשאלות כגון נוקשות ההלכה, מוסריותו של האל, מהי אמונה ומהי קדושה וכיצד מבטאים אותן. בתוך שאלות אלה העקדה שימשה לפעמים כמטפורה ויזואלית לתיאור מצב קיומי, חברתי או אישי ולפעמים כמעין סמל שהוטבע בתרבות, רקע שבאמצעות התייחסות אליו - חיפשה האמנות כיוונים חדשים.

יוכבד ויינפלד וחיים מאור- "עקודים" להלכה

שאלת הלגיטימיות של הסמכות הדתית כמערכת נתונה וכובלת, שהיהודים נתונים בתוכה, הציגה עמדה הפוכה לתפיסה המסורתית של מעמדה של הדת, שנבעה גם מהפרשנות האורתודוכסית לסיפור העקדה. הצגת הפן המדכא של ההלכה העלה, בהקשר העקדה, שאלות כגון מדוע לא שותפה שרה בעקדה ומדוע יצחק מקבל בהכנעה את גורלו. עמדות ביקורתיות אלה נגד האורתודוכסיה מתקשרות לעמדות המערערות על קשיחות הלב שבעקדה, והן מופיעות כבר במדרשים.

האמנית יוכבד ויינפלד אמנם אינה עוסקת בסיפור העקדה המקראי ואף אינה משתמשת בסמלים המבטאים עקדה, אך היא בונה סיטואציה שבה היא עצמה מוצגת כקורבן של המערכת ההלכתית הרבנית ויוצאת נגד קשיחות הלב של מערכת זו : ויינפלד יצרה מיצג בשם "נידה" שבו היא עוברת כביכול טקס של רחצה והיטהרות בעזרת "בלנית". באותה תקופה הייתה האמנית נשואה לגבר שומר מצוות וליצירתה יש ממד של מחאה אישית על הסבל שגורמת נוקשותה של ההלכה היהודית לנשים וליחסים בין בעל לאישה.

שימוש ברור יותר בדימויים של עקדה במובן של קשירה ושלילת חופש - מופיע ביצירותיו של חיים מאור.

"ב1975, בעודו תלמיד 'המדרשה' יצר חיים מאור עבודות גוף מצולמות, בהן כרך על זרועותיה של אישה עירומה רצועות (טייפ שחור, הנראה כרצועות של תפילין). שדי האישה פוגשות בזרועות העקודות ומאזכרות את זיווג התפילין והמין בשירה של יונה וולך שנות השבעים, 'תפילין'..."1.

יצירתו המתריסה של מאור מזווגת בין הטקס הגברי של הנחת התפילין ובין האישה העירומה שמה שנראה מגופה הם השדיים וזרועותיה מחוברות זו לזו על ידי התפילין. אפשר לראות ביצירה זו, כמו ב"נידה" של יוכבד ויינפלד, ביטוי לדיכוייה של האישה ביהדות על ידי מערכת גברית המסומלת ברצועות תפילין העוקדות את זרועות האישה ומותירות אותה עירומה ועקודה, עבור הגבר. אך כוחה של היצירה, מעבר לפרשנות סמלית פשטנית במידת מה, הינו בעצם הדימוי המשלב בין גופה העירום של אישה אנונימית לבין התפילין, סמל כה מובהק של התפילה היהודית הגברית. היצירה שוברת גבולות בין קדושה לחולין, בין גברים לנשים, בין מותר לאסור ובכך מרחיבה את גבולות ההגדרה של מקומם ומשקלם של מרכיבים אלה בתוך היהדות. היצירה מבטאת את הגישה שהיהדות וההלכה, אם נשתמש בפרפראזה מהשיר 'נוכח פסל אפולו' של טשרניחובסקי, "אוסרות את האל ברצועות של תפילין". גישה זו, כאשר מעמידים אותה מול הפרשנות המסורתית של העקדה, מציגה עמדה מנוגדת, הדוגלת בחופש בחירה ולא בעמדה של "נעשה ונשמע".בשנות התשעים של המאה העשרים שוב משתמש מאור בתפילין ביצירה "תפילין כפולים". "דיוקנו הנוסחתי של מניח התפילין (שמקורו באנציקלופדיה ליהדות) מלווה בשני אגפיו ב"כנפיים "של פסים שחורים מקבילים (במקור, גדר חוסמת להגנת תינוקות), העשויים להזכיר כריכת רצועות תפילין. מינימליזם גיאומטרי גויס להקשר יהודי של דיכוי"2.

אם מפרשים יצירה זו בהקשר עיסוקו האמנותי של מאור בשואה ובמשמעויותיה האישיות והתרבותיות, ניתן לראות בה מטפורה למצבו של היהודי הגלותי. דמותו של מניח התפילין מצוירת על לוח עץ שניתן לפרשו כמזבח סמלי. ה"כנפיים" מעניקות ליצירה צורה הדומה לטריפטיכון, המקובלת באמנות הנוצרית הדתית בכנסיות וכוללת צליבות ופייטות. מוטיב הפסים מעלה גם אסוציאציות של גדרות של מחנות הריכוז ובגדי הפסים של הניצולים.

אמצעיו הסמליים של מאור מרחיבים את משמעות היצירה וכוללים בתוכה אמירות על מקומו וגורלו של היהודי כעקוד, הן בכבלי יהדותו והן בכבלי המפגש בינו לבין הנצרות עד למימושו הטראגי ביותר בשואה.

שם היצירה "תפילין כפולים" מתייחס להכפלת הזרוע המלופפת ברצועות התפילין כאשר שתי הזרועות מצוירות זו מעל זו, במרכז ובחלק התחתון של היצירה. ההכפלה מרחיבה את משמעותה של הדמות לכיוונים שונים. הזרוע השנייה יכולה לסמל זרוע של אישה "מצוות הנחת תפילין אינה חלה על נשים, אך ידוע על נשים שהחמירו על עצמן והניחו תפילין" 3. היא אף יכולה לסמל את הנער בר המצווה, המניח תפילין בפעם הראשונה ואז הופך לבוגר בעיני היהדות, הנמצא בתהליך היפרדות מאביו. מיקומן של הידיים מעלה על הדעת גם את תיאורו של האל בתפילת הנחת התפילין "ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים (בעולם השמימי ובעולם הארצי) לעשות בהם כרצונו" 4. הרחבת המשמעות של היצירה מגדילה את מעגל העקודים ונוספים לו עוד משתתפים: נשים, נערים ואף במשמעות אירונית - האל עצמו.

עדי נס - הבדיקה המחודשת של המקרא כספר מוסר

ב-2007 הציג אמן הצילום עדי נס את תערוכתו "סיפורי התנ"ך". התערוכה כללה 14 יצירות שמוצגות בהן דמויות מקראיות כחסרי בית, ברחובות תל אביב בת זמננו. את בחירתו במקרא כמקור השראה מסביר נס בהיותו חלק מהתרבות הישראלית ובהשפעת חוויות ילדותו:

"גדלתי בשנות ה-70 במשפחה מסורתית.לא היינו דתיים במיוחד, אך במשפחה ספרדית המסורת חשובה. לא הרחק מעיר הולדתי (קריית גת), ישנו תל וכילד חשבתי ששם היה המקום שבו נלחם דוד בגוליית" 5.

נס מציג את הדמויות המקראיות כדמויות עכשוויות ובכך מבליט את הניגוד בין הערכים ההומאניים הטמונים בספר הספרים לבין המציאות החברתית הקשה. כהרגלו, משתמש נס בצילומיו בדוגמנים בלתי מקצועיים שאותם הוא מביים בסצנות המראות את חייהן של הדמויות כעלובות ומלאות סבל,כחסרות בית שזהותן נמחקה על ידי החברה:

"נח שוכב ערום בין מכונות וידאומט. יותר נכון לומר, הוא מתגולל שיכור. רות ונעמי מלקטות פירות רקובים על רצפת השוק ויצחק מובל על ידי אביו בדרך לעקידה כשהוא שוכב עצום עיניים במרומי עגלת סופרמרקט עמוסה שקיות, בקבוקים למחזור וקרשים. כולם הומלסים. כל הדרמות והקריעות הגדולות מתרחשות בעיר העכשווית, שהפנימה את הגלובליזציה ופינתה את רחובותיה לבני אדם עקורים" 6.

לצפיה בסדרת התמונות "סיפורי התנ"ך" של עדי נס

בסדרת תמונות זו מתייחס עדי נס באופן ישיר לנושא העקדה בסיטואציה שבה הוא מציג את אברהם ויצחק.

היצירות על סיפורי התנ"ך של נס הן "ניסיון לומר משהו חדש על האמן ועל העולם שממנו הוא בא".הסיפור המקורי מפורש ומטופל על ידי נס כביטוי רב משמעויות היונק ממקורות שונים וטומן בחובו מסרים מורכבים.התייחסותו של נס לנושא העקדה היא בעת ובעונה אחת מוסרית ,חברתית, אמנותית ואישית - כאשר רובדי המשמעות הללו נשזרים זה בזה.

נס מציג את אברהם "אבי האומה" ו"אביר האמונה", כחסר בית הנמצא בשפל המדרגה של הקיום האנושי. הצגה זו מבטאת את ביקורתו של נס על החברה הישראלית בהווה, חברה שלדעת האמן דרדרה את הערכים המוסריים- חברתיים הטמונים במקרא. אין דמויות מופת בחברה כזו.

אולם בסדרת יצירות זו אברהם אינו מוצג רק כדמות שנגרם לה עוול אלא גם כדמות הנושאת באחריות לגרימת עוול. אברהם, המוביל את יצחק בעגלה מלאה בבקבוקים המיועדים למחזור, מבטא את הביקורת של נס למיתוס העקידה בחברה הישראלית.בראיונות שונים לעיתונות בישראל ומחוצה לה מציג האמן את הדעה כי מיתוס העקדה הוא מיתוס שאבד עליו הכלח, וניתן להשוותו לפסולת המיועדת למחזור שאברהם נושא בעגלת הסופרמרקט שעליה שוכב יצחק: "בתמונה הזו רואים איש האוסף בקבוקים למחזור. חשבתי על המחזור של המיתוסים, על אנשים רבים שאני מכיר המקריבים את בניהם לצבא להילחם עבור המדינה, להילחם עבור אידאלים שאינם קיימים יותר" 7.

ההשפעות האמנותיות שמהן שואב נס רעיונות ביצירה זו מצביעות אף הן על המשמעויות שהוא מנסה להעניק לה.מקור ההשראה המובהק ביותר לצילום המבוים הוא פסלו של האמן האמריקני דואן הנסון, אישה דוחפת עגלת קניות, 1969, שבו נראית אישה אמריקנית טיפוסית מהפרברים דוחפת עגלת סופרמרקט העולה על גדותיה מרוב מצרכים שקנתה. הפסל מציג את עקרת הבית מהפרבר האמריקני כסמל של חברה קפיטליסטית, צרכנית וריקנית. זו אותה החברה שעליה מרמז נס ביצירתו, חברה המדרדרת את ענייה לשפל, מרוקנת את מנהיגיה מחוט השדרה המוסרי שלהם ומקריבה את בניה לשווא.

את דמותו של אברהם שואב נס מאחד האמנים האהובים עליו- קרבג'יו. "האיש שאותו צילמתי כאברהם הגיע מלכתחילה למבחן עבור דמותו של נח. כשראיתי את פניו הבנתי פתאום שהוא נראה בדיוק כמו אברהם של קרבג'יו.כך שהחלטתי ליצור עבורו תמונה המבוססת על "עקדת יצחק" - הרגע הדרמטי של אברהם האוחז בסכין. ואז, חשבתי על הרגע שלאחר ציורו של קרבג'יו, מה קרה לאחר שהם ירדו מהר המוריה. המקרא אינו מספק לנו את כל המידע. פתאום יצחק נעלם ואברהם יורד מההר" 8.

ההשוואה בין יצירותיהם של עדי נס וקרבג'יו מצביעה אמנם על מספר תכונות דומות, אך בעיקר אנו יכולים ללמוד ממנה על הבנתו הייחודית של נס את הסיפור.

דמותו של אברהם ומיקום הסצנה הם יסודות דומים בשתי היצירות. אברהם מוצג כגבר מבוגר, קרח ומזוקן, כדמות האב המופיעה באופן מסורתי ביצירות על נושא העקדה. בשתי היצירות מתרחשת הסצנה באזור מגוריו של האמן- נוף פלורנטיני כפרי אצל קרבג'יו ונוף תל אביבי אצל עדי נס. שני האמנים ממקמים את הסיפור באזור שוליים פיזי ומוסרי. קרבג'יו ממקם את הסצנה האלימה שהוא יוצר, במרחק מהעיר, ויוצר תחושה של מעשה פשע שיש להסתירו. נס ממקם את הסצנה באזור העני של תל-אביב ומאפיין אותה כביטוי של פשע חברתי.

אך כאמור השוני בין שתי היצירות מבטא את הפרשנות שמעניק נס לסיטואציה. יצירתו של קרבג'יו, אמן הבארוק, קרובה מאוד לסיפור המקראי. ביצירתו הוא מתאר, כמו רוב אמני התקופה, את הרגע הדרמטי ביותר של הסיפור, שבו אברהם מוכן לשחוט את בנו ונעצר על ידי מלאך האלוהים. כל היסודות של הסצנה מופיעים בתיאור: אברהם, יצחק, המלאך, האיל, המאכלת והמזבח.

גישתו של נס, אמן פוסט – מודרני, שונה לחלוטין. הוא אינו נצמד למתואר במקרא. תשומת לבו ממוקדת באב ובבנו. כשמופיע מזבח, הוא מזבח סמלי בלבד - מזבח העוני והאידאלים המתפוררים בדמות עגלת הפסולת שעליה מונח יצחק.היסודות המסמלים את האלימות (המאכלת) ואת הישועה (המלאך והאיל), אינם מופיעים בצילומו המבוים והמוקפד של נס. גם הסיטואציה אינה

הסיטואציה המקובלת של רגע העקדה. אף על פי שנס אומר כי חשב על מה שקרה לאחר הצלתו של יצחק מהעקדה, הסיטואציה המתוארת ביצירתו אינה חד משמעית. התיאור יכול להתאים לאברהם המוליך את יצחק לעקדה כמו גם להמשך דרכם, לאחר ההצלה.

בעולם שאותו מתאר נס אין חשיבות רבה לרגע העקידה עצמו,אלא לעקדה - כמצב מתמשך של יחסים בעיתיים בין האב לבנו ובין החברה לבניה. האינטנסיביות של הדרמה אצל קרבג'ו מפנה את מקומה לאפרוריות מתמשכת שאין בה יצרים חזקים ורגשות קיצוניים כמו קנאות רצחנית או אימת מוות.

אף על פי שנס אינו מאפיין את אברהם כאביו שלו ואת יצחק - כמוהו בילדותו, ניתן למצוא אצל שניהם מאפיינים מהביוגרפיה של האמן כפי שהוא עצמו מתאר אותה בראיונות שונים, כגורם מעצב וכחלק בלתי נפרד מיצירותיו. באחד הראיונות נס מקשר את דמותו של איוב בתערוכה לדמותו של אביו ומתאר אותו כאדם שחווה סבל רב בחייו: " היו לו חיים לא קלים כילד בפרס. הוא עלה לבד לארץ ועבד כמעט עד מותו בבניין" 9.

ניתן למצוא הד לתיאור של נס את אביו בדמותו של אברהם - ביצירה "אברהם ויצחק".אברהם (האב שהיגר לכנען מאזור הקרוב לפרס, מולדתו של אב האמן) מתואר כחסר בית שחייו מתאפיינים בדאגה מתמדת לקיומו שלו ושל משפחתו במובנים הבסיסיים ביותר. האב (שכאמור מבטא בדמותו גם את אברהם וגם את אביו של האמן) מגלה, אם כן, דאגה לבנו ומסיע אותו בשנתו, כשהוא דואג לפרנסת שניהם, כלומר לעצם קיומו הכלכלי בעולם הקשה שהם שרויים בו.

אך צד זה של יחסי אב-בן הינו רק רובד אחד ואולי לא הרובד המרכזי ביחסים ביניהם. באותו ריאיון מתאר נס בפתיחות רבה את יחסיו המורכבים עם אביו: "מערכת היחסים שלי עם אבא שלי לאורך השנים הייתה מערכת טעונה. הוא היה אדם סגור, לא קל, ובנשמה שלי אני צרבתי את המכות שקיבלתי בילדות . אז לא קראו לזה ילד מוכה, זה היה משהו תרבותי, ככה חינכו ילדים, כולם חטפו מכות באותם ימים, אבל אני הייתי 'רגישה' ואבא שלי לא היה מספיק רגיש כדי להכיל את הדבר הזה... בנשמה שלי כל חבטה כזו נצרבה בי עמוק בצורה שלא תישכח."

יצחק הישן, המובל על ידי אביו, יכול אם כן לבטא לא רק ילד הזוכה לדאגה אבהית אלא גם ילד מפוחד הבורח אל עולם השינה והחלומות, מפני אביו המכה. מוטיב השינה מופיע ביצירתו של עדי נס בסדרות קודמות (הנערים והחיילים) ומתקשר לטראומות ילדות ("אדוניס") ולרמיזות על המוות האורב בפתח ("חיילים ישנים"). לפיכך בדמותו התמימה והפסיבית של יצחק ביצירתו של נס טמונים משקעים של תחושת חולשה, כאב, פחד וניכור מדמות האב.

אם נחזור להשוואה לקרבג'ו הרי שניתן לומר כי שני ה"יצחקים" - ,של קרבג'ו ושל נס, אמנם שונים מאוד זה מזה את בביטויים החיצוני מבטאים רגשות דומים כלפי הסיטואציה. יצחק של נס למד להסתיר את רגשותיו.

אמנם תפיסתו של נס את אביו השתנתה כאשר האמן התבגר ומצא את זהותו האישית והאמנותית ובמיוחד כאשר אביו נטה למות ולאחר פטירתו (שאירעה בזמן שנס עבד על סדרת סיפורי התנ"ך): "...היום אני חושב לאיזה מקום של חוסר אונים אדם צריך להגיע כדי להכות את בנו... ברגעים שהוא היה חלש פתאום הצלחתי לחשוב על זה שהטרגדיה היא משותפת". "...אני חושב שמותו, הסתלקותו איפשר לי להשאיר את העניין הלא פתור הזה בצד. בשלב כלשהו בחייך הבוגרים אתה מבין שכבר אין על מי לכעוס, שהדיבור הלא פתור גם לא ייפתר, הצלקות כן או לא יגלידו או הגלידו ואין לזה פתאום שום משמעות" 10.

נראה ,אם כן, שמעבר למסר החברתי של "אברהם ויצחק", שהוא המסר הגלוי של היצירה, זוהי יצירה על אב ובנו ועל מערכת היחסים הסבוכה והקשה ביניהם. האב, הנראה כדואג לבנו חסר האונים, הוא גם אב אלים. הבן, הנראה כילד הישן בתמימות וסומך על אביו, טומן בחובו רגשות קשים של חולשה ופחד ובעיקר רצון להינתק מהאב המאיים.

כזכור, מלכתחילה חשב נס ללכת בעקבות קרבג'יו:

"החלטתי ליצור עבורו תמונה המבוססת על 'עקדת יצחק', הרגע הדרמטי של אברהם האוחז בסכין." אך שינה את דעתו: "ואז, חשבתי על הרגע שלאחר ציורו של קרבג'יו, מה קרה לאחר שהם ירדו מהר המוריה. המקרא אינו מספק לנו את כל המידע. פתאום יצחק נעלם ואברהם יורד מההר" 11.

ביצירתו של נס מוצגים אברהם ויצחק בסצנה היכולה להתפרש באופנים רבים. איננו יודעים למעשה לאן מועדות פניהם ומה מתרחש בנפשותיהם. וכך, בעולם שאין בו פתרונות חד משמעיים נותרת שאלת גורלם של יצחק ואביו פתוחה להרהוריהם של הצופים. האם אברהם יקריב את בנו לאל או לרעיון? האם שניהם ימותו בעוני וברעב? האם יצחק יהפוך לאמן שילדותו הטראומטית משמשת כחומר ביצירותיו?

ביצירתו של עדי נס היצירה "אברהם ויצחק" הקשורה ישירות לנושא העקדה מבטאת את אחד הנושאים החשובים ביותר המעסיקים את האמן בכלל יצירתו – שאלת הקשר בין יצירתו הבוגרת לילדותו בכלל , ושאלת יחסיו עם אביו בפרט, יחסים שחשיבותם רבה ביותר לבניית זהותו של נס כאדם וכאמן.

לחלקים נוספים של הפרק:
א. עקדת יצחק באמנות הארץ ישראלית
ב. העקדה כסמל לערך ההקרבה הלאומי
ג. "יצחק כבר לא רוצה" – המחאה נגד מיתוס ההקרבה הלאומי
ד. ריבוי כיווני פרשנות לנושא העקדה משנות השמונים – עקדה רבת פנים:
1) כיוונים פוליטיים-חברתיים
2) כלל-אנושיות
3) כיוונים תיאולוגיים - השיבה אל הטקסט המקראי ואל המקורות היהודיים
4) הבחינה המחודשת של המקורות היהודיים והשפעתה על הביטויים של נושא העקדה (פריט זה)

הערות:

  1. עפרת, שם, עמ' 25.
  2. עפרת, שם.
  3. סידור אבי חי, עמ' 21.
  4. שם, עמ' 22.
  5. 2007 Vider,,תרגום א.ס.
  6. כהן גרבוז,2007.
  7. תרגום א.ס,2006, Schalit.
  8. Vider, 2007תרגום א.ס.
  9. פישביין,2007.
  10. שם.
  11. Vider,Ibid.


אל האסופה עקדת יצחק באמנות3

ביבליוגרפיה:
כותר: הבחינה המחודשת של המקורות היהודיים והשפעתה על הביטויים של נושא העקדה
שם  הפרסום מקורי: עקדת יצחק באמנות
מחברת: סילברמן, אורנה
תאריך: 2009
בעלי זכויות : מכון מנדל למנהיגות
הוצאה לאור: מכון מנדל למנהיגות
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית