שמעון דובנוב

שמעון דובנוב (1860- 1941) הוגה דעות ומגדולי ההיסטוריונים של ההיסטוריה היהודית בעת החדשה. נלחם על שמירת הזכויות הלאומיות של כל הקבוצות הלאומיות באירופה, ועל זכותם של היהודים, כקבוצה לאומית, לקיים חיים לאומיים ותרבותיים מלאים בגולה. נרצח בשואה יחד עם יהודי ריגה בגיא ההריגה ברומבולי, בחורף 1941.

ארץ ישראל בשבילי:

ארץ ישראל היא אחת מהאוטונומיות התרבותיות -קהילתיות שיש להקים בעולם.

המסר: "היהודים בכל ארץ וארץ, המשתתפים במידה אקטיבית בחייה האזרחיים והמדיניים, נהנים מכל הזכויות הניתנות לאזרחיה לא רק בתור אנשים יחידים, אלא גם בתור בני אומותיהם."¹

חומר רקע נוסף:

אוטונומיה לאומית תרבותית

בספרו "מכתבים על היהדות הישנה והחדשה" הציג דובנוב את תפיסתו שאין למדינה רשות לשלול את הזכויות הלאומיות של קבוצה לאומית כל שהיא, וכי האומה התרבותית-רוחנית היא שלב גבוה יותר של התפתחות לאומית מן האומה הטריטוריאלית-המדינית. תפיסה זאת נקראת אוֹטוֹנוֹמִיזְם.

מרכז של הנהגה רוחנית

בכל אחת מן התקופות בהיסטוריה של עם ישראל בגולה, היה קיים מרכז רוחני אחד שהנהיג את הקהילות היהודיות מבחינה דתית ולאומית. סמכותו הייתה מקובלת על הקהילות היהודיות השונות. מרכזים כאלה היו בבבל, בספרד, בגרמניה ובפולין. וכך תיאר את המרכזים האלה:

"בכל אחד מהמרכזים האלה מתהוות הסתדרויות קהילתיות אבטונומיות [אוטונומיות], המקיפות חוגים רבים ושונים של חיי העם הציבוריים והתרבותיים." ²

את המרכז היהודי העולמי בתקופתו, ראה דובנוב בשטחי רוסיה-פולין. שם שאפו רוב היהודים לשלטון עצמי אוטונומי ולאחדות לאומית. הוא קיווה שהמרכז החדש יהיה דתי פחות, ייפתח להשפעות של התרבות החילונית הכללית והיידיש תהיה השפה השלטת בו.

דובנוב התנגד לטענה שהיהודים זרים באירופה. לדעתו, ישיבתם באירופה קדומה מאוד, והם חלק ממנה ומתרבותה. לכן לא נתקבלה על דעתו הדרישה של הציונות שהיהודים יעזבו את אירופה, משום שהם זרים בה, וישובו לארצם כדי לחדש את לאומיותם. וכך כתב:

"והרי אין לך טעות יותר מסוכנה – יתר על כן, גם אנטי-היסטורית – מהדעה, שהיהודים הם 'זרים', גֵרֵי אירופה. ההיסטוריה מעידה, שהיהודים הם תושבי אירופה עתיקים, שתקעו בה יתד עוד לפני תקופת הציביליזציה והתפשטות הנצרות בעולם. מתקופת המלך המושל בכיפה אלכסנדר מוקדון היה גורל היהדות קשור קשר אמיץ בגורל שתי ממלכות עולם באירופה המערבית".

דובנוב התנגד הן לפעילות המעשית של תנועת חובבי ציון והן לפעילותו המדינית של הרצל. לדעתו לא היה סיכוי שהמעטים שהקימו יישובים בארץ ישראל ימשכו אחריהם הגירה המונית של כ-10 מיליוני יהודים, אשר חיים בכל הפזורה בעולם. לדבריו אחת הדרכים לפתח ולשכלל את היהדות ואת הרעיון הלאומי היא החינוך. בצד החינוך הלאומי יש לחנך לכיבוד ערכים כלל-אנושיים:

"בית ספרנו הישן, החדר והישיבה, חינך רק את היהודי, ולא את האדם. וגם ל'יהודי' נתן חינוך מוגבל, בהשפיעו רק על מחשבתו הדתית. בית הספר הכללי החדש שוכח, להפך, את היהודי ומחנך רק את האדם, כלומר, הוא מחנך למעשה אדם רוסי, גרמני וכו'...הסינתזה מובנת מעצמה: לחנך את האדם ואת היהודי בעת ובעונה אחת."

1. מתוך: מכתב 4, 1907–1901, מכתבים על היהדות הישנה והחדשה.
2. מתוך: מכתב 1, 1906- 1897, מכתבים על היהדות הישנה והחדשה.