ממהפך למפץ: המערכת המפלגתית בישראל 1977-2006

בחירות 1977 נחרתו בזכרון הלאומי ע"י מילותיו של חיים יבין, מגיש "מבט" בערוץ היחיד של אז: "רבותי, מהפך". בבחירות אלה החליף ציבור הבוחרים הישראלי בפעם הראשונה את המפלגה השלטת, וזה היה אכן ארוע מכונן. מאז עושה זאת הציבור הישראלי לעיתים מזומנות. המהפך של 77 היה המהפך היחיד ב-40 השנים הראשונות למדינה, ואילו משנות ה-90 ואילך, כמעט בכל מערכת בחירות -- ב-5 מתוך 6 הבחירות -- העברנו את השלטון ממפלגה אחת למפלגה אחרת.

במאמר זה אסקור את התפתחות המערכת המפלגתית בישראל ואת השינויים שחלו בה על פני השנים. מבחינה מבנית המערכת המפלגתית השתנתה מכל בחינה אפשרית: התחרותיות בין המפלגות עלתה משנות ה-70; כוחן של המפלגות הגדולות קטן והפיצול במערכת המפלגתית גדל מסוף שנות ה-90; כוחו של המרכז גדל והקיטוב האידיאולוגי קטן; חוסר היציבות בהצבעה ובכוחן של המפלגות הפך לתופעה קבועה. אכן, מאפיין מרכזי של המערכת המפלגתית כיום הוא התרופפות ונזילות, הקמת מפלגות חדשות, וחילופי שלטון שכיחים. יחד עם זאת, מבחינת התוכן, השסע המגדיר את המערכת המפלגתית נותר אותו שסע שהתגבש במהפך של 1977. הסכסוך הישראלי-ערבי / ישראלי-פלסטיני והויכוח על השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ממקד את השסע, אך השסע רחב ועמוק הרבה יותר. הוא נסוב סביב הגדרת הזהות הקולקטיבית שלנו על ממדיה החיצוניים והפנימיים, ומעוגן בשיוכים חברתיים של דתיות, לאום, ועדה. מכאן עמידותו הרבה, למרות שינויים מפליגים במפלגות ובמאפיינים של המערכת המפלגתית, בדמוגרפיה ובעמדות של ציבור הבוחרים, ולמרות השינויים בשיטת הממשל והבחירות. שסע זה מעצב את המערכת המפלגתית עד היום, ודרך הבחירות והמפלגות, דעת הקהל מיוצגת ומשפיעה על המדיניות לגביו .

התפתחות המערכת המפלגתית בישראל

המערכת המפלגתית בישראל היא מערכת רב מפלגתית. בכנסות מאז קום המדינה כיהנו בין 9-15 מפלגות, שכוחן בכנסת תואם במידה רבה את כוחן בקולות הבוחרים. מערכת מפלגתית זו היא תוצר של החברה הישראלית המגוונת ורבת השסעים ושל שיטת הבחירות הארצית והיחסית עם אחוז חסימה (שיעור הקולות המינימלי הדרוש כדי לקבל ייצוג בכנסת) נמוך. שיטה זו מייצרת ייצוג פרוצדורלי מדויק למדי של קולות הבוחרים בהרכב המפלגות בכנסת, שהוא בין הגבוהים בעולם.

ניתן לזהות 3 תקופות במערכת המפלגתית ובהסטוריה האלקטורלית של ישראל:

התקופה הראשונה היתה תקופת הדומיננטיות של מפא"י מקום המדינה ועד 1977. בתקופה זו, מפלגה אחת, העבודה/מפא"י/המערך, היוותה את המפלגה הגדולה ביותר, ניצחה ללא עוררין בכל הבחירות, היתה ממוקמת במרכז המפה הפוליטית, הרכיבה את כל הממשלות, ונחשבה ע"י הכל, כולל מתנגדיה, כמפלגה הדומיננטית. היא עיצבה ושיקפה את רוח התקופה, תקופה שחפפה במידה רבה את תקופת בניית האומה, אם כי השלטון שלה הלך מעבר לכך. היא זכתה בתמיכה מכל קבוצות האוכלוסיה, ומחלוקות ושסעים טופלו בדרכי קואופטציה, אמצעים סימבולים, הכחשה, הדחקה והזנחה.

בחירות 1977 הביאו תקופה זו לסיום חד. הבחירות הביאו לסוף עידן המפלגה הדומיננטית, עם נפילת המערך ועליית הליכוד לשלטון. הכל עבר הערכות מחדש (REALIGNMENT): המערכת המפלגתית, הבוחרים, האליטות, המדיניות; והדמוקרטיה הישראלית עברה טרנספורמציה מהותית.

תהליך ההערכות מחדש של המערכת המפלגתית לא התרחש באחת ב-17 במאי 1977. התהליך התחיל קודם והתגבשותו נמשכה לתוך שנות ה-80. היו לכך סימנים כבר בבחירות 1973. בחירות אלה נידחו ממועדן המקורי ונערכו לאחר מלחמת יום הכיפורים, בלי שהרשימות נפתחו. בבחירות אלה הפער בין שתי המפלגות הגדולות, הליכוד (שהוקם לקראת בחירות אלה) והמערך, הצטמצם מ-30 ל-12 מנדטים והפער בין מפלגות הימין והשמאל הצטמצם מ-38 ל-23 מנדטים. בסקר הבחירות שנערך בשנה זו, היה לראשונה מספר המזדהים כימין גדול (באחוז אחד) ממספר המזדהים עם השמאל (23:22).

אבל נקודת המפנה העיקרית שהביאה בסופו של דבר להערכות מחדש היתה מלחמת ששת הימים וכיבוש הרצועה והגדה על המשמעויות הדתיות וההסטוריות העמוקות ומעוררות המחלוקת שהיו כרוכות בכך. עד 1967 הגישות השונות לסכסוך הישראלי-ערבי היו על סדר היום הציבורי והיוו חלק משמעותי בפוליטיקה, אך האלטרנטיבות היו בתחום הפרגמטי, למעשה בתוך מחנה השמאל ואף בתוך מפא"י. האלטרנטיבה של הימין, שיוצגה ע"י חירות, של א"י השלמה ואפילו שתי גדות לירדן לא היתה ריאלית. היא הפכה כזו ובאופן מאד קונקרטי בעקבות המלחמה. השאלות המהותיות של זהות המדינה שכביכול נסגרו עם קבלת החלטת החלוקה והקמת המדינה נפתחו מחדש. אלה היו השאלות המורכבות והעמוקות לגבי מטרות הציונות, אופי המדינה, היחסים עם הערבים וכמובן הגבולות. אלטרנטיבות חדשות – מקסימליסטיות – הפכו מעשיות, מלוות באקלים לאומי-לאומני, אמוציונלי ומשיחי. במובן זה מלחמת ששת הימים עומדת מאחורי המהפך של 1977. ציבור הבוחרים שינה את ההצבעה שלו, מפלגות חדשות קמו ומפלגות שינו את מצען.

באופן פרדוקסלי, התוצאות של בחירות 1969, הבחירות הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים, לא העידו על כך, והמערך של העבודה ומפ"ם זכה בשיא של 56 מנדטים (מול 26 של גח"ל). אולם מתחת לפני השטח כבר החלה תנועה של בוחרים בעלי עמדות ניציות ימינה, ושל יונים שמאלה, ובוחרים צעירים היו יותר ניצים ופנו לימין. זאת ניתן לראות בנתוני סקרים שהחלו להיות נפוצים אז. המספרים לא היו גדולים אבל התהליכים החלו לקרום עור וגידים ב-1969.

בדרך למהפך, ההשפעה של השסע הפוליטי על עתיד השטחים היתה הדרגתית, וכאמור באה לידי ביטוי מיד, כבר בבחירות 1969. בחירות 1977 היו קריטיות, כמובן בשל המהפך ועליית הליכוד לשלטון, אבל גם בגלל הביסוס הסוציולוגי, הקבוצתי של ההצבעה. מרבית תשומת הלב הפוליטית והאקדמית הופנתה לממד העדתי, כאשר הדגש הוא על המעמד המוחלש ותחושות הקיפוח והניכור של העולים מארצות אסיה ואפריקה כלפי המפלגה והממסד של מפא"י שקלט אותם בשנות ה-50. עם הקטנת התלות הכלכלית, הפוליטית והחברתית, ועם התבגרות הדור השני, באו לידי ביטוי המחאה והניכור בהצבעה בקלפי, כאשר המרוויחה העיקרית היא מפלגת האופוזיציה הראשית – גח"ל / הליכוד. על פי ניתוח סקרי בחירות מ-1969 ו-1973 אין סימנים ברורים לתהליכים אלה, אבל ב-1977 הם באו לידי ביטוי באופן דרמטי: כל הקבוצות עזבו את המערך, אולם האשכנזים שנטשו הצביעו בהמוניהם לד"ש, והמזרחים – לליכוד. למעשה בבחירות 1977 לד"ש היה תפקיד מכריע לא רק בחילופי השלטון אלא גם ב"אתניטיזציה" של הבחירות וההצבעה. דפוסי ההצבעה העדתיים הללו פילסו את הדרך לתפקיד שהגורם העדתי ישחק בבחירות הבאות.

הבחירות הבאות ב-1981 ו-1984 גיבשו את המהפך. לאחר שהליכוד עלה לשלטון ובעקבות התחרות העזה בינו למערך, שני הגורמים, האידיאולוגי והסוציולוגי, פעלו יחדיו באינטרקציה. המהפך תודלק ע"י אסטרטגיה פוליטית של גיוס בוחרים מצד המפלגות ביחד עם תהליכים סוציולוגים ברשתות חברתיות ולחצים קבוצתיים. אלה הביאו לבחירות שהיו רוויות במסרים עדתיים ואלימות ב-1981 ולשיא בהצבעה עדתית ב-1984. דפוסי הגיוס של מפלגות והמסרים שלהן מעצבים דפוסי הצבעה של פרטים וקבוצות, וכך קרה גם כאן. אולם מסרים כאלה באים בעקבות מגמות אלקטורליות, כי מפלגות מחפשות נושאים מתאימים ומועילים. בבחירות 1977 עדתיות לא היתה נושא משמעותי במערכת הבחירות, אך בדפוסי ההצבעה ההבדלים בין אשכנזים ומזרחים היו משמעותיים. בבחירות הבאות המפלגות עשו שימוש בכך ותרמו את תרומתן למיסוד והעמקת השסע העדתי.

ההתמקדות היתה בשיוך העדתי, כלומר בהבחנה בין מזרחים ואשכנזים, אבל במקביל המשמעות הפוליטית של היותו של בוחר דתי או חילוני חודדה אף היא, והתרחבה מעבר להצבעה של דתיים למפלגות הדתיות גם לדפוסי הצבעה של דתיים יותר לליכוד ולגוש הימין ושל חילוניים יותר למערך ולשמאל. תוך כדי ההערכות מחדש ובמיוחד מ-1984 והלאה, חשיבות הדת התעצמה ודתיות הפכה להיות הממד הסוציולוגי המבני המרכזי המעצב את ההצבעה, הרבה יותר מהממד העדתי, וכך הוא עד היום.

בסיכומו של דבר הצרוף של שני הגורמים, האידיאולוגי והסוציולוגי, פעל כאן לגיבוש וקיטוב המערכת המפלגתית סביב השסע של הסכסוך שהפך שסע מלא עקבי והדוק על פני שלושת הממדים המגדירים ומתחזקים שסעים פוליטיים: הוא ביטא חילוקי דעות בהעדפות ערכיות ובמדיניות, עם עוגנים חברתיים-קבוצתיים, ועם ביטוי מוסדי-מפלגתי. כך נוצרה המערכת המפלגתית הדו-גושית תחרותית.

התקופה השניה במערכת המפלגתית הישראלית היא אם כן של מערכת דו-גושית תחרותית הבנויה סביב שסע הזהות הקולקטיבית שלנו. המערכת המפלגתית הסתדרה לאורך ממד אחד של שמאל-ימין שהוגדר באופן צר ע"י הויכוח על השטחים והסכסוך הישראלי-ערבי או ישראלי-פלסטיני, אולם השסע מייצג מאבק רחב ועמוק בהרבה על הזהות הקולקטיבית הקהילתית והטריטוריאלית כאחת. תהליך השלום, פשרה טריטוריאלית, הסכמי אוסלו, ההתנתקות – סוגיות אלה מבטאות את השלכות המדיניות של דילמות זהות אלה ביחס לגבולות הגיאוגרפים ויחסי ישראל עם אומות אחרות, ובפרט השכנים הערבים, ועוד יותר הפלסטינים. זה הממד החיצוני של הזהות הקולקטיבית. הממד הפנימי של הזהות קשור הן קונספטואלית והן אמפירית לממד החיצוני, והוא נוגע למשמעות הציונות, הלאומיות, אזרחות, יחסי דת-מדינה והמתח שבין מדינה יהודית ודמוקרטית. דילמות אלה הפכו בעקבות מהפך 77 לממד המרכזי המגדיר את המערכת המפלגתית. הממד הטריטוריאלי היה הבולט, אבל החפיפה בין שני המרכיבים, הפנימי והחיצוני, הלכה והתחזקה. המושג של א"י השלמה מחובר בטבורו ללגיטימציה של ישראל כמדינה יהודית על בסיס הדת, המסורת והקשר בין העם, ההסטוריה שלו והארץ. גם הלאומיות החילונית מלאה בסמלים דתיים, והדת התערבבה עם לאומיות עוד יותר מאז 1967, כשהמקורות והמנהיגים הדתיים מספקים לגיטימציה ואת הכוח המניע לתנועת ההתיישבות בשטחים ולרעיון א"י השלמה. מבחינה ערכית מדובר בסדרי עדיפויות שונים בין ישראל כמדינה יהודית, שלום, דמוקרטיה וא"י השלמה. ואכן הימין הדגיש את הערכים של מדינה יהודית וא"י השלמה, והשמאל את הערכים של שלום ושל דמוקרטיה. הממד הפנימי והחיצוני הזינו זה את זה. לא בכדי עלתה סוגית המדינה היהודית והדמוקרטית על סדר היום הציבורי באמצע שנות ה-80, עם התמסדות המהפך של 77 סביב הנושא הטריטוריאלי. המפלגות, המועמדים והגושים הפוליטיים הסתדרו חד-ערכית על פי ממד זה, על שני מרכיביו. הממד הטריטוריאלי היה הדומיננטי, אך במקביל הקשר האמפירי בין שני הממדים הלך והתחזק הן בפוליטיקה והן בדעת הקהל. התופעה של מה שנקרא חרד"ל מבטאת תהליך זה באופן מובהק בתוך המחנה הדתי, כאשר הדתיים הלאומיים הופכים יותר חרדים מבחינת שמירת מצוות; והחרדים הופכים יותר, ואפילו הכי, לאומנים ביחס לסכסוך הישראלי-ערבי. הקואליציות הטבעיות היו של הימין עם הדתיים; ימין יוני נעלם הן ברמת המפלגה והארגון הפוליטי והן בקרב הציבור. הערבים היו בשמאל. ההבחנות הסוציולוגיות בין יהודים לערבים ובקרב היהודים על פי דתיות הפכו להיות המשמעותיות ביותר במובן הפוליטי, הרבה מעבר להבחנות אחרות – עדתיות, מעמדיות, מגדריות, או עולים מול וותיקים. ועמדות בנושאי מחלוקת על ממד זה קשורים קשר הדוק לשיוך קבוצתי ולדפוסי הצבעה. יהודים, דתיים, מזרחים, בעלי השכלה ומעמד נמוך יותר נוטים להצביע למפלגות ימין, ואילו ערבים ויהודים חילונים ממעמד גבוה יותר ואשכנזים נוטים יותר לשמאל. אבל השיוך הקבוצתי המשמעותי ביותר בקרב יהודים הפך להיות הדתי.

כאשר זהות קולקטיבית רלוונטית, יש לה פוטנציאל יותר מנושאים אחרים להפך לשסעים פוליטיים, ולשסעים מלאים (שכורכים יחד בסיס חברתי, עמדות וערכים, ומפלגה); ולכן גם יותר להתמיד ולהפוך לדומיננטיים על פני נושאים אחרים. גבולות של זהות קולקטיבית מסמנים הבחנות משמעותיות בין חברי קבוצה למי שאינם חברי הקבוצה (OUTSIDERS) וגם דימיון ואחדות בתוך הקבוצה, וזאת במונחי קטגוריה חברתית משמעותית. זהות קולקטיבית מחברת פוליטיקה סימבולית עם העדפות ואינטרסים, וזה סוג של "נושא קל" להתייחסות. זהות קולקטיבית מחברת שיוך קבוצתי עם עמדות והעדפות, ומביאה להצבעה המבוססת על שניהם. ובדיוק בגלל כל אלה, זהות קבוצתית היא משאב קל ונוח לסוכנים פוליטיים להשתמש בו לגייס תמיכה פוליטית. ואכן, שסעים על בסיס אתני וגזעי מתמידים יותר משסעים מעמדיים; היכן שקיימים שסעים שונים, אלה המבוססים על זהות קולקטיבית לאומית, אתנית, דתית, או לינגוויסטית חזקים יותר מאחרים; ובארץ, שסע זה הפך מאז מהפך 77 לשסע הדומיננטי, ומקשה על שסעים אחרים מלחדור ולהחליפו – כך לגבי הנושא החברתי-כלכלי, וכך לגבי נושאי "פוליטיקה חדשה" כמו איכות הסביבה. עוצמתו המיוחדת בארץ נובעת מהצרוף של הממד החיצוני והפנימי.

תקופה זו של מערכת דו-גושית תחרותית שהחלה לאחר מהפך 1977 אופיינה ב-2 מפלגות גדולות (המערך/עבודה והליכוד) בגודל דומה, שהיוו את הגרעין של שני גושים – גוש הימין וגוש השמאל. זו היתה מערכת תחרותית ביותר ומקוטבת, ובבחירות במהלך שנות ה-80 הליכוד והמערך היו מאד קרובים בגודלם, ואף נאלצו להקים ממשלות אחדות לאומית (בין 1984-1990). אך ההסתכלות הנכונה היא על הגושים ולא על המפלגות, ובגושים - על גוש הימין+דתיים מול גוש השמאל (ולא על גוש הימין מול השמאל). וזאת מכיוון שהשסע הוא על הזהות הקולקטיבית על שני ממדיה, הממד החיצוני והפנימי כאחד. ומזווית זו ברור שעמדת הבכורה היתה של הליכוד מכיוון שמפלגות הימין והמפלגות הדתיות ביחד זכו ברוב בכנסת. בקרב הבוחרים היהודים, מאז מהפך 1977 (למעשה מ-1973) מספר המזדהים עם הימין הוא גדול ממספר המזדהים עם השמאל.

בחירות 1992 שברו דפוס זה כאשר גוש השמאל זכה ברוב (61 מנדטים) לראשונה מאז 1973, ויצחק רבין עלה לשלטון.

התקופה השלישית החלה ב-1996 במקביל ליישום הבחירה הישירה של ראש הממשלה, ונכנה אותה תקופת ההתרופפות של המערכת המפלגתית (DEALIGNMENT). היא נמשכת עד היום ואנחנו בעיצומה. הרפורמה של הבחירה הישירה זכתה לתשומת לב עצומה בניתוח מה שקרה במערכת המפלגתית ובפוליטיקה הישראלית בכללותה, גם בקרב מדעני מדינה, וגם אצל פרשנים פוליטיים ופוליטיקאים. אבל חשוב למקם את התקופה השלישית, במסגרת תהליכי עומק הנובעים משינויים פוליטיים וחברתיים גלובלים העוברים עלינו כמו על מדינות אחרות. מה שמאפיין תקופה זו, זה החלשות של המפלגות ושל הקשרים בין הבוחרים והמפלגות. מפלגות כמוסדות איבדו מכוחן ומתפקידיהן, וגם הארגונים המפלגתיים וגם הנאמנויות המפלגתיות נחלשו ונעשו פחות יציבים. התוצאה היא חוסר יציבות בתוצאות הבחירות, וקשיים בתחזיות; העלמות או החלשות של מפלגות ותיקות, והופעת מפלגות חדשות; החלשות של ההזדהות של הבוחרים עם המפלגות, ניידות בהצבעה, הצבעה מפוצלת כאשר היא אפשרית, דחיית ההחלטה על הבחירה למועד מאוחר במערכת הבחירות, הצבעה יותר על פי נושאים ועל פי תפקוד המועמדים ופחות לפי הזדהות מפלגתית, חוסר אמון במפלגות וניכור מהן, וגם ירידה בהשתתפות בבחירות.

כוחן של מפלגות השתנה באופן דרמטי מבחירות לבחירות. סביב מהפך 77 היתה ניידות רבה בהצבעה ובכוחן של המפלגות , שאח"כ הצטמצמה. אבל בתקופה השלישית של המערכת המפלגתית הניידות איננה תופעה זמנית וחולפת, אלא תופעה קבועה, ויותר מכך – תופעה שהולכת ומתעצמת. בבחירות 2006 היא עברה את הרמה של הניידות במהפך 77.

חילופי השלטון התכופים הינם סממן אחר של תקופה זו. כמעט כל הבחירות בתקופה זו היו בחירות עם חילופי שלטון. ב-1996 זכה בנימין נתניהו בראשות הליכוד בבחירות צמודות ביותר והחליף את שמעון פרס בראשות הממשלה. ב-1999 החליף אהוד ברק בראשות ישראל אחת את נתניהו, ב-2001, בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בלבד, החליף אריק שרון את ברק, וב-2003 (שוב תחת השיטה היחסית הישנה) ניצח בראשות הליכוד גם בבחירות לכנסת. וב-2006 ניצחה קדימה והשאירה את הליכוד על הקרשים.

במקביל המפלגות הגדולות, שהן גם מפלגות מצרפות (אגרגטיביות) הפונות אל הציבור הכללי נחלשו מבחירות לבחירות. אמנם תהליך זה התחיל לפני כן. השיא היה ב-1969 (56 מנדטים למערך) וב-1981 (שיא של 95 מנדטים במשותף למערך ולליכוד), אבל הוא צבר תאוצה בשנות ה-90. ב-1999, ישראל אחת (העבודה, גשר וממד) קיבלה רק 26 מושבים, והליכוד נפל ל-19; ב-2003, העבודה קיבלה 19 מנדטים, אך הליכוד עלה ל-38 (ומיד לאחר הבחירות ל-40, עם הצטרפות 2 חברי הכנסת של ישראל בעליה). ב-2006, בעקבות ההצלחה של קדימה (29 מנדטים), הליכוד ירד ל-12 מנדטים והעבודה ל-19. כתוצאה מתהליכים אלה הפיצול במערכת המפלגתית גדל, וזאת על אף שאחוז החסימה (שיעור הקולות המינימלי הדרוש כדי לקבל ייצוג בכנסת) הוגדל ל-1.5% ב-1992 ול-2% ב-2004. אתגר המשילות הפך לקשה יותר.

התרופפות המערכת המפלגתית איננה תופעה ישראלית ייחודית אלא מאפיינת את מרבית הדמוקרטיות המערביות. במרביתן התרופפות המערכת המפלגתית היתה תהליך הדרגתי. בישראל הסממנים הופיעו בבת אחת ובסמיכות לרפורמה של הבחירה הישירה של ראש הממשלה, ומזווית ישראלית צרה ניתן היה ליחס לה את התופעה.

חוק הבחירה הישירה נחקק ב-1992 אך הופעל לראשונה רק בבחירות 1996. לאחר בחירות 2003 החוק בוטל. בשיטה זו הצביעו הבוחרים בשני פתקים: בפתק אחד, כבעבר, לרשימה לכנסת בשיטת בחירות ארצית יחסית; ובפתק שני לראש ממשלה שנבחר בשיטה של "המנצח לוקח הכל". במידה ואף מועמד לא זוכה ברוב מוחלט בסיבוב הראשון, נערך כעבור שבועיים סיבוב שני בין שני המועמדים שזכו במספר הקולות הגדול ביותר. הרפורמה המוסדית שהיוותה שינוי של שיטת הבחירות וגם של שיטת הממשל שינתה את כללי המשחק. תחתיה כאמור הבוחרים קבעו באופן ישיר מי יעמוד בראש הממשלה, ולא המפלגות כבעבר. תחת השיטה הישנה (והנוכחית) מה שקבע ניצחון/הפסד היה גודל המפלגות והגושים בכנסת. מדד זה הפך ללא רלוונטי תחת הבחירה הישירה, ומה שהיה חשוב היה רק המרוץ לראשות הממשלה. שני מרכיבים אלה של תוצאות הבחירות ושל הממשל התנתקו יותר ויותר. המועמדים לראשות הממשלה של העבודה ושל הליכוד ב-1999 וב-2001 זכו בנצחונות סוחפים, אך במקביל מפלגותיהם הלכו ונחלשו. מסעות הבחירות לראש הממשלה ולכנסת התנתקו, והקשר בין ראשי הממשלה למפלגותיהם נפגע.

המאבק על הזהות הקולקטיבית של המדינה המשיך להיות השסע הדומיננטי במערכת המפלגתית ובשיח הפוליטי, והבחירה של ראש הממשלה עוצבה כמקודם ע"י השסע של הזהות הקולקטיבית ובעיקר ע"י הצד הטריטוריאלי שלה, אבל בהצבעה לכנסת באו לידי ביטוי יותר ויותר תת-זהויות, והמפלגות הסקטוריאליות הקטנות - המפלגות הדתיות, הערביות, והרוסיות – זכו לעדנה. עם החזרה לשיטת הבחירות הישנה, תת-הזהויות ותת-הקבוצות הללו לא נעלמו, אבל התהליך של התחזקות הביטוי הארגוני שלהן כמפלגות נבלם. ביטוי לכך בבחירות 2006 אפשר לראות בהצטרפות המפד"ל לאיחוד הלאומי המוגדר באופן ברור על השסע הטריטוריאלי, והריצה של ישראל ביתנו על מצע מדיני-בטחוני ימני וכלל ישראלי, למרות שציבור הבוחרים שלה הוא באופן מובהק מיוצאי בריה"מ לשעבר.

באופן כללי, מנקודת המבט של היום, לאחר שחזרנו לשיטה הישנה של בחירות יחסיות לכנסת בלבד, וכבר שתי בחירות התנהלו תחת שיטה זו, אפשר לראות כי מדובר בתהליכים עמוקים יותר שהם מעבר לשינוי המוסדי. בהחלט סביר להניח כי המעבר לבחירה הישירה תרם לשינויים, אבל אסור לשכוח שהרפורמה עצמה היוותה ביטוי לתהליכים אלה. בכל אופן, גם עם מעברה מן העולם, התסמינים לא נעלמו. חוסר היציבות והניידות, ההחלשות של מה שנהגנו לקרוא המפלגות הגדולות והפיצול הגדל הם כאן; ולכן אפיון התקופה הוא במונחי התרופפות.

חשוב לחזור ולהדגיש שלמרות ריבוי חילופי השלטון בתקופה זו והשינויים הדרמטיים בכוחן של מפלגות מבחירות לבחירות – לא התרחשה שוב הערכות מחדש (REALIGNMENT) של המערכת המפלגתית. גם לא בבחירות 2006 שזכו לכינוי "המפץ". מהפך 77 עדיין בתוקף. אין שינוי באופי השסע המעצב את המערכת ושהתגבש במהפך ההוא: זה עדיין אותו שסע על הזהות הקולקטיבית שלנו, עם אותם מרכיבים ערכיים, ועם אותו בסיס חברתי-קיבוצי להצבעה והזדהות עם מפלגות, ובראשם ההבחנה הלאומית בין יהודים וערבים, ובקרב היהודים – על פי היותם דתיים או חילונים. גם המרכיב העדתי הפנים-יהודי קיים, וגם המעמדי, אך באופן הרבה יותר חלש.

ההבדל הוא שבתקופה השלישית, הביטוי הארגוני של השסע, קרי המפלגות, התרופף מאד ואיננו יציב (ולכן כבר אי אפשר לדבר במונחים של שסע מלא). בבחירות 2003 ו-2006 חוסר יציבות זו השפיעה גם על המבנה הגושי העמיד לכאורה, והחלוקה הגושית לשמאל-ימין החלה נמסה והמרכז זכה גם ליצוג מפלגתי וגם לתומכים ומזדהים, במיוחד ב-2006. (בבחירות 2006 זכתה מפלגת המרכז, קדימה ב-29 מנדטים, והגמלאים זכו בעוד שבעה מנדטים; ב-2003 היו למפלגת המרכז שינוי 15 מנדטים; וב-1999 זכתה מפלגת המרכז ב-6 מנדטים). אבל אף ממד שסע חדש לא הצליח לחדור ולהחליף את ממד הזהות הקולקטיבית בפוליטיקה, וגורל הנושא הכלכלי-חברתי שהיה ניסיון להופכו לסוגיית הצבעה עיקרית בבחירות האחרונות מעיד על כך כאלף עדים. הגורם המרכזי בהצבעה, גם בבחירות 2006, נותר הנושא הטריטוריאלי והסכסוך הישראלי-פלסטיני.

סיכום

הבחירות ב-1977 הביאו לנפילת המערך ולסוף עידן המפלגה הדומיננטית, והיוו את שיא ההערכות מחדש שנמשכה על פני מספר בחירות. כל הפוליטיקה עברה הערכות מחדש. הנאמנויות הדתיות והאתניות התגבשו, והדמוגרפיה ביחד עם השסע הטריטוריאלי הגדירו מחדש את המערכת הפוליטית על ממד הזהות הקולקטיבית. אף אחד מהמהפכים או מפצים מאז איננו דומה. בחירות 1992 הביאו שינוי מדיניות דרמטי – הסכמי אוסלו -- אבל המעברים בין המפלגות היו נטועים בעמדות מדיניות יותר מאשר בשיוך קבוצתי ולא שינו את מבנה השסע הפוליטי. כך גם הבחירות הבאות ב-1996, 1999, 2001 ו-2003 על אף מהפכי השלטון שגרמו: הם לא הביאו לשינויים משמעותיים ולאורך זמן בכוח הגושים וגם לא בבסיס האידאולוגי או סוציולוגי של קואליציות המפלגות. המאפיין העיקרי של בחירות אלה היתה עליה בהצבעה על פי נושאים ועל פי תפקוד המועמדים. אך אותו שסע שהתגבש ב-1977 המשיך להבנות ובאופן דומה את המערכת. בבחירות 2003, הראשונות שנערכו לאחר זניחת הבחירה הישירה, שרון היה המנצח הגדול, והליכוד התחזק והיה למפלגה גדולה יחידה, כפול בכוחו מהעבודה, והיו שדיברו על הליכוד במונחי הדומיננטיות של העבודה בעבר. אך הסתכלות כזו התעלמה מהשינוי העמוק של התרופפות המערכת שהתרחש. למעשה ניתן לקבוע כלל כי במערכת מתרופפת, לא תיתכן כלל מפלגה דומיננטית. ב-2006 התרחש "המפץ" כאשר אריאל שרון עזב את הליכוד והקים את קדימה ומיקם אותה במרכז. קדימה בראשות אולמרט זכתה ב-29 מנדטים והיתה אכן המפלגה הגדולה ביותר בכנסת. אבל גם בחירות 2006 לא בישרו מהפך, והניתוח של הבסיס האלקטורלי של קדימה מראה שהמערכת המפלגתית עדיין מוגדרת בעיקר ובאופן משמעותי ע"י שסע הזהות הקולקטיבית שהוגדר בבחירות 1977.

מאז 1977 חלו שינויים גדולים בהעדפות הבוחרים. מסוף שנות ה-80, בעקבות האינתפדה הראשונה, יש תהליך ברור ובולט בעליה לנכונות לפשרות בסכסוך. משנת 2000, בעקבות כשלון ועידת קמפ דיוויד והאינתיפדה השניה נותרה הפרגמטיות והנכונות לפשרה אך לוותה בפסימיות ובחוסר אמון עמוק בצד השני. זו בדיוק משמעות המרכז של היום והחבילה שקדימה הציעה לבוחרים. המרכז אכן גדל, וקדימה הצליחה בבחירות 2006 יותר מכל מתחריה. גם בבחירות 2006 אותו שסע הוא המבנה את המערכת המפלגתית והפוליטיקה; וגם הבסיס הסוציולוגי קבוצתי של ההצבעה לא השתנה בבחירות אלה. אם בכלל, יש אפילו חיזוק של ההבחנה בין דתיים וחילונים, מכיוון שמתוך הליכוד עברו לקדימה הפחות מחוברים לדת ולמסורת, כך שהליכוד והימין נותרו דתיים יותר מבעבר. המפץ של 2006 תוך החלשות המפלגות הותיקות וההצלחה הייחודית של מפלגת מרכז חדשה שזה עתה הוקמה מהווים ביטוי לעומק ההתרופפות של המערכת המפלגתית. אפשר אף לומר כי ההצלחה של המרכז בארץ הולכת עם חוסר יציבות והתרופפות.

במקביל, חילופי השלטון בתקופה זו וכן השינויים במדיניות ביחסים עם הפלסטינים מייצגים את השינויים בדעת הקהל באשר לנכונות גדלה והולכת להכרה בצד השני ולפשרות, וגם באשר להעדפה של שימוש בכוח צבאי מול דיפלומטיה בזמנים שונים. חילופי השלטון מאפשרים ומבטאים הענות דינמית, במיוחד בתחום מדיניות זה. יצוגיות והענות הם מאפיינים מרכזיים של דמוקרטיה, ובמובן זה ניתן לומר כי לבחירות, לפוליטיקה האלקטורלית ולמערכת המפלגתית ישנה היום משמעות רבה ביצירת הענות של הממשל להעדפות הציבור.

תמונת המצב הנוכחית של המערכת המפלגתית בישראל היא של התרופפות, נזילות וחוסר יציבות, וזו אף תמונת העתיד. במקביל למערכת המפלגתית, השינוי הוא הקבוע והוא מאפיין את כל הפוליטיקה: האופי והתפקיד של המפלגות כמוסדות פוליטיים, היחסים בין הרשויות, היחסים בין האזרחים והנציגים שלו; כללי המשחק (בחירת מועמדים, שיטת הבחירות ורפורמות תחוקתיות אחרות). הכל בתזזית, בשינוי, בדיון, תחת ביקורת. מצב זה לא ייחודי לישראל, אלא דומה לדמוקרטיות פוסט-תעשיתיות אחרות, בשל תהליכי גלובליזציה ומהפיכת התקשורת, פוליטיקה של זהות, תפקיד התקשורת בפוליטיקה ובבחירות, שינויים בארגון ובטקטיקות המפלגות; קשרים חברתיים משתנים; עליה בהשכלה, במשאבים פוליטיים ובערכים השתתפותיים של הציבור.

מצב זה מהווה אתגר הן למשילות והן לדמוקרטיה, אך אחד מיתרונותיה המוכחים של הדמוקרטיה על פני צורות משטר אחרות הוא יכולתה להתמודד עם אתגרים מסוגים שונים ולהשתנות. אתגר זה עומד בפני כולנו.