עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראלעמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > תנועות ארגונים ומוסדותעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > ישראל מדינת העם היהודי > זרמים ביהדות
כתר הוצאה לאור


תקציר
על התנועה ליהדות מתחדשת, הזרם הדתי הרביעי בגודלו ביהדות צפון אמריקה. זהו הזרם הצעיר ביותר, והיחיד, שמקורותיו אינם נעוצים ביהדות האירופית בת המאה ה-19 ושכל קיומו כיום הוא בצפון אמריקה. היהדות המתחדשת היא גם הזרם הזוכה לקצב גידול וצמיחה הגדול ביותר ביהדות צפון אמריקה.



רקונסטרוקציה – התנועה ליהדות מתחדשת
מחבר: יהוידע עמיר


התנועה ליהדות מתחדשת היא הזרם הדתי הרביעי בגודלו ביהדות צפון אמריקה. זהו הזרם הצעיר ביותר, והיחיד, שמקורותיו אינם נעוצים ביהדות האירופית בת המאה ה-19 ושכל קיומו כיום הוא בצפון אמריקה. היהדות המתחדשת היא גם הזרם הזוכה לקצב גידול וצמיחה הגדול ביותר ביהדות צפון אמריקה, ובנושאים מסוימים הוא גם בעל דינמיות ופוריות רבות מאוד. שלא כזרמים האחרים, שיסודם בהתפתחות מורכבת שההגות הפילוסופית והתיאולוגית היא רק אחד מהיבטיה הרבים, בערש הקמתה של התנועה ליהדות מתחדשת ומוסדותיה עומדת במישרין אישיותו של פילוסוף ותיאולוג: הרב פרופסור מרדכי מנחם קפלן. קפלן עיצב תנועה זו בראשיתה יחד עם תלמידו, פרופסור אירה אייזנשטיין, בצלמה של משנה הגותית מפורטת ומוגדרת עד מאוד. הבנת דרכה של תנועה זו בעבר ובהווה כרוכה אפוא במישרין בעמידה על עיקרי משנתו של מייסדה ומעצב דרכה בתקופת הראשית שלה. קפלן היה נצר למשפחה אורתודוקסית של מתנגדים ממזרח אירופה, ובן הדור השני לגל ההגירה הגדול של יהדות זו לארצות הברית. הוא זכה לחינוך תורני וחילוני ומצא את דרכו עד מהרה אל בית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים. לאחר תקופה קצרה, שבה שימש בקהילה אורתודוקסית, התמנה קפלן, בשנת 1909, למרצה בבית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים ושם עשה במשך 60 שנה, רובן כראש בית הספר לחינוך של מוסד זה. את השקפותיו בדבר הצורך ברה–קונסטרוקציה של היהדות ובחידוש ערכיה פיתח בעודו משרת את העילית הרבנית והחינוכית של היהדות הקונסרבטיבית, כשתקוותו היתה שרעיונות אלה יפרו את זרמי היהדות השונים וישמשו נקודת מפגש למאמיניהם. רק בהדרגה נתן קפלן יד להקמתו של זרם נפרד, רביעי, ביהדות צפון אמריקה.
שני עקרונות יסוד מנחים את משנתו רבת האנפין של קפלן. הראשון הוא גישתו התפקודית, הפרגמטית, לשאלת מעמדה של הדת בכלל ושל היהדות בפרט. בבסיס השקפה זו עומדת ההנחה שהיהדות היא תרבות לאומית כוללת שפיתח העם היהודי לדורותיו, היא ביטאה את דרכו וקיימה אותו כעם. קפלן מציין עובדה זו על–ידי השימוש במונח ציוויליזציה, המדגיש בעיניו את השילוב בין יסודות חומריים, אתניים, תרבותיים ודתיים. קפלן, המושפע עמוקות ממורו ורבו אחד העם, רואה ביצירת רוח זו של עם ישראל – ממש כמו ביצירות הרוח המעצבות את התרבויות הלאומיות של כל עם ועם – את תמצית הווייתו של העם. הדת היא אחד מגילוייה המרכזיים של תרבות זו אולם היא אינה ממצה אותה. אדרבא, הדת – ככל גילוי אחר של התרבות הלאומית – צריכה להיבחן על פי האופן שבו היא מתפקדת למען היהודי בכל דור ובכל חברה, על פי המידה שבה היא מעניקה לחייו משמעות ומשמשת לו כמצפן בבקשו לעשות את הטוב והישר. הדת, כתופעה ציבורית–חברתית, מבקשת להביא פדות לנפשו של האדם. היא מבקשת לגאול אותה ולקדש אותה. זו מטרתה האמיתית, הגם שבתולדות הדתות נעטפה מטרה זו כפעם בפעם בניסוחים שהציבו במרכז את האל, ההתגלות, הפולחן והמיתוס. מושג האלוהות של כל דת ושל כל הגות דתית נגזר אפוא מן האופן שבו היא רואה את מושג הישועה. משום כך לא ייפלא, למשל, שמושג האלוהות המקראי אינו זהה לזה של חז"ל ושניהם אינם דומים למושג האלוהות שמפתח הרמב"ם מזה והמקובלים מזה. השאלה המרכזית שההוגה והמנהיג היהודי צריכים אפוא לשאול את עצמם היא האם היהדות ממלאת תפקיד לבני הדור והחברה שלהם. תפקוד זה משמעו מתן משמעות לחיים וכיוון לפעולה למען עילויים מזה ופיתוח תודעת שייכות לאומית דתית לבני העדה מזה.
בשני ההקשרים, טוען קפלן, נמצאת היהדות בת–זמנו, ובמיוחד זו האמריקנית, לוקה. גם אצל אלה המתעקשים להמשיך ולאחוז בה אין היא נתפסת כרלוונטית וכמקושרת לחיים הממשיים. טקסיה, מסורותיה וערכיה אינם תואמים את החיים וההשקפות שהיהודי המודרני האמריקני נוטל בהם חלק ולכן אין בידה להעניק לחייו את שצריכה הדת להעניק. ואילו הזרם היהודי, המבקש להתאים את המסר היהודי ואת אורח החיים היהודי לתביעות הזמן, היינו היהדות הרפורמית כפי שהיא ניבטה לעיני קפלן, חסר את ממד השייכות הלאומית תרבותית העושה את הדת לביטוי של התרבות היהודית. גם קשרה של יהדות זו למסורת ולביטוייה האותנטיים נראה בעיניו לקוי.
מצב עניינים זה חייב, אליבא דקפלן, התבוננות מחודשת במסורת היהודית ובאבני הבניין שלה. נאמנות ליהדות ולהמשך עיצוב דרכה אין פירושם דבקות באופן שבו נתפסו בעבר מושגי–ערך, סמלים ודרכי ביטוי, אלא בחידושם. קפלן מבקש לחשוף את משמעותם היסודית של אלמנטים אלה, תוך הפשטתם מן הלבושים הציוריים שניתנו להם. ברצונו להעניק להם משמעות חדשה התואמת את רוח הזמן ומקשרת אותם לחייו של היהודי בן הזמן החדש. לשם כך על היהודי בן ימינו להתגבר לא רק על היסודות המיתיים שבדתו ועל תפיסות–אל מסורתיות שאינן תואמות עוד את מושג הישועה שלו, אלא גם להתגבר על רעיון ההתגלות כפי שהוא נתפס במסורת. היהדות שקפלן מבקש לפתח צריכה לתפוס עצמה לא כפרי של אירוע התגלותי שבו האל מופיע – בדרך זו או אחרת – לפני העם ומוסר לו תכנים עיוניים וציוויים מעשיים, אלא כפרי התפתחותה של תרבות דתית המבקשת להנכיח את האל בחייה. רק כך תוכל המסורת היהודית – על חגיה, מנהגיה וסמליה – להקנות משמעות לחיי היהודי ולהיות באמת ובתמים לתשתית דתית לקימומה של הציוויליזציה הלאומית היהודית.
היסוד השני המנחה את קפלן הוא תפיסתו הרציונליסטית המודרניסטית. כרבים מן ההוגים בני תקופתו מאמין קפלן בקידמה האנושית, בעליונותה של המודרנה על הפרה–מודרנה ובצורך להעניק לתרבויות האנושיות בכלל ולדתות בפרט משמעות אתית מובהקת. בשביל האדם המודרני – חניך המדע והנאורות, שאת עולמו הערכי מעצב הרציונליזם ההומניסטי – נחוץ שהדת תשתחרר מהשקפות קדומות וממערכי מחשבה שאין בהם כדי לסייע בידיו כיום, ותיעשה לפיכך לדת אתית. הדת היהודית, שתוכל לתפקד בשביל בני הדור, היא אפוא דת המכוונת את כל כוחות היצירה שבה לעילויו המוסרי של האדם, להגברת מידת השיתוף שבו ולגיבושה של חברה צודקת ודמוקרטית. בהתאם לכך, מושג האלוהות שבה נקי מכל ממד על–טבעי שאפיין את היהדות הפרה–מודרנית לגווניה.
מושג האלוהות של הדת האתית, כפי שקפלן מבין אותו, הוא פונקציונלי ומכוון – ממש כמו נטייתה הכוללת של ההלכה היהודית : להגדיר את ממדי הפעילות האנושית הנגזרים ממנו. הוא אינו מעוניין בבירורים מטפיזיים בדבר מהות האלוהות ולא כל שכן בעיונים מיסטיים ובדבקות שמעבר לטבע ולמציאות ההיסטורית–חברתית. בשביל הדת האתית, שאותה הוא מבקש לקדם ולפתח, אלוהים הוא הכוח המוביל את האדם להתעלות, להתקדשות, לדבקות בטוב ובמוסר. אמונה באלוהים ודבקות בו, עניינן שהאדם נותן עצמו באורח מלא למאמץ לפתח בעצמו מידות טובות ולעצב את חברתו בהתאם להן.
יש לומר, שלמרות שדרך הדיון של קפלן נראית לעתים כאילו כל עניינו הוא סוציולוגי ולא תיאולוגי, אין רושם זה מתיישב כל עיקר עם אישיותו הדתית המעמיקה ועם מגמתם העיקרית של כתביו. אכן, הוא ניגש כסוציולוג אל שאלת תפקודה של הדת, אולם הוא עושה זאת כאדם דתי. הוא שואל אמנם על משמעותה של אמונה בשביל היהודי המודרני ועל האורח שבו מי שרוצה להקנות לאמונה כוח מעצב צריך לשנותה מיסודה, אבל בעשותו זאת הוא שואל על אמונתו שלו, על דבקותו שלו באלוהיו, על כלי המבע שייקנו לממד ראשוני ותשתיתי העומד ביסוד הדתיות בכלל וביסוד הדת הציבורית היהודית בפרט. קפלן מדבר על תפקודה של האלוהות באדם, אולם הוא עושה זאת מתוך הנחה דתית, שישנו כוח קוסמי המכוון אותו אל הטוב; הוא מדבר על האופן שבו צריכה הדת לשמר את הקיום הלאומי היהודי, אולם הוא עושה זאת מתוך אמונה עמוקה במשמעותו של קיום זה בשביל האנושות ובשביל בקשת הטוב של האדם.

ביבליוגרפיה:
כותר: רקונסטרוקציה – התנועה ליהדות מתחדשת
מחבר: עמיר, יהוידע
שם  הספר: זמן יהודי חדש : תרבות יהודית בעידן חילוני - מבט אנציקלופדי
עורך הספר: יובל, ירמיהו  (פרופ')
תאריך: 2007
בעלי זכויות : למדא - עמותה לתרבות יהודית מודרנית
הוצאה לאור: כתר הוצאה לאור
הערות: 1. יוזם מנהל ועורך: יאיר צבן.
2. עורך כללי: דוד שחם.
הערות לפריט זה: 1. לקוח מתוך כרך שני, עמודים 228-229.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית