הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > דמוקרטיה > חברה אזרחיתעמוד הבית > ישראל (חדש) > אקולוגיה ואיכות הסביבה > מים ונחליםעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > אזרחות במבט רב - תחומי
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית




תקציר
הטקסט עוסק בפרויקט "נחל בטון" (1999 - 2002), במסגרתו יזמה האמנית שי זכאי את שיקומו של נחל עציונה. מטרת הפרויקט, בנוסף לשיקום, היתה להעלות את המודעות החברתית לסוגיות אקולוגיות. הטקסט מתאר את הפרויקט, מעלה שאלה על טשטוש הגבולות בין אמנות לבין פעולת מחאה, ומציג תקדימים לפעולה אמנותית מסוג זה בארץ ובעולם.



פעולת שיקום נחל כיצירת אמנות
מחברים: ענת בסר; מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית. צוות אזרחות


האמנית שי זכאי, מייסדת ומנכ"לית הפורום לאמנות אקולוגית, שייכת לקבוצה בינלאומית של אמנים סביבתיים הנקראת Greenmuseum (מוזיאון ירוק), והיא אחת הדמויות המרכזיות בתחום האמנות האקולוגית בישראל.

בפרויקט "נחל בטון" (1999 – 2002) יזמה שי זכאי את שיקומו של נחל עציונה. הנחל נמצא באזור בית שמש, ואפיקו נחסם על ידי בטון שנשפך ממפעל סמוך. מטרת הפרויקט הייתה לשקם את הנחל ובו בזמן להעלות את מודעות השותפים לעשייה והמבקרים במקום לפגיעה של האדם בסביבה. היא השיגה את המטרה בכמה אמצעים:

  • תהליך מיפוי, דיון ושיקום שבוצע בשיתוף פעולה עם עובדי המפעל ותושבים מהאזור. שלבי העבודה מתוארים באתר של שי זכאי.
  • יצירת מיצב בסביבת הנחל, שמטרתו להפנות את תשומת לבם של המבקרים במקום לסוגיה האקולוגית. במיצב זה השתמשה זכאי בבטון, אותו חומר שפגע בנחל, למטרה חדשה – העלאת המודעות לסוגיות אקולוגיות.
  • קיום אירוע שעוסק בסוגיות אקולוגיות בסביבת הנחל.

כשאנו מעלים בדמיוננו אמן, אנו רואים בדרך-כלל אדם ספון בסטודיו שלו מול כן הציור או מול החומר ממנו הוא עומד ליצור פסל, או אמן שיוצר או מביים מיצב בחלל כלשהו או בחוץ. פעולה של שיקום נחל חורגת מעולם האמנות, ומטשטשת את הגבול בין המציאות לבין האמנות. ובעצם – מדוע פעולה כזו נכללת תחת ההגדרה "אמנות"?

תקדימים לפעולה של אמנים המשפיעה על הסביבה היו באמנות האדמה, מגמה אמנותית שראשיתה בשנות ה-60 של המאה ה-20 בארצות-הברית. במגמה זו היו אמנים שפעלו באופן ממשי בנוף. לדוגמה, דניס אופנהיים בפרויקט "תכנית החיטה של ספטמבר – יבול מבוטל" (1969) - הוא חרש וזרע שדה-חיטה בהולנד באופן שצורת החרישה תוכננה מראש. כך השפיעה פעולתו על מראה הטבע (במקרה הזה מדובר בטבע מבוית, שדה שבני אדם זרעו).

"אמנות האדמה" השפיעה גם על האמנות בישראל, וכבר בשנות ה-70 הייתה אמנות סביבתית שעסקה בסוגיות אקולוגיות. פרויקט "שיקום מחצבת נשר", 1971-1970, הוא דוגמה לכך. האמן יצחק דנציגר (בשיתוף האמנים יואב בראל ומשה גבעתי ואנשי מקצוע אחרים) יזם פרויקט לשיקום המחצבות המצויות במורדות המערביות של הכרמל. מחצבות אלה נפגעו מפעילותו של מפעל 'נשר' - הוא גרם לדלדול המחצבות ופלט חומרים מזהמים. כוונותיו של המפעל היו להמשיך ולכרות בחלקים נוספים של הכרמל. פרויקט השיקום של דנציגר נעשה בשיתוף מפעל 'נשר' ובמימונו. רתימת מנהלי המפעל המזהם לפעולה מתקנת היא גם הגישה שהנחתה את שי זכאי בפעולת שיקום הנחל. פעולת השיקום צולמה ותועדה. האם הפעולה לשיקום המחצבה היא פעולה אמנותית? או שמא רק תוצרי התיעוד הם יצירות אמנות? מדוע מופיעים פרויקטים מסוג זה בספרים העוסקים באמנות? האם עצם העובדה שהפעילים בפרויקט הם אמנים הופכת את הפעולה לאקט אמנותי?


יצחק דנציגר, פרויקט "שיקום מחצבת נשר", 1971

היצירה של דנציגר השתלבה במגמות הבינלאומיות של אמנות שעסקה בסביבה, אם כי בישראל "אמנות האדמה" קיבלה באותה תקופה בעיקר גוון פוליטי, או כפי שאמרה האמנית אפרת נתן: "פה האדמה היא מיתוס לאומי. עבודות האדמה בארצות הברית היו קוסמופוליטיות. כאן עבודת-אדמה הייתה ארץ-ישראל".1 אחת הדוגמאות המוכרות ביותר היא פעולת "החלפת האדמות" של האמן מיכה אולמן, שנעשתה בשנת 1972 במסגרת פרויקט מצר-מסר, פרויקט שיזם האמן אביטל גבע. בני נוער משני היישובים – הכפר הערבי מסר וקיבוץ מצר – חפרו בורות דומים במרכזו של כל אחד מהיישובים, והחליפו בין האדמות – האדמה שהוצאה מן הבור בקיבוץ הועברה אל האדמה שבכפר ולהיפך. מטרת הפעולה הייתה לעורר שאלות הנוגעות לסוגיות פוליטיות.

פעולות כמו אלו שתוארו למעלה מטשטשות, כאמור, את הפער בין האמנות לבין המציאות והופכות את האמן לפעיל פוליטי. פעולות אלה מבטאות גם מחאה כנגד הממסד האמנותי, כיוון שהן יוצרות יצירות שאי אפשר לסחור בהן. (אם כי אפשר לסחור בחומרי התיעוד שלהן).


מיכה אולמן, מצר-מסר, 1972

בפרויקט מצר-מסר, שכלל פעולות נוספות מסוגה של פעולת החלפת האדמות, התקיים מפגש עם חברי קיבוץ מצר בחדר-האוכל. האמן משה גרשוני סיפר על המפגש הזה: "הוזמנו, אביטל גבע ואני, למשמר העמק להרצות על פעולות מצר. ואנחנו חטפנו שם... אכלו אותנו... אכלו אותנו בתור אמנים ('זה אמנות זה?') ובתור אמנים, המעזים לטפל בבעיות חברתיות ('מי שמכם?' 'באיזו זכות אתם מטפלים בבעיות שלנו?! ועוד במסגרת האמנות')"2

המיצב בפרויקט "נחל בטון" של שי זכאי כלל כמאה דגלי בטון שהוצבו בין כביש הגישה למפעל לבין הנחל. לדגלים הייתה מטרה כפולה: להעלות את המודעות לזיהום שיוצר המפעל (והאדם בכלל) וליצור מכשול פיזי המקשה להמשיך לשפוך שאריות לנחל.

המיצב כלל גם חריטות בבטון שחוסם את אפיק הנחל: צורות של דגלים ובהם חורים המאפשרים למים לחדור אל האדמה – פעולה של הטבע שהבטון לא מאפשר לה להתקיים; וכחמישים צורות המזכירות פלטה של צייר. פלטה היא משטח שעליו מניח הצייר את הצבעים, חומרי היסוד של היצירה האמנותית. נוכחות הפלטה בנוף מרמזת למסורת ציורי הנוף, מסורת ההתבוננות של האמן בטבע, הערצת הטבע ותיאורו. במיצב צורתה של הפלטה חצובה בתוך חומר ששימש ליצירה אנושית מסוג אחר – יצירה שפגעה בטבע פגיעה חמורה. בקו המתאר של הפלטה יש חורים, המאפשרים למי הגשמים לחלחל לאדמה ולהחליש את משטח הבטון. החורים המרמזים על מיקומם של גושי הצבע הופכים לגומות לאיסוף מים לציפורים. פלטת הצייר, המסמלת יצירה, הופכת כאן לאמצעי ליצירה מסוג אחר – יצירה מחדש (שיקום) של הטבע.

האירוע כלל פעילויות שונות שמטרתן לעורר מודעות לסוגיות אקולוגיות: ארוחה ידידותית לסביבה, חתימה על אמנה חברתית לשמירה על נחלי העולם, קטעי מחול ועוד.

כך הצהירה על הפרויקט שי זכאי: "תהליך השיקום כלל התייחסות לוקאלית לבעיה גלובלית - חוסר מודעות לבעיות סביבתיות, וזיהום מתמשך של נחלים בישראל ובעולם. תכנית השיקום לא שאפה אפריורית להחזיר את הטבע לקדמותו, אלא להתבונן במפגע, לפתור את הבעיה האקולוגית באמצעות האמנות ולהשאיר סימנים מהמפגע לקהל הרחב, על מנת שימשיך לחקור וגם לקחת אחריות."

הערות שוליים:

  1. בנימין תמוז, דורית לויטה וגדעון עפרת, סיפורה של אמנות ישראל, הוצאת מסדה, 1980, עמ' 296.
  2. שם, עמ' 298.
ביבליוגרפיה:
כותר: פעולת שיקום נחל כיצירת אמנות
מחברת: בסר, ענת
שם  הפרסום מקורי: אזרחות ודמוקרטיה
מחבר: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית. צוות אזרחות
תאריך: 2007
בעלי זכויות : מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית