בשני חללים בביתן הלנה רובינשטיין הוצגו צילומיו המבוימים והמוארים בקפידה של עדי נס. אלה צילומים גדולי ממדים, בעלי צבעים עזים ותאורה "בארוקית". שמותיהם של הצילומים מצביעים על גיבורי המקרא, אך הדמויות הנראות בהם הן בנות-זמננו, דמויות משולי החברה הישראלית (המגולמות על ידי "שחקנים"). החיבור בין הכותרת לבין הדימוי הצילומי מוליך את תודעת הצופה הלוך ושוב מהסיטואציה המקראית אל הסיטואציה האקטואלית, המטעינות זו את זו במשמעות. רובדי משמעות נוספים נובעים מאופיים של הצילומים שמזכיר עידן אחר של ציורים המתארים סצנות דרמטיות, חלקן מקראיות - ציור הבארוק של המאה ה-17 באירופה, וכן מ"ציטוטים" ישירים של יצירות מופת בתולדות האמנות.
בצילום ללא כותרת (איוב) נראה דיוקן של אדם זקן, רזה, עורו מקומט, פיו פעור וחסר שיניים, הבעתו מיוסרת. למרות היעדרו של רקע אופייני לזמן ומקום מסוימים, חולצת הכפתורים ממקמת אותו בימינו. איוב המקראי, שאלוהיו הביא עליו סבל פיזי ונפשי בלתי נתפש על לא עוול בכפו, הוא הדמות שנותנת את שמה לגבר בצילום, ויש בכך אולי כדי לומר משהו על מציאות חייהם של אנשים כאן ועכשיו, מציאות חיים המעידה על רוע, חוסר צדק ושרירות לב הסובבים אותנו.
בצילום ללא כותרת (הגר) יושבת אישה בחדר מדרגות, מבטה פונה הצידה ומצביע על תחושה קשה של תלישוּת, של נרדפוּת. ככל שמתבוננים ממושכות בצילום החד, נחשפים עוד ועוד פרטים המצביעים על מציאות חייה של הדמות: לכלוך שחור מתחת לציפורניים, שוליים קרועים של בגד, כתמים על עור הפנים. איננו יודעים מיהי הדמות הזו, אך אנו מזהים שזוהי אחת מאותן נשים שאנו עוברים על פניהן ברחוב ומעדיפים לא להתבונן, כדי לא לעמוד פנים אל פנים מול המציאות החברתית הקשה שאנו חיים בתוכה. שמו של הצילום נותן משנה-תוקף לתחושת התלישות של הדמות. הדמות הנשית הופכת להיות המקבילה העכשווית של הגר המקראית, המגורשת, העזובה והבודדה. אך לא רק למציאות המקראית העגומה מפנה הצילום, אלא גם לתקופה היסטורית אחרת - למציאות חייהם של העניים, המהגרים והרעבים בתקופת השפל הכלכלי בארצות הברית של שנות ה-30, מציאות חיים שתועדה על ידי הצלמת דורותיאה לאנג. הדמות המפנה את ראשה ומבטה הצידה, היד המורמת ונוגעת בפנים, הגו הכפוף, מצטטים את אחד הצילומים המפורסמים של דורותיאה לאנג, אם לא המפורסם שבהם, אם נודדת. המציאות של פליטות, של הגירה, של חיים ללא בית, קושרים זה בזה את גורלן של הגר המקראית המגורשת, של הדמות חסרת הבית של דורותיאה לאנג, ושל הדמות המתוארת בצילומו של עדי נס. דמותו של עדי נס מכסה את פיה, אולי כמי שלא מתאפשר לה להשמיע את קולה, ידה השנייה מונחת במעין חוסר אונים, ומבטה אבוד. אין אנו יודעים את סיפורה, אך המציאות הישראלית יכולה לספק מצבים רבים של תלישות ואובדן: מהגרים (עולים) הנתקלים בקשיי התאקלמות, אנשים מארצות רחוקות הנאלצים לעזוב את בתיהם כדי להפוך לעובדים חסרי זכויות בארץ זרה, וגם אזרחים ותיקים הנאלצים להתפרנס בדוחק. המונומנטאליות של הדמות, הציטוטים המקראיים והאמנותיים, הופכים אותה מדמות שוליים לדמות בעלת נוכחות ומשמעות, לדמות שאיננה עוד נתון סטטיסטי בדו"ח העוני או בכתבה על עובדים זרים.
בצילום ללא כותרת (רות ונעמי), שתי דמויות נשים, מבוגרת וצעירה (על פי ידיהן), אוספות בצלים הזרוקים על הקרקע במרכזו של אזור שבשעות אחרות הוא אולי שוק ירקות שוקק אדם וריחות. הברית, הקשר והגורל המשותף בין רות ונעמי המקראיות ("עמך - עמי ואלוהיך - אלוהי"), מורגשים היטב בקשר ובשותפות שבין שתי הנשים בצילום. נעמי ורות המקראיות מגיעות ליהודה כשהן חסרות כול. רות מלקטת בשדה, שהרי לפי חוק מעשֵר עני ("לַלֵּוִי, לַגֵּר, לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ" - דברים כו, 12) בעלי השדה חייבים היו להשאיר מעשר עבור הנזקקים. בצילום, הרקע הפסטורלי והטבעי של השדה מתחלף ברקע מטונף ובסיטואציה משפילה, כשבמקום ללקט את התבואה מהשדה, אוספות שתי הנשים שאריות שהושלכו. ובמקום שהצעירה לבדה "תלקט" מזון, גם האישה המבוגרת נאלצת להתכופף ולאסוף את הבצלים. נדמה שהיחס לעניים היום חסר את הכבוד שהיה קיים בתקופה קדומה יותר. גם המלקטות שתיאר ז'אן פרנסואה מילה באמצע המאה ה-19, למרות היותן איכרות עניות הנאלצות לאסוף את התבואה שנשארה אחרי הקציר, נדמה שמצבן טוב יותר מזה של הדמויות בצילומו של עדי נס. הרקע המטריד, השקט המעיק האופף את הצילום, הופכים את הסיטואציה המתוארת לטעונה.
בצילומים אחרים מתוארים: נוח כחסר-בית עירום ושיכור השוכב על מדרכה בין מתקני די.וי.די ווידאו; אליהו כזקן חסר-בית וסביבו עורבים; קין והבל בסצנה של אלימות רחוב ועוד. הצילומים של עדי נס מעמתים אותנו עם דמויות שבחיי היומיום אנו חולפים על פניהן תוך כדי שאנו משתדלים לא להביט בפניהן, לא לראות את הפרטים, אותם פרטים המעידים על כיעורה של החברה שאנו חיים בה. הצילומים מאפשרים לנו לחוות משהו שביומיום איננו יכולים לחוות אותו, מאפשרים לנו להזדהות עם בני-אדם שאינם חלק מהסביבה החברתית הקרובה לנו, להתבונן במציאות מזווית שאיננו מתבוננים בה בדרך כלל. צילומים אלה מאפשרים לנו להתבונן בפניהם, ואולי גם בנפשם, של אותם אנשים; צילומים אלה מעצימים את הדמויות המתוארות באמצעות המיתוס המקראי ובאמצעות ציטוטים מתולדות האמנות. אולי בדרך זו יעוררו בנו הצילומים אחווה אנושית. אולי בדרך זו הם יגרמו לנו לחשוב מחדש על מציאות החיים הסובבת אותנו, לערער על מציאות זאת, לשאול שאלות, ואולי גם לקום ולשנות.
