את הפליטים והמהגרים שאל אדלר מה הם לקחו ומה הם השאירו מאחור.

אליס דויטש, ירושלים:
"נולדתי ביוגוסלביה בשנת 1936. כשהייתי בת שש לקחו הנאצים את אבי. לא ראיתיו שוב מאז. באותו זמן הם סגרו כמה רחובות בשכונה שלי וזה היה הגטו. כשהייתי בת שמונה הם לקחו אותנו למחנות עבודה באוסטריה. היה שם עדיין מעט אוכל. כשהם אמרו לנו שלוקחים אותנו לברגן בלזן אמי הכינה כבד אווז, ופחח קשיש סגר אותו עבורנו בפחיות גדולות אבל נאלצנו לזרוק אותן מהרכבת. לקחתי איתי גם את מעט הבובות שהיו לי. ברגן בלזן, מחנה ריכוז, היה אזור עצום שכלל הרבה מחנות בתוכו. כולם שם סיפרו לנו מה מצפה לנו. היו יריות מכל כיוון. כאשר אמי ראתה את המקום הזה היא אמרה, "ובכן חבר'ה, לעולם לא נצא מכאן". הייתי רק בת שמונה ולא יכולתי להבין את זה. ישנו בצריפים קפואים גדולים עם מיטות בנות שלוש קומות. אמי לא נתנה לי ללכת לשירותים כיוון שהיה צריך ללכת על גבי גופות כדי להגיע לשם. במקום זה, היא הייתה לוקחת אותי החוצה. הצריף שלנו היה ליד הגדר ובכל יום ראינו משאיות מלאות בגופות. לא בכיתי. לא הייתי היחידה שלא בכתה, היינו פשוט בהלם. היינו כמו בני אדם ללא רוח חיים. צעצועים? לא, שיחקנו עם כינים שהוצאנו מתפרי הבגדים שלנו. לא היה לנו שיער. אחרי ארבעה חודשים שם, הם העלו אותנו על משאיות שנסעו למחנה ההשמדה טרזינשטט. בדרך לשם הם ראו שהאמריקאים באים ולכן הם עצרו את הרכבת וניסו לרצוח אותנו, אבל ג'יפ אמריקאי הגיע והם ברחו. היינו חופשיים. האמריקאים העבירו אותנו למחנה נופש של הנאצים. הגרמנים ברחו והשאירו הכול מאחור. מצאתי כל-כך הרבה צעצועים בבית. היו שם רהיטים מיניאטוריים בדיוק כמו הרהיטים האמיתיים בבית הזה. הם עדיין אצלי. השלכתי את הבובות הישנות שלי ולקחתי את החדשות איתי. אחרי חודשיים שם, חזרנו ליוגוסלביה. הייתי בת תשע. זו הייתה ילדותי. למעשה, לא היתה לי ילדות".