פיטר פרסמן מן המרכז הרפואי סדרס סיני בוורלי הילס שבקליפורניה, ורוג'ר קלמנס מבית הספר לרוקחות באוניברסיטת דרום קליפורניה, מסבירים:
התיאבון למאכלים מסוימים אינו קשור למחסור ברור ברכיב מזון כלשהו, ונראה שפועלים כאן גורמים ביולוגיים אחרים. חוקרים השתמשו בהדמיית תהודה מגנטית תפקודית (FMRI) כדי לחקור את הבסיס העצבי לתשוקות כאלה. ההדמיות מרמזות שכשאדם משתוקק למאכל מסוים, מופעלים אזורי מוח באמיגדלה, בסינגולט הקדמי, בקליפת המוח הקדמית ההיקפית, באינסולה, בהיפוקמפוס ובקליפת המוח הקדם-מצחית האחורית והצדית. ייתכן שרשת של אזורים עצביים מעורבת ברגש, בזיכרון ובגירוי הכימי-תחושתי של הרצון לאוכל.
התשוקה לשוקולד משמשת דוגמה לכך. מרכיביו של הממתק עשויים להשפיע על תחושת השובע או לשנות את הכמיהה שלנו אליו דרך השפעה על כימיקלים במוח המשפיעים על מצב הרוח, כגון פניל-אתיל-אמין, תיראמין, סרוטונין, טריפטופאן ויוני מגנזיום.
גורמים נוספים, קצתם פשוטים, כמו למשל תכולת פחמימות, עשויים להגביר את האטרקטיביות של מאכל או אפילו לצמצם דיכאון. עוד תמיכה לקשר התזונתי-עצבי מגיעה ממחקר המראה שנטילת נלוקסון, חומר החוסם קולטנים אופיאטיים במוח, מפחיתה את צריכת המזונות המתוקים והעשירים בשומן – ובהם שוקולד. מחקרים בקנבינואידים, המופיעים בדרך כלל במריחואנה, מאירים באור נוסף את הנוירוכימיה של תיאבון ברנני, וזאת עוד, מחקר זיהה טווח רחב של נוירופפטידים במערכת העיכול, המקיימים מעכרת מורכבת של משובים עם מערכת העצבים המרכזית ומשפיעים על תחושת השובע. כמה מחקרים מראים שהתשוקה לשוקולד, בעיקר בקרב נשים, עשויה לנבוע לפחות באופן חלקי מתחושת קיפוח או כתגובה ללחץ, מתנודות הורמונליות ומשינויים בריכוזם של נוירופפטידים. פועלות גם השפעות תרבותיות. נשים ספרדיות, לדוגמה, אוכלות כמויות גדולות יחסית של שוקולד, אך מראות תשוקה מוגבלת לממתק. לעומתן, נשים אמריקניות צורכות פחות שוקולד, אך מראות נטייה "שוקולופילית" חזקה.
