עמוד הבית > ישראל (חדש) > שלטון וממשל > דמוקרטיה ישראליתעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > דמוקרטיה > דמוקרטיה ישראליתעמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > ישראל מדינת העם היהודי > גישות שונות למדינת ישראל
הסוכנות היהודית לארץ-ישראל


תקציר
המאמר מציג את הטענה לפיה יהדות והומניזם אינם חייבים לסתור זה את זה. ניתן לפרש את היהדות באורח הומניסטי, הן מנקודת ראות דתית והן מנקודת ראות לאומית-תרבותית.



יהודית ודמוקרטית - והומניסטית
מחבר: אריה ברנע


מבוא

חוץ מן המלחמה בטרור, קשה למצוא נושא המלהיט את הדיון הציבורי במקומותינו, אקדמי ועיתונאי כאחד, כמו השאלה האם יש ניגוד בין אופייה היהודי של מדינת ישראל לבין משטרה הדמוקרטי. אין ספק: זו שאלת השאלות, שאלת טעם קיומה של המדינה, שאלת מפתח לגבי האמנה החברתית שלה ולגבי משפטה החוקתי.

יחד עם זאת, מאמר זה נועד לבחינת האפשרות שהניסוחים המקובלים של השאלה מטעים את כולנו: ייתכן שלא בניגוד מדובר, וממילא לא באתגר של פשרה ומיתון, אלא בשני מרכיבים של מקשה אחת.

צירוף שמות התואר 'יהודית' ו'דמוקרטית' מניח שקילויות מסוימת ביניהם, במובן זה ששניהם עומדים, לכאורה, על המישור הערכי. בשורות הבאות ננסה להראות שהמונחים האמורים נמצאים על שני מישורים שונים בתכלית.

יהדות היא, בראש ובראשונה, מכלול של ערכים. המחלוקת היסודית בדורות האחרונים עוסקת במקור הסמכות, שמימי או אנושי, אולם חלק חשוב מן הערכים עדיין מוסכמים. נרחיב בעניין מיד.

לפני כן עלינו לברר את התשובה על השאלה, האם גם הדמוקרטיה היא ערך או מכלול של ערכים.

רמז לתשובה נוכל למצוא בכך שבמסגרת מדע המדינה מוגדרת הדמוקרטיה 'שיטת משטר'System) .(Political שיטה איננה ערך, משום שערך הוא סוג של מטרה, ואילו שיטה היא אמצעי. אנו משתמשים בשיטה להשגת מטרה, להגשמת ערך. לפי קנה מידה פשוט וברור זה, הדמוקרטיה איננה ערך.

כאשר אנו מבקשים מחסידי השקפת ה-seulaV Democratic לנקוב בשמו של ערך דמוקרטי, הם מעניקים מקום של כבוד לזכויות האדם. אם הדמוקרטיה היא מכלול של ערכים, כי אז זכויות האדם הבסיסיות הן אמנם קבוצה מרכזית של ערכים כאלה, אלא שמדובר בזכויות הנכללות במשפט החוקתי, בדרך כלל בחוקה עצמה - כאלה הניתנות להיאכף בבית המשפט. אלה זכויות משפטיות.

הזכות לחיים והזכות לכבוד

ההבדל בין זכות משפטית לזכות מוסרית (ערכית) מתבטא בכך, שמחיר הפרתה של הראשונה הוא סנקציה מטעם המדינה, ואילו מחיר הפרתה של השנייה הוא ייסורי מצפונו של המפר. כלומר: הראשונה כפויה על האדם שאינו דוגל בה, באמצעות איום ואכיפה פיזית שנוקטת המדינה. השנייה תלויה באמונתו של האדם, ועבור מי שאינו דוגל בה אין לה כל משמעות. השנייה בלבד היא ערך.

חוסר הנוחות שלנו אל מול הטענה, המנתקת בין דמוקרטיה לערכים, הוא מוצדק בהחלט: אין כאן כל נתק, כי אם מדובר במשטר תלוי ערכים.

הדמוקרטיה אינה ערך או מכלול ערכים, אלא משטר פוליטי, מדינתי, המיועד להגשמת הערכים ההומניסטיים במדינה שבה הוא חל. מול כל ערך הומניסטי מציבה הדמוקרטיה זכות אדם בסיסית: מול ערך חיי האדם - הזכות לחיים. מול ערך כבוד האדם- הזכות לכבוד. בעוד שמטרת העל של הדמוקרטיה היא מימוש ההומניזם, הרי הרובד העליון של הדמוקרטיה עצמה, מטרתה הפנימית, היא שילוב של מתן זכויות הפרט הבסיסיות ושל ההגנה עליהן. זכויות אלה כוללות את זכויות האדם הבסיסיות, שבהן כבר עסקנו, ואת זכויות האזרח הבסיסיות: הזכות לבחור לרשות המחוקקת והזכות לעמוד לבחירה לשם כהונה בה.

האמצעים שאותם חייבת הדמוקרטיה לנקוט לשם כך הם הכרעת רוב, בחירות רשות המחוקקת, הפרדת רשויות ושלטון החוק.

לאחר שהגדרנו את הדמוקרטיה המודרנית ולאחר שקישרנו אותה כראוי להומניזם, אנו מתמקדים במשמעות העובדה שהדמוקרטיה אינה ערך או מכלול ערכים בפני עצמה:הצירוף 'מדינה יהודית ודמוקרטית' אינו מצביע על שני ערכים או על שני מכלול יערכים, כי אם על מכלול ערכים (וכן מרכיבים תרבותיים אחרים) ששמו 'יהדות' ועל משטר פוליטי אינסטרומנטלי ששמו 'דמוקרטיה'. יהדות ודמוקרטיה אינן ניצבות על אותו מישור, ועובדה זו מחלישה את טענת הניגוד ביניהן: בעוד שניגוד-מלכתחילה בין שתי מטרות-על יחידות במינן מתקבל על הדעת, הניגוד בין מטרה לבין אמצעי טעון בדיקה.

אם אנו מעוניינים להציב את שני העולמות הרוחניים שבהם מדובר על אותו המישור,עלינו ליצור את המונח 'מדינה יהודית והומניסטית'. עתה ננסח מחדש את השאלה: האם בין יהדות להומניזם קיים ניגוד גמור? ואיך משפיע האמצעי הדמוקרטי על דמות המדינה בכלל ועל הניגוד הנטען בפרט?

אפשר בהחלט להציג את שתי ההשקפות כמנוגדות זו לזו: היהדות במובנה המקורי, הדת היהודית, דורשת מהיהודי לשמור תורה ומצוות ופוסלת את סירובו לעשות כן. ההומניזם מכיר בחופש הדת כבחלק מחופש האדם, ומעניק הכשר מלא גם לסירובו של יהודי לחיות חיים דתיים. ניגוד אפשרי זה חל גם על רשות הרבים: האם ראוי שהיא תשקף את היהדות גם על חשבון חופש האדם הפרטי, אם לאו?

החופש לבחור בדרך החיים

אלה דילמות כבדות משקל, אך יחד עם זאת אין הן משקפות את האפשרות היחידה.

נפתח בנקודת הראות הדתית. לפי השקפה חשובה, הנכללת בזרם המרכזי של הדת היהודית לדורותיה, משמעות דתית ניתן לייחס רק לקיום מצוות הנעשה לשם שמים. הווה אומר: מעשה דתי-לכאורה, הנעשה אך ורק לשם רווח אישי, אינו דתי באמת. הימנעות מעבודה בשבת מחמת עייפות גרידא אינה מעשה דתי. הימנעות מאכילה ביום הכיפורים אך ורק על מזבח הדיאטה אינה מעשה דתי. שימוש ברצועות תפילין כבחוסם עורקים אינו יוצא ידי חובת הנחת התפילין.

ממילא אין התנהגות דתית-לכאורה מתוך ציות לחוק, אך ורק כדי להימנע מקנס או ממאסר, מהווה קיום מצווה, ואין לה כל משמעות יהודית-דתית. יש המגדילים ואומרים שהתנהגות כזו אף מחללת שם שמים, משום שהיא משתמשת ביהדות למטרות זרות.

כל המבקש לקרב את המוני בית ישראל למורשת העם חייב לזכור את המשמעות הנפשית, החברתית והפוליטית של הכפייה ה'דתית': היא מעוררת איבה ליהדות. כמה שערוריות ציבוריות נתעוררו סביב הסמכות שהעניק המחוקק לבתי הדין הרבניים בנושאי נישואין וגירושין? מנגד, ההקפדה החברתית הקיימת על קיום ברית מילה ובר מצווה אינה נופלת מזו המתייחסת לסידור נישואין בידי רב.

אולם מכיוון שאין הם נעשות תוך כפייה - אין הן מקוממות איש, וממילא אין הן מרחיקות איש מהיהדות, אלא להפך.

פירוש הדבר הוא, שאין כל הכרח לפרש את היהדות, גם במובנה הדתי, כשוללת את חופש הדת של הפרט היהודי, כי אם כמעודדת אותו להשתמש בחופש זה ולבחור בדרך החיים שהיא מציעה.

זאת ועוד: מראשיתה התאפיינה היהדות במונותיאיזם וביחס מיוחד לאדם. החוקה של העם היהודי לדורותיו הם עשרת הדיברות, שרובם עוסקים באדם. קשה למצוא צמד מילים שהשפיעו על האנושות במידה שבה עשה זאת ההיגד "לא תרצח". התלמוד, הפירוש הראשוני לתורה והספר השני בחשיבותו עבור העם היהודי, כולל את תיאור הוויכוח בין הלל לשמאי, שבו מעמיד הלל את "כל התורה כולה" על הכלל: "מה ששנוא עליך - אל תעשה לחברך" (והתלמוד חותם ואומר: "והלכה כבית הלל").

אמת הדבר: כל האמירות האלה נכללות בהשקפה דתית, והיהודי נקרא לכבד את הבריות כחלק מעבודת השם. אולם, יש משמעות כבירה לעובדה שהדרך המרכזית שבה עליו לעבוד את השם היא הפעולה לטובת האדם. במובן זה, ערך חיי אדם וערך כבוד האדם הם גם ערכים יהודיים. לא רק הרטוריקה הצביעה בכיוון זה: מעטות התרבויות שבהן התמסדה העזרה הקהילתית לחולים ולעניים והתקיימה בכל העולם לאורך אלפי שנים, כפי שנעשה הדבר במסגרת התרבות היהודית.

פירוש הדבר הוא, שיהדות והומניזם אינם חייבים לסתור זה את זה. ניתן לפרש את היהדות באורח הומניסטי, הן מנקודת ראות דתית והן מנקודת ראות לאומית-תרבותית.

אם אנו רואים בדמוקרטיה דרך ראויה להגשמת ההומניזם, ואם ההומניזם יכול להתקבל גם כפירוש של היהדות, פירוש הדבר שאין כל סתירה מניה וביה בין יהדות לדמוקרטיה. אמנם, פתרונן של דילמות ספציפיות דורש עיון נפרד ומורכב, אבל נקודת המוצא הרעיונית של התמודדות זו יכולה להיות אופטימית.

נשתדל כעת לנסח נקודת מוצא זו באופן חריף יותר: מדינת ישראל יכולה להיות מדינה יהודית, ולכן מדינה הומניסטית, ולכן מדינה דמוקרטית.

ביבליוגרפיה:
כותר: יהודית ודמוקרטית - והומניסטית
מחבר: ברנע, אריה
שם  האתר: כיוונים חדשים : כתב- עת לציונות וליהדות
בעלי זכויות : הסוכנות היהודית לארץ-ישראל
הוצאה לאור: הסוכנות היהודית לארץ-ישראל
הערות לפריט זה: גיליון 6
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית