ביצירה מציגה הילה קרבלניקוב מרחב ציבורי ישראלי אופייני ומוכר – דוכנים בשוק, מתקן לימונדה ודוכן פלאפל. מרחב זה כולל בתוכו את המגוון והניגודים שקיימים בחברה הישראלית - אדם חובש כיפה במרכז היצירה ולצידו בחורה בלבוש חילוני; סימן של כשרות על הדוכן משמאל ומודעה על מכירת בשר חזיר שאינו כשר בחנות מאחור (here we sell fresh pork). החברה הישראלית היא חברת מהגרים, וככזו היא כוללת מגוון של אורחות חיים והשקפות עולם. בשונה מיצירות בהן מציגה קרבלניקוב את ההפגנות של המפונים מגוש קטיף, שמדגישות מצב של שסע אידיאולוגי חריף בחברה, כאן מרכיביה השונים של החברה מתקיימים זה לצד זה בשכנות טובה מבלי להגיע למצב של עימות.
החברה הישראלית כחברה המורכבת מקבוצות מגוונות מקבילה במידה רבה לאסתטיקה של השוק שבה יש גיבוב של אלמנטים שונים המתחברים לכדי פסיפס אחד. אפילו מסגרת הציור שאינה ישרה מתיישבת היטב עם תחושה זו של חתיכות וחיבורים.
שם היצירה הוא שמה של הדמות העומדת מאחורי הדוכן בחולצה לבנה ומנופפת – תקווה, אך לא ניתן להתעלם ממשמעותה של המילה הזו. האם יש בכך כדי לומר משהו על תחושה של תקווה? האם תקווה זו נובעת מיכולתם של הזרמים והגוונים השונים בחברה הישראלית לחיות זה לצד זה וזה בתוך זה בשלום?
