עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > יהדות > הגות דתית-יהודית
מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי


תקציר
בנושא שמירת שבת לא היה הרב קוק מוכן לכל פשרה וחזר והתריע על חילול שבת. לפי תפישתו, השבת היא ציווי מהתורה ודבר אינו מתיר את חילולה. יתר על כן, אם לא תישמר השבת בארץ ישראל תקיא הארץ את יושביה.



החלום והמציאוּת: מאבקים, בדידות וצער: השבת
מחבר: אבינועם רוזנק


רבים, כאמור, לא הבינו מדוע הרב קוק, שהתיר את השמיטה, הפך ללוחם בלתי מתפשר בעניין שמירת השבת ביישובי ארץ-ישראל. לשם כך היה מוכן גם, כדבריו, ל"מלחמת אחים" בלתי אלימה. השבת, הבהיר, היא ציווי מהתורה ודבר אינו מתיר את חילולה. כך הדבר גם בנוגע לאיסורים אחרים, כמו אכילת חמץ בפסח. לדעתו, השמירה הקפדנית על האיסורים האלה היא שמירה על נפשם של אלה המנסים לחללם. נפשו של כל יהודי משתוקקת לקיים את המצוות הללו, אך יש המודעים לכך ויש שעדיין לא. חילול המצוות האלה היה בעיניו "שבר נורא", "זעזוע", "שליחת יד בעורק החיים של האומה" ו"כלימת עולם נוראה".

הרב קוק לא היה היחיד שזו הייתה עמדתו. אישים כמו חיים נחמן ביאליק, חסידי המגמה של הציונות הרוחנית מבית מדרשו של אחד העם - הזדהו במידת-מה עם רעיונותיו. אמנם ביאליק לא שמר על ההלכה בחייו הפרטיים, אך חזר ודרש לשמור על ההלכה בפרהסיה בארץ-ישראל. בשיחה עם ש' שלום אמר ביאליק:

דע לך שהנני מבדיל הבדלה גמורה בין מה שאדם עושה בפרהסיה ובין מה שהוא עושה בחדרי ביתו. בפרהסיה, אם אדם יעשן ב"עונג שבת" שלי [מפגשי התרבות שקיים ביאליק בשבתות אחר-הצהריים], אוחזנו במפרקתו ואשליכנו החוצה. מה שאין כן בחדרי ביתו, ברשות היחיד שלו. שם צריך הוא להיות בן חורין לנהוג כחפצו (ש' שלום, עם ח"נ ביאליק ומ' ברוד, 1984, עמ' 44).

ביאליק היה נאה דורש ונאה מקיים. הוא הודה כי קשה לו שלא לעשן בשבת והתוודה בפני עגנון על מאמציו להניח תפילין בכל בוקר (ח' באר, גם אהבתם גם שנאתם, עמ' 297). אך נתפס על-ידי ש"ז שרגאי אוכל על סיפונה של האונייה 'וושינגטון' "מאכלות אסורות בריש גלי" (ארכיון בית ביאליק, שרגאי לביאליק, 28 ביולי 1933). עם זאת, ביאליק פעל נגד בעל חנות הצילום 'ארושקעס', שבה הייתה מוצגת בחלון הראווה תמונתו, מכיוון שהלה פתח את חנותו בשבת. ביאליק פנה לבעל החנות וביקש לסלק את תמונתו מחלון הראווה. בתשובה לדברי התוכחה האלה השיב בעל החנות לביאליק:

קיבלתי את מכתבו והוא השפיע עלי יותר מכל המחאות של היהדות החרדית בירושלים. והחלטתי לסגור את הצלמוניה שלי בשבתות ובחגים [...] ועתה אני מקווה שאין לכבודו שום התנגדות שתמונתו תימצא בחלון הראווה שלי (ארכיון בית ביאליק, ארושקעס לביאליק, 27 באפריל 1933).

לעתים הפנה הרב קוק את בקשתו כלפי הציבור המחלל את השבת בלשון רכה. הוא פנה אל השכל הישר של המחשבה החברתית, ואמר כי כל חברה צריכה לשמור על נורמות שבלעדיהן היא עלולה להתפורר. במכתבו למרכז הציוני בלונדון מג' בניסן תר"ף תיאר קבוצה של חילוניים שהגיעו לירושלים:

בליל שבת קודש קהל רב של מטיילים הצופים ותלמידי הגימנסיא של יפו ומוריהם, בטבורה של עיר הקדש במקום הישוב הצפוף של אחינו והחרדים לדבר ד', ולקדושת שבת קודש, [ואותם צעירים הגיעו] בפנסים אלקטריים שהבעירו, ובסידור תיקון האהלים בחילול שבת גס ומרגיז. [מיותר לציין כי] הציבור הירושלמי התפלץ מעצמת מכאוביו והפגנה סוערת מקהל רב נעשתה. וקולות המחאות הולכות ומתגברות וד' יודע להיכן מצבים כאלה מובילים. אחי היקרים, מתוך המית רוחי מתוך קשר נשמתי לתחיתנו הכללית על אדמת קדשינו החביבה לנו חיבת נצח, הנני קורא לעזרתכם תנו יד לסדר את חיינו הציבורים בצורה נורמלית (אגרות, ד, עמ' מה-מו).

על האירוע הזה סיפר גם לא"מ אוסישקין, ראש ההנהלה הציונית ונשיא קרן-קיימת לישראל, ולמאיר דיזנגוף (1936-1861), ראש העיר הראשון של תל-אביב. לאוסישקין כתב: "בטוח אני בך אדוני, שכמוני הנך חש את המכאוב ואת העלבון הכללי, ולבך הומה ודואב למראה השערוריה". אין להסתתר עוד מאחורי הטענה של חופש הציבור, וחירות האדם. במצב כזה:

הדבר הגיע עד לידי מדה זו של התפרצות [...] חושב אני שכבר יש בידך כח להסביר לאחים כאלה [...] שהם עוברים את גבול החופש ובאים עד לידי [...] אנרכיה ציבורית במדה מקולקלת מאד, ובשם הצבור בכללותו הננו תובעים את עלבון האומה וקדשיה (שם, עמ' מו-מז).

לא הפגיעה בחרדים עמדה לנגד עיניו אלא הפגיעה המתחוללת, לדעתו, בנפש מחללי השבת. ברוח הזאת כתב בי"ג באדר תר"ף לאוסישקין וקבל על חילול השבת על-ידי פקידים בוועד הצירים. הוא סבר כי הבעיה הזאת אינה בעיה אישית שלהם (שהרי למי שחרת על דגלו את המושג "כלל ישראל" קשה להבין מהי "בעיה אישית שלי"), "זו בעיה לאומית! והחשבון הולך ונזקף על תחיתנו הלאומית וראוי לנו להתאמץ ולמחות שלא יהיה המעמד כל כך מופקר". (שם, עמ' מד-מה).

מכיוון שלא ראה בבקשה להפסיק את חילול השבת כפייה דתית, שכן כנסת ישראל מחויבת מתוקף שורש נשמתה לקיים את השבת, היה לו קשה להאמין שאכן השמועות המגיעות אליו נכונות. להנהלת מקוה ישראל כתב (בסיוון תר"ף): "סופר לי את אשר לא אאמין, כי צעירים העובדים אצלכם מחללים הם את השבת בעבודות אסורות [...]. אלופי היקרים, היתכן דבר זה להיות? אינני מקבל לאמת את השמועה הזאת! (שם, עמ' סב).

בנוגע לתל-אביב היה הרב קוק כנראה פחות תמים. בחליפת המכתבים עם אוסישקין ניכר כי הלך ואיבד את סבלנותו משום שאוסישקין לא עצר את העיר בשבת על אף בקשותיו. בט"ו במרחשוון תרפ"א פנה אליו בנימה לא שגרתית:

חביבי אדון אוסישקין, נלאתי כבר נשא את כל העלבון והחוצפה נגד כל קודש ועקירת הדת בצורה גסה ההולכת ומתגברת, חילול שבת ומאכלות טריפות זהו בגלוי, ומה יש לדבר עוד על פרעות של מוסר בהנהגת החיים פנימה, בושה תכסה פנינו על כל זה [...] זאת אדרוש מכבודו: יודיעני נא אם יוכל לעזור לנו בתיקון הפירצות הללו, שמשימים אותנו חרפה בגויים ובישראל, ומהפכים את חלום תחייתנו לפלצות וזועה, ואם לא יוכל לעזור גם כן יודיענו נא, אנכי לא אוכל עוד לשתק, מוכרח אהיה לצאת בקולי קולות אל העולם הגדול, אינני מהדלטורים [המלשינים] הדתיים אבל כבר עברו כל הגבולות של הסבלנות, והסכנה של השתיקה והאדישות היא עכשיו הרבה יותר גדולה מכל תוצאה שתוכל לצאת ע"י הרעשה. אולי יהיה טוב בעיני כבודו לבקרני בביתי ונקח בזה איזה עצה הדדית, ואם אי אפשר זה לכבודו, יודיענו הזמן הנאות לו ואסור אליו לועד או לביתו, אבל במוקדם היותר אפשרי (שם, עמ' פא-פב).

את המלחמה הזאת ניהל הרב קוק ללא לאוּת. הוא פנה גם לדיזנגוף (בי"ב בתשרי תרפ"ג) וקבל על מכירת החלב בשוקי תל אביב "בימי הקודש [...] והחזקת החנויות פתוחות בלילי שבתות וימים טובים". התופעה הזאת, לדעתו, היא "הפקרות" ו"אנרכיה ציבורית" (שם, עמ' קמא-קמב). ללא שמירת השבת, הוסיף, נאבד את הזכות הפוליטית על ארץ-ישראל: "עלינו החובה עכשו לסתום מיד את פיות משטינינו שמה באנגליה בבית-הנבחרים האומרים, שהתכונה הישובית החדשה שלנו היא מנגדת לדת, וזאת היא להם כבר תואנה של התנפלות רחבה על כל מעמדנו היסודי בתכונה הפוליטית" (שם, עמ' קנח-קנט).

הרב קוק אף פנה באופן אישי לאנשים שעליהם קיבל מידע כי אינם שומרים שבת. כך, לדוגמה, כתב לחלבן מראשון-לציון והודיעו כי "אין שום היתר גם לטלטל את החלב" (שם, עמ' קנו).

כשנודע לו כי בכוונתם של פקידי היישוב המתגוררים בבית הכרם לטייל בשבת ביריחו, הוא התקשה להאמין; הרי הם "פקידים בהנהלה הציונית [...] בהכשרת הישוב [...] מורים, בכל אופן פקידיה של האומה כולה הם" (שם, ד, עמ' קפב). כדי לוודא שהטיול לא יֵצא אל הפועל הוא פנה בי"ז באדר תרפ"ד אל הנהג - מר ירושלמי - והזהירו לבל יהין להסיעם: "לא תמכר את דתך ואת נשמתך בשביל ריוח של ממון, וחלילה לך לנסע עם הפקידים הרוצים לנסע ביום שבת קודש לטיולים, ליריחו" (שם, עמ' קפג).

דוגמה קיצונית למאבקו על שמירת השבת הייתה המלחמה שניהל נגד החליבה בה. האיסור על החליבה בשבת היה בעיניו איסור פשוט מהתורה. חקלאים דתיים, שראו בו את מורה ההוראה שלהם, הגיעו אליו להתייעצות ושאלו: הרי יש לחלוב את הפרות - ומה יעשו בשבת? תשובתו הייתה: "הביאו נוכרים שיחלבו את הפרות". לדבריו, לא ייתכן יישוב יהודי בארץ-ישראל בלי שיהיו בו כמה נוכרים לשם התפקוד התקין מבחינה הלכתית. המתיישבים טענו כי הקביעה הזאת אינה מציאותית: לא בכל מקום יש נוכרים, ואם יש, לעתים קיים סיכון ביטחוני בעצם הכנסתם ליישוב. העסקתם של הנוכרים עלולה גם לגרום להעברת מחלות מהבקר של כפרי הערבים אל הבקר שביישובי היהודים. בנוסף, טענו, יש להביא בחשבון את חשיבותה של העבודה העברית, קשייהם הכלכליים של היישובים החדשים ומצוקת הפרות שלא ייחלבו. ואולם כל הטענות שהציגו לא הזיזו את הרב קוק מדעתו: "בתשובה על דבר החליבה בשבת [...] לא התרתי ולא אתיר [...] אין להיתר זה שום יסוד ולא תהה כזאת בישראל" (אורח משפט, עמ' עד). דעתו לא השתנתה גם כשרבנים אחרים - הרב חיים הירשנזון, הרב בן-ציון עוזיאל והחזון איש (הרב אברהם ישעיה קרליץ) מאוחר יותר - התירו את החליבה. דעתו הייתה כי ההיתר הזה מבוסס על טעות והוא מפולפל וגלותי. "ואף על פי שאלה שנסו לגלות דעתם בעניני ההיתרים הללו הם תלמידי חכמים גדולים, שהנני מכבדם ומוקירם, אבל חלילה לעבור בשתיקה על דברים שהם מביאים תקלה, והפקרות בשמירת שבת קודש" (שם, עמ' עג-עד).

הרב קוק סבר שקיימות שתי אפשרויות: עבודת נוכרים בשבת או סגירת הרפתות. ומה לגבי היישוב הציוני, נשאל. הוא השיב על כך: היישוב יוכל להתקיים רק אם יהיה בו ממד של קודש. חילול דינים מהתורה הוא בלתי נסבל - היהודים נפגעים מחילול השבת; ארץ-ישראל עלולה להקיא את מחללי הקודש שבה; אומות העולם מעודדות את הציונות מסיבות דתיות; והיהודים היושבים בגולה תומכים בהתיישבות בארץ מתוך הכרה כי נוהגים בה על-פי ההלכה.

לחלקים נוספים של המאמר:
החלום והמציאוּת: מאבקים, בדידות וצער
החלום והמציאוּת: מאבקים, בדידות וצער: המאבקים
החלום והמציאוּת: מאבקים, בדידות וצער: השבת (פריט זה)
החלום והמציאוּת: מאבקים, בדידות וצער: דת וכפייה
החלום והמציאוּת: מאבקים, בדידות וצער: מעמד האישה
החלום והמציאוּת: מאבקים, בדידות וצער: הנזיר והנבואה
החלום והמציאוּת: מאבקים, בדידות וצער: הלכה נבואית
החלום והמציאוּת: מאבקים, בדידות וצער: הלכה ברורה ובירור הלכה
החלום והמציאוּת: מאבקים, בדידות וצער: באר אליהו
החלום והמציאוּת: מאבקים, בדידות וצער: אנצקלופדיה תלמודית
החלום והמציאוּת: מאבקים, בדידות וצער: אכזבות
החלום והמציאוּת: מאבקים, בדידות וצער: המלחמה על ירושלים- הכותל
החלום והמציאוּת: מאבקים, בדידות וצער: המאורעות
החלום והמציאוּת: מאבקים, בדידות וצער: ועדת חקירה
החלום והמציאוּת: מאבקים, בדידות וצער: רצח ארלוזרוב
החלום והמציאוּת: מאבקים, בדידות וצער: המחלה והמוות

ביבליוגרפיה:
כותר: החלום והמציאוּת: מאבקים, בדידות וצער: השבת
שם  הספר: הרב אברהם יצחק הכהן קוק
מחבר: רוזנק, אבינועם
תאריך: 2006
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי
הערות: 1. סדרה: גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי.
2. עורך הסדרה: אביעזר רביצקי.
הערות לפריט זה: 1. פרק ז בספר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית