החלום והמציאוּת: מאבקים, בדידות וצער: המאבקים

הרב קוק נאבק הן בעולם החרדי והן בעולם הציוני. היתר השמיטה שנתן ב- 1910 הוא דוגמה מובהקת למלחמה החזיתית שהיה מוכן לנהל נגד העולם החרדי, אשר ביקש למנוע את ההיתר על כל השלכותיו הפוליטיות והכלכליות. רבים סברו כי החלטתו זו היא הוכחה לכוחו ולנועזותו להתיר את האסור למען המפעל הציוני. ואולם זו הייתה סברה מוטעית, והיא נבעה מחוסר ההבנה של מהלכיו ההלכתיים וההגותיים. הוא לא התיר את האסור אלא הבין - בשל אהדה עמוקה למפעל הציוני - את המציאוּת הכלכלית, החברתית והפוליטית המורכבת ומצא את הפתרון ההלכתי תוך הבחנה בין דיני דאורייתא (דינים מן התורה שאין לגעת בהם) ובין דיני דרבנן (הגמישים יותר, בבחינת "הוראת שעה" המאפשרת היתר בעבור צורך זמני וספציפי). גם בפתרון הזה - של היתר המכירה - הוא החמיר בכמה נקודות הלכתיות כדי לא להיתפס כמקֵל יתר על המידה, אך על אף ההחמרות האלה לא התרצה העולם החרדי ולא אישר את פסיקותיו.

המאבק על השמיטה ועל היתר המכירה היה רק הסנונית הראשונה של ההתרחשויות לאחר מכן - בעת ישיבתו בירושלים. עתה, כאישיות רבנית המכהנת בכס הרבנות הראשית הוא נדרש להתמודד עם יישוב יהודי שחלו בו תהליכי חילון ועם מגמות שנראו כהולכות ומתרחקות מהחזון שאליו הוא ביקש לנווט את המפעל הציוני.