המשנה, בבא קמא ג,א, מציעה מקרה זה: אדם הניח כד ברשות הרבים (=מאיזו סיבה שתהיה, כגון שהיה עייף והניח את הכד שם כדי לנוח, כפי שכתב המאירי), ובא אדם אחר ונתקל בכד ושברו. המשנה קובעת כי במקרה זה פטור השובר מלשלם על הנזק שגרם.
העקרון הנובע ממשנתנו בפשטות הוא שאדם ההולך לדרכו ברשות הרבים איננו מחוייב להיזהר במיוחד שמא ייתקל בכלים המונחים שם, או, לפי הניסוח התלמודי של עקרון משפטי זה: "אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים".
ואולם, המעיין בסוגייה שבתלמוד הבבלי, במסכת בבא קמא דף כז ע"ב, מוצא שרוב האמוראים (פרט לעולא שדעתו תובא בהמשך) לא הסכימו לקבל עקרון זה – ולכן פירשו את המשנה בדרכים אחרות, המתרחקות ממה שעולה מפשוטה של המשנה.
התלמוד הבבלי מציע אפוא ארבעה הסברים שונים כדי לנמק מדוע השובר פטור.
א. שיטת רב: רב סבר שבאופן עקרוני מוטל על מי שמהלך ברשות הרבים להיזהר ולא להיתקל בחפצי אחרים המונחים שם. לפיכך, אם נתקל בהם ושברם עליו לשלם. היות שכך מסביר רב כי במשנתנו מדובר במקרה מיוחד שבו מילא הראשון את כל רשות הרבים בכדים שלו, ולא היתה לשני אפשרות לצעוד שם בלי לשבור את כליו של הראשון – ומשום כך הוא פטור.
ב. שיטת שמואל: שמואל סבר שרק על מי שמהלך ברשות הרבים ביום מוטלת החובה להיזהר שלא לשבור כלים המונחים ברשות הרבים, ולפיכך הוא מסביר כי משנתנו מדברת בעת שהיתה אפֵלה (=חשיכה, על פי רוב בשעות הלילה), ולכן פטור מי ששבר כלים אלו.
ג. שיטת רבי יוחנן: רבי יוחנן סבר שאדם חייב להיזהר שלא לשבור כלים המונחים ברשות הרבים, (ויתכן שאף בעת אפֵלה חובה זו מוטלת עליו לדעתו). לכן הוא מסביר שמדובר במשנתנו באדם ששבר כלים שהיו מונחים בקרן זוית, כלומר שכלים אלו היו מונחים בפינה נסתרת כך שהוא לא יכול היה לצפות שייתקל בהם – ולכן נחשב לאנוס – ופטור מלשלם.
ד. שיטת עולא: רבי אבא מוסר בשם עולא,1 דעה העולה בקנה אחד עם משנתנו לפי פשוטה, ש"אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים", ולכן מי ששובר כד שהניח חברו
ברשות הרבים פטור תמיד, גם באור יום מלא.2
הערות שוליים:
- שיטת עולא מיוחסת בתלמוד הבבלי לחכמי ארץ ישראל ("הכי אמרי במערבא משמיה דר' עולא"). אבל בירושלמי שלפנינו בבא קמא פרק ג, הלכה א, לא מובאת דעה כזאת. ראו על כך גם דברי ישראל לוי, מבוא ופרוש לתלמוד ירושלמי, בבא קמא פרקים א-ו, דפוס צילום ירושלים תש"ל, עמ' 64 בפירוש.
- ההלכה נפסקה בדברי הרמב"ם, הלכות נזקי ממון, יג, ו, ובשולחן ערוך, חושן משפט, תיב, ב, כדעת עולא.
