עמוד הבית > ישראל (חדש) > חבלי ארץ, אתרים ומסלולי טיול > הכרמל והגלבועעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > ההתיישבות
יד הנדיבהחברה להגנת הטבע



תקציר
סקירה של אזור רמת הנדיב (האתרים אום-אל-עלק, שוני והבצות של שוני) עד להתיישבות היהודית במקום (ראשית המאה ה-20).



אזור רמת-הנדיב עד להתיישבות היהודית
מחבר: אמנון להב



 

רקע כללי


אדמות "אום-אל-עלק" כללו שטח של כ-11 קמ"ר ובו כל שטח רמת-הנדיב דהיום, כולל המצוק המערבי ורצועה צרה למרגלותיו במישור, וכן כמחצית משטח עמק הנדיב, זאת על-פי מפות יק"א מ-1908 ו-1914.

שטח הרמה בנוי בעיקרו מסלעי דולומיט וגיר קשים שביניהם חלקות קטנות ופזורות של קרקע ראויה לעיבוד חקלאי, ואילו בקעת הנדיב כולה מכוסה אדמת סחף פוריה. במרכז השטח השתרעו ביצות שוני שיחד עם ביצות הכבארה הגדולות ממערב היוו עד לייבושן גורם מרכזי בקביעת פני-האזור והפעילות שבו. תיאור מפורט של האזור, לפני המעורבות המודרנית, ניתן על-ידי פון מילינן (1907). מקומות הישוב היחידים באדמות אום-אל-עלק היו אז החוות החקלאיות שבאום-אל-עלק עצמה ובשוני. סמוך להן ממזרח ישב הכפר הקטן בריקי, מצפון להן שכנה המושבה היהודית זיכרון-יעקב ומדרום, במרחק כ-10 ק"מ, המושבה חדרה. סמוך לגבול אדמות אום-אל-עלק, נמצאה חווה נוספת מוחזקת על-ידי אפנדי ואריסים - זורג'ניה.



 

אום-אל-עלק




ויקטור גרן (1863) ציין במקום זה "כפריר קטן בשם חורבת אום-אל-עלק" ואילו בדו"חות ה-P.E.F (1873) נמסר רק על קירות הרוסים. גוטליב שומאכר (1887) תאר שינוי באזור עם יישובן של כמה חורבות וביניהן אום-אל-עלק, זמרין, שוני, זורג'ניה, אל בורג' וקיסריה לאחר הכנת מפת הסקר הבריטי. הוא ציין רכישת האדמות ליד נהר א-זרקה על-ידי אמידים מחיפה ועכו שהחלו בייבוש האדמה ובפיתוח חקלאי, כשבאום-אל-עלק עצמה מצא 18 בקתות, ומבנים ואסם.

שם המקום נבע כנראה מהעלוקות שבמימי המעיין הקטן שבקרבתו (עלאק בערבית). ותיקי זיכרון יעקב יודעים לספר על הספר המקומי שהיה יורד למעין להביא עלוקות בצנצנת כדי להקיז את דמם של האיכרים, כמנהג הימים ההם... הוא שוכן בנ.צ. 14562175 ומצוין כיום במפה כחורבת עלק. מולינן בתיאורו כתב על מבנה גדול, בן קומה אחת, בצורת חצר מרכזית מוקפת משלושת עבריה חדרים למגורים ולצורכי המשק ובצד הרביעי - חומה עם שער ומבנה נוסף, בולט, ששימש כמסגד. לפי מולינן מבנה החווה הוקם במקום בקתות הפלחים שקדמו לו, ומספר תושביהן בכפריר הקטן היה כ-43 והם הוסיפו לחיות בתוך החצר, כפופים למשגיח מקומי.

צורת המבנה שהוקם באום-אל-עלק ומיקומו המדויק מתבררים מהמפות שנעשו ב-1914, כשיק"א כבר החזיקה בפועל במקום.

ממדי המבנה היו כ-60x45 מטר ומצוינת במפות התוספת בפינה המערבית-דרומית, אותה הזכיר מולינן, שכיוונה תואם שימוש כמסגד.

יק"א ("ג'ואיש קולוניזישן אסוסיאשן")
חברה פילנטרופית שהקים הברון הירש ב-1891, על מנת
לסייע ליהודים נרדפים ממזרח אירופה ולעודד הגירתם
והתיישבותם על בסיס עבודה יצרנית וחקלאית.

החברה פעלה בעיקר בארגנטינה ובארה"ב, אך בשנת
1900 קבלה יק"א את ניהול אדמות ומושבות הברון
רוטשילד בארץ ישראל, ובכך הפכה לגורם המרכזי בהתישבות ובמעברן של
המושבות ממשטר של אפוטרופסות לעצמאות כלכלית.

הברון רוטשילד נשאר בפועל האיש הקובע בפעולתה של
יק"א בארץ ישראל.



השם "חאן" ניתן למקום בידי מתיישבים יהודים ומשרטטי מפות שלא הבחינו בין תיפקודו כבית חווה חקלאית לבין חאן שמשמעו מקום לינה וחניה לאדם ולשיירות. (בן-ארצי ואחרים, 1988) מספר ניכר של מבני חצר חקלאיים הוקמו באיזור בנימינה כמו ברחבי א"י בשנות ה-70-60 של המאה שעברה, ונקראו "חאנים" בטעות. יעקב בן-צבי, מצעירי בת-שלמה, שהיה יחד עם מנשה ברונשטיין השומר היהודי הראשון שיק"א הפקידה באיזור ב-1913, תיאר את המקום בזיכרונותיו: "חצר מרובעת, בנויה חושות חימר ועפר בצורת חומה מחולקת לחדרים, ששרצים ופשפשים שרדו בהם לרוב. באחת מחושות אלה קבענו את "משכננו" וחדר מיוחד קבע והכשיר מנשה לדיוואן." (סמסונוב, 1940).

גם בתיאורים ובזיכרונות של אנשי העלייה השלישית הובלט אופיו העלוב של המקום, שלא השתנה מעיקרו, למרות שיפורים מסוימים שנעשו בו להתאימו למגורים.

בקרבת החווה נובע מעיין עין צור (נ.צ. 1456621735) שספיקתו כיום כ-25 מ"ק ליום והוא יחידי בכל רמת הנדיב. בעת פיתוח וחפירת האתר בשנים האחרונות נחשפו במעיין ניקבה חצובה באורך כ-50 מ' ושרידי אמות מים המעידים על פיתוח ושימוש קדום במקור מים זה. (בן דוד וגרוס, 1988).

במפות יק"א מ-1914 צוינו המעיין, תעלה היוצאת ממנו, שטח גרנות גדול, מדרום לחווה, ובקרבתו - בית-קברות.



 

שוני


על שוני כתב גרן (1863) "חרבת מיאמאס – (Miamas .(Kh שרידי טירת עתיקה על גבעה לא גבוהה שחזיתה המזרחית ישרה ומאחור היא מתעגלת בחצי מעגל באופן שמתקבלת תבנית תיאטרון". בסקירת ה- P.E.F יש תיאור נרחב של שרידים עתיקים במקום (7.4.1873) וסביבם שממה. שומאכר (1887), טען שיש לבטא השם הערבי Miyama's ולא Ma'ma's. לדבריו הכפר יושב מחדש על-ידי סוחר חיפני שבנה מחסנים, אסמים ו-20 בקתות מגורים תוך שימוש באבני התיאטרון. המקום שימש לאחסון היבולים והתשלומים לבעלים וכן מקום לשיפוט הפלאחים הנתונים למרות אותו אדון. באותו זמן התחילו בייבוש האדמה ובנטיעת עצי פרי סביב המעיין. מולינן כתב על שוני (1907):



"כפר זה הוא רכושם של משפחת חורי ובאתרו מתנוסס מבנה גדול, דו קומתי, שלו שתי חצרות. בשטחים הגובלים עם נחל התנינים נטועים כמו באל יג'ור מטעי תות העץ. אלה משמשים לתעשיות המשי. גלמי הפרפרים שעל גידולם משגיחים לבנונים, נשלחים לבירות להמשך העיבוד. בעקבות הקמת המבנה החדש, המשכן 15 פלחים ומשגיח, נעלמו חורבות התיאטרון הרומי הקטן והמבצר שתוארו על-ידי נוסעים קודמים."

שם המקום לפי מולינן היה: "מיאמס, הקרויה כיום לרוב א-שונה (גורן)", כשבמפות יק"א השם הוא "(Chouni) Yames Umm" וגם "Ma'ma's Khan".

השם מיאמאס מקורו בשם קדום של המקום - מיומס - וקשור בחגיגות מים של תושבי קיסריה בתקופה הרומית במקום זה. השם הערבי "שוני" נקשר לשם בתלמוד הירושלמי "כפר שומי", ומשמעותו גורן או אסם תבואה, שם המדגיש את פוריות האזור. (קאופשטין, 1988).

באף אחד מהמקורות שהוזכרו כאן לא נקרא המקום "חאן", מלבד במפת יק"א. תיאורו של מולינן על חווה, שיעדה העיקרי לגידול תולעי משי, אושר על-ידי המפות המראות שטח עצי תות ((Moriers עם מעט גפנים ותאנים. גם בעיתונות הפועלים שלפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה המקום הוזכר כ"חוות שוני", ובתיאורי הדרך שבאה מחיפה, עברה בטנטורה ובזיכרון-יעקב דרך שוני לקיסריה וליפו, כדי לעקוף את ביצות הכבארה, אין אזכור של "חאן" במקום. נראה לכן שהשם "חאן" מקורו, גם בשוני, בשגרת לשון ותיאור חיצוני בלבד.

המבנה החדש נסמך על השרידים העתיקים ומידותיו היו כ-40x70 מטר, ומועד הקמתו היה אם-כך בין 1873 ל-1887. בקרבת המבנה נמצאו בית-קברות (בצפון) ובאר (מדרום). מערבית לשוני, על גבול אדמותיה, פעלה "טחונת אבו נור", המוזכרת על-ידי מולינן, שהייתה מונעת במי נחל-תנינים וזרקא. מקור הנביעה היה בלב ביצות שוני ב"ראס-א-נבע".



 

הביצות של שוני


מזרחית לחווה השתרעו ביצות ששטחן היה 273 דונם בעת רכישת הקרקעות. תהליך ייבושן, שהיה ממפעליה העיקריים של יק"א, החל לפני מלחמת העולם אך עיקרו - לאחריה. הייבוש היה תנאי הכרחי מוקדם להתיישבות יהודית וגם מקום עבודה חשוב לפועלים באזור.

שטח ביצת הכבארה ממערב היה גדול פי כמה (כ-6000 דונם!) וייבושה התחיל רק לאחר סיום מו"מ מייגע לקבלת הזיכיון, ב-1921. לעומתה ביצת שוני נכללה בתוך האדמות שהיו בבעלות יק"א וייבושה היה כרוך בתכנית רחבה לשימוש במי המעיינות המתוקים למפעל גדול ומודרני. המהנדס וילבושביץ שמדד את זרימת נחל הזרקא כדי להוכיח הצעתו להקים מפעל כוח, (מרס, 1905) דיווח על כמות מים של 4.6 מ"ק בשניה! (איילון, 1987).

מחלת הקדחת שפגעה בתושבים המועטים שחיו באזור ובפועלים שעבדו פה לא פסקה למעשה עד שנות השלושים עם השלמת מפעל ייבוש הכבארה.

ניתן לסכם כי בגוש אדמות אום-אל-עלק בעת שנרכש על-ידי יק"א התקיימו שתי חוות חקלאיות בבעלות אפנדים ערביים והן חוות שוני וחוות אום-אל-עלק. הקמתן בערך ב-1880 הייתה קשורה באותם תהליכים חברתיים-אגרריים שעברו על ארץ-ישראל בסוף המאה ה-19 ושגרמו לנישול הפלחים ולריכוז הבעלות על הקרקעות. בשתיהן נבנו מבני חצר גדולים, מלבניים, שכללו מגורי אריסים ומשגיח, מחסנים ואסמי תבואות. שתיהן היו בבעלות משפחת חורי מחיפה ואוכלוסייתן כללה יחד כ-30 משפחות אריסים ערביים. קיום שני בתי-קברות מעיד כנראה על המשכיות בקיום היישובים במקום. השטח המעובד שימש בעיקר לגידול תבואות ומעט עצי פרי, אך לא נעשה שימוש רציני במי המעיינות לחקלאות. בשוני לוותה הקמת החווה בייבוש חלקות קטנות בביצה ונטיעת עצי תות. שתי החוות, אף ששכנו על דרך ראשית, לא היו "חאנים", כמקובל לכתוב.

לעמוד הקודם

ביבליוגרפיה:
כותר: אזור רמת-הנדיב עד להתיישבות היהודית
שם  המחקר: התיישבות יהודית ברמת הנדיב
מחבר: להב, אמנון
תאריך: 1982
הוצאה לאור: יד הנדיב; החברה להגנת הטבע
הערות: 1. סדרת פרסומי מחקר : רמת הנדיב.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית