ב-1982, כאשר בנו התגייס לצבא ועל רקע מלחמת לבנון, החל קדישמן לעסוק בנושא העקדה בצורה אינטנסיבית ביותר והמשיך לפתחו בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים (עפרת, 1988).
קדישמן משלב ביצירות העקדה שלו יסודות ביוגרפים, התייחסות לסיפור המקראי, סמלים נוצריים, השפעות מהאמנות הישראלית של התנועה הכנענית והשפעות של האמנות המודרנית, ויוצר חטיבה אמנותית מורכבת ורבת סמלים ומשמעויות.
קדישמן מחבר את מראות המלחמה המזעזעים בהווה לסיפור המקראי. הוא מציג את יצחק כמת ממש, ובכך, כמו האמנים ארדון, פן ובזם - מצטרף למסורת המרטירולוגית היהודית ולסצנות הצליבה והפייטה של האמנות הנוצרית. בפסליו משנות השמונים, מתאר קדישמן את האיל כאיל מלחמה מאיים ולא כקורבן חלופי ליצחק.
