"מעשה באחד מגדולי כבול שהיה משיא את בנו וברביעי שלו זימן אצלו אורחים. משאכלו ושתו והטיבו את לבם אמר לבנו עלה והביא לנו חבית שליין מן העלייה. כיון שעלה הכישו נחש ומת. המתין לירד ולא ירד. אמר אין אני עולה ורואה מה טיבו שלבני? עלה ומצאו שהכישו נחש ומת והוא מוטל בין החביות. המתין עד שגמרו סעודתן. אמר להן רבותיי לא לברך את בני ברכת חתנים באתם – ברכו עליו ברכת אבלים, לא להכניס את בני לחופה באתם – הכניסוהו לקברו"
(ויקרא רבה פרשה כ).

לעילוי נשמתם הטהורה של החכם הרופא ד"ר דוד אפלבאום הי"ד ושל בתו נאוה הי"ד, שנרצחו בידי בני עוולה ערב יום חתונתה, ולא זכה האב לומר על בתו ברכת חתנים וברכנו אנו על שניהם ברכת אבלים. "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו".

1. על פי כתב יד קאופמן. כך הוא הנוסח גם בכל העדים המדויקים של סדר המשנה, לרבות נוסח משנת הרמב"ם, וכן הוא בנוסח משנת הירושלמי (והעיר על נוסחת הירושלמי בעל "תוספות יום טוב"). גם ב"מלאכת שלמה", שלפניו עמד הנוסח "ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים" העיד שר' יהוסף ז"ל מחק "ותנחומי אבלים". בעדי נוסח של המשנה בתלמוד הבבלי (כ"י אוקספורד 366, גטינגן 3, וטיקן 134, לונדון 400, מינכן 95 ונוסח הדפוסים, החל מדפוס פיזרו שהוא הדפוס הראשון של בבלי מגילה) הנוסח הוא: "ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים" (מגילה כג ע"ב), וכן הוא בפירושו של רש"י למשנה שם. ואולם, סוגיית הבבלי במגילה שם, הדנה בברכת אבלים ובברכת חתנים, מתעלמת מתנחומי אבלים. גם התוספתא במגילה, פ"ג הי"ב (מהד' ליברמן, נויארק: בית המדרש לרבנים שבאמריקה, תשכ"ב, עמ' 356), דנה בברכת אבלים ובברכת חתנים ומתעלמת מתנחומי אבלים. ברור אפוא שהנוסח המקורי של המשנה לא כלל את המילים "ותנחומי אבלים". ראה ל' גינצבורג, פירושים וחידושים בירושלמי, ניו יורק, תש"א, ב, עמ' 69. ראה גם א' שכטר, המשנה בבבלי ובירושלמי, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי"ט, עמ' קטו. יצוין שבשום מקום אחר במשנה לא נזכר המושג "תנחומי אבלים".

2. ברכת חתנים מכונה בשם זה אף שהיא מופנית הן לחתן והן לכלה משום שהיא נאמרת בבית חתנים, להבדיל מברכת אירוסין הנאמרת בבית אבי הכלה.

3. ברוב עדי הנוסח של בבלי מגילה, לרבות נוסח הדפוס, סדרם של פרקים שלישי ורביעי הפוך מסדרם במשנה. ראה סיכום פרט זה אצל א' סגל, "מסורות הנוסח של בבלי מגילה", עבודת דוקטור, ירושלים: האוניברסיטה העברית, תשמ"ב, עמ' כב-כד. וראה עתה מ' סבתו, "פרשת ראש חודש כיצד קורין אותה?" (בנספח), תרביץ, עד (תשס"ה), [בדפוס].

4. הנוסח שהועתק כאן הוא על פי דפוס ונציה רפ"א בהשלמת הקיצורים, והוא זהה כמעט לחלוטין לנוסח דפוס וילנא. לשינויי הנוסחאות ראה מסכת כתובות מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם, ירושלים, תשל"ב. ראה גם את החומר שאסף ע' הילדסהימר, "תולדות ברכות אירוסין ונשואין", סיני, י (תש"ב), עמ' קז-קיט. שינויים החשובים לענייננו יצוינו להלן

5. בתחילת מסכת כלה (מהד' היגר, ניו יורק, תרצ"ו) מובאת מסורת זו בשם לוי, ושם נזכרות שבע ברכות (יחד עם ברכת הגפן). אלא שמסורת זו אינה מקורית, והיא הושפעה מאזכורו של לוי בהמשך הסוגיה בבבלי שם, ראה ד' וד' שפרבר, ריש כלה ומאי חופה, ירושלים: הוצאת המחברים, תשס"ב, עמ' 21 (בניגוד לדעתם של פלוסר וספראי [להלן, הערה 16], עמ' 457, שראו בנוסח כלה רבתי את הנוסח העיקרי).

6. רבנו תם בספר הישר – תשובות (מהד' ר"ש רוזנטל, ברלין, תרנ"ח, סי' מה, עמ' 82) כותב: "דלא מצינו כוס בתלמוד אלא אמרינן בריך שית... ונהגו כוס ור' יהודאי הנהיגו". מלשון התשובה בתשובות הגאונים, מהד' א"א הרכבי (בתוך: זכרון לראשונים, מחברת ד, ברלין, תרמ"ז, סי' סה, עמ' 30) הסיק מ' מרגליות, החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל, ירושלים, תרח"ץ, עמ' 144, הערה 3, שברכת הכוס היא כבר מזמן הסבוראים. כך סבור גם ב"מ לוין, אוצר חלוף מנהגים בין בני ארץ ישראל ובין בני בבל, ירושלים, תש"ב, עמ' 58, וזאת לאור העובדה שברכת הכוס נזכרת כבר במסכת סופרים. [יצוין שמרגליות ולוין פרסמו את מהדורותיהם לספר החילוקים במקביל, ולכן אין למצוא התייחסות של האחד לחברו. מרגליות פרסם את מהדורתו בשנת תרצ"ח, ולוין פרסמה בהמשכים בסיני, א-ד (תרצ"ז-תרצ"ט), ולאחר מכן כספר בשנת תש"ב.]

7. לריכוז האזכורים של הביטוי "שבע ברכות" בהקשר של ברכת חתנים והוספת ברכת היין ראה מרגליות (לעיל, הערה 6), עמ' 144-143: וביתר הרחבה במסכת כתובות, מהד' מכון התלמוד הישראלי השלם, עמ' מ-מא הערה 1. וראה גם שפרבר (לעיל, הערה 5), עמ' 25-21. לא כל הראשונים סברו שברכת היין היא המשלימה את מספר הברכות לשבע. בכלבו, ונציה, ש"ז, סימן עה נאמר: "והם שבע עם ברכת היין. ושמענו בשם הגאונים ז"ל שהיו מברכין ברכת חתנים על ההדס ואז באמת הם שבע". יצוין שברכת ההדס (בורא עצי בשמים) נזכרת (יחד עם ברכת היין) גם בסידור רס"ג עמ' קח, וגם הרמב"ם בהלכות אישות פ"י ה"ד הזכיר מנהג זה (כך נמצא גם בסידורי תימן [נוסח בלדי], ראה למשל סידור "שיח ירושלים" [בעריכת הרב י' קאפח], קרית אונו: מכון מש"ה, תשנ"ג, עמ' רצג). מצאנו בראשונים גם דעה שהברכה המשלימה לשבע היא ברכת "שהשמחה במעונו", ראה בעיטור, מהד' רמ"י, ח"ג, סד ע"ג: "ושהשמחה דקאמר לאחר ז' לאו ברכה היא אלא זכרון שמחה היא ותדע שהרי קודם כניסתן לחופה מברכין אותה ואי ברכה היא היכי מברכין לה אלא לאו ש"מ זכרון דברים בעלמא היא. ומסתב' לן דברכה היא וז' ברכות הן חוץ מבפה"ג ובורא עצי בשמים דרגילו לברוכי". להצעה אחרונה זו מסכים הילדסהיימר (לעיל, הערה 4), עמ' קיב-קיג. אלא שכל הצעות אלו אינן נראות מקוריות. בקשר לברכת היין ראה שפרבר (לעיל, הערה 5), עמ' 25 שמסכם: "ברור כי בבבל בתקופת התלמוד לא נהגו בברכת חתנים על הכוס ורק בתקופת הגאונים הקדמונים תקנו תקנה זו" [זאת בניגוד לארץ-ישראל שבה נהגו לברך על כוס יין בתקופת התלמוד, כפי שכבר העיר ר"י תמר, עלי תמר, סדר נשים (בעריכת א"צ רבינוביץ), גבעתיים: עתיר, תשמ"ב, ירושלמי סוטה ח, ה, כב ע"ד, והפנה לבראשית רבה ח, יג (מהד' תיאודור-אלבק, ירושלים: ספרי ואהרמן, תשכ"ה2, עמ' 66): "ויברך אותם א-להים... אמר ר' אבהו נטל הקב"ה כוס ברכה ובירכן". למרות היסוסיו של שפרבר שם נראית לנו ראיה זו מכרעת. אפשר שנשתמר לנו רמז לקידושין על כוס יין אף בתקופת התנאים, ראה דבריו של ש' ליברמן בתוספתא כפשוטה, נויארק: בית המדרש לרבנים שבאמריקה, תשל"ג, ח, עמ' 931]. מסתבר כי גם הוספת ברכת ההדס היא מאוחרת לתלמוד. גם לטענה שברכת "שהשמחה במעונו" מצטרפת לשבע הברכות אין ראיות מספיקות, וראה מה שנכתוב על ביטוי זה "שבע ברכות" בסוף המאמר סעיף י.

8. השווה לדבריו של התשב"ץ ח"ג סי' סה: "ולא נזכר ז' ברכות בשום מקום".

9. מרגליות (לעיל, הערה 6), עמ' 83. ראה גם מהדורתם של י' מילר (חלוף מנהגים בין בני בבל לבני ארץ-ישראל, וינה, תרל"ח [ד"צ: ירושלים, תש"ל] ושל לוין (לעיל, הערה 6). ראה גם ז' אלקין, הנוסח הקראי של "ספר החילוקים בין בני ארץ ישראל לבני בבל", תרביץ, סו (תשנ"ז), עמ' 110.

10. המפרטת אמנם רק שש ברכות, אלא שהמסורת בספר החילוקים מכירה כבר את הוספת הברכה השביעית, ראה לעיל, הערה 7.

11. ראה דבריו של מרגליות (לעיל, הערה 6), עמ' 144: "נוסח ברכת חתנים של בני ארץ ישראל לא הגיע לידינו", וכן ליברמן, תוספתא כפשוטה לברכות, עמ' 50: "ואין אנו יודעים מה היה הנוסח שלהם בשלש ברכות של חתן".

12. ראה ר' חיים סתהון, ארץ חיים, ירושלים, תרס"ח, קכח ע"ב: י' שור, המאסף (בעריכת בן ציון קויאנקה), תרע"א, שנה טז, כרך ב, חוברת ג, דף ל עמוד א. השערה זו צוטטה על ידי לוין (לעיל, הערה 6), עמ' 58 הערה ז, ומדבריו נראה שהוא מסכים לה. להצעה זו הסכים גם הילדסהיימר (לעיל, הערה 4), עמ' קיא.

13. מרגליות (לעיל, הערה 6), עמ' 143 הערה 1.

14. ראה למשל י' פרנקל, דרכי האגדה והמדרש, גבעתיים: יד לתלמוד, 1991, עמ' 285-282, ושם ביבליוגרפיה: ובפירוט רב ובהרחבה בספרו של גליק, אור נגה עליהם (להלן, הערה 20), שכותרת המשנה שלו "הזיקה שבין מנהגי נישואין למנהגי אבילות במסורת ישראל" מעידה על תוכנו: וכן בספרו של נ' רובין, שמחת החיים: טקסי אירוסים ונישואים במקורות חז"ל, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2004. אחד הביטויים המובהקים להקבלה זו הוא בלשונה של המשנה שהובאה בתחילת המאמר "ברכת אבלים וחתנים".

15. הקבלה זו מלמדת שברכת חתנים כללה שלוש ברות כבר בתקופת התנאים. אין אפוא לקבל את הצעתו של גרונר (צ' גרונר, ברכות שנשתקעו, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשס"ד, עמ' רלט-רמ) הסבור כי "הנוהג בא"י השתנה מתקופת האמוראים (הדור השלישי) ועד לתקופת החילוקים".