|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > אמונות ודעות > תורה |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
מעשה שהיה כך היה שנים לא רבות אחרי חורבן בית שני, בארץ ישראל המתאוששת מן החורבן, נתעוררה מחלוקת בין חכמים בשאלת החובה להתפלל תפילת ערבית. הדורות הראשונים שאחרי החורבן נקראו להציע לעם ישראל מערכת חדשה של עבודת אלהים, שבמרכזה כבר לא יעמוד בית המקדש, ושאלת החובה שבאמירת תפילה זו או אחרת היא חלק מן הניסיון לגבש מסגרת חדשה זו של חיים ודת בעלי הדעות המנוגדות היו הנשיא, רבן גמליאל, ואחד מגדולי התורה של אותם ימים, ר' יהושע. שני חכמים אלו כבר נחלקו קודם לכן בסוגיות אחרות, וכדרכן של מחלוקות, שהן מתחילות לעתים בעניין שולי ומסתיימות בקול רעש גדול, נתגלגלו הדברים עד שהלבין רבן גמליאל בפרהסיה את פניו של ר' יהושע (לסיפור המלא ולשאר פרטים ראה בבלי ברכות כז ע"ב – כח ע"א). בעקבות כך הועבר רבן גמליאל מתפקידו ובמקומו נתמנה ר' אלעזר בן עזריה. לאחר זמן, משהתפייסו רבן גמליאל ור' יהושע ביוזמתו של הנשיא, הוחזר רבן גמליאל למעמדו, אך כדי לא לבייש את ר' אלעזר על ידי הורדתו ממעלתו, הוחלט שמכאן ואילך 'ידרוש רבן גמליאל תלתא שבתי ור' אלעזר חד שבתא' [= ידרוש רבן גמליאל (בציבור) שלושה שבועות (בכל חודש) ור' אלעזר (ידרוש) שבוא אחד]. שלום הבית הושב אפוא אל בית המדרש של יבנה, אך ר' יהושע שנפגע מהתנהגותו של רבן גמליאל – עד כמה שניתן ללמוד מן המקורות – עזב את בית המדרש ועבר לשבת במרחק מה ממנו. זה הרקע לסיפור מן התלמוד הבבלי (חגיגה ג ע"א-ב), אשר יעמוד במרכז חלקה הראשון של הרצאתי, וזו לשונו:
שניים מיושבי בית המדרש ביבנה, השומרים אמונים לרבם, ר' יהושע, הולכים להראות את הכבוד שהם רוחשים לו על ידי ביקור שהם מבקרים אותו בפקיעין, ישוב קטן בארץ יהודה (ואין זו פקיעין המפורסמת שבגליל).
ר' יהושע מרוחק אמנם מבית המדרש של יבנה, אך לבו של אדם מושכו תמיד למקום מוצאו – במיוחד אם עזבו בדרך שעזב ר' יהושע את יבנה – והוא מבקש לדעת מה אירע שם. ברור לו כי בכל יום ויום מתחדש דבר בבית המדרש והוא מצפה שהתלמידים אכן יספרו לו על כך. תשובתם של השניים היא על דרך הלשון המטאפורית: אם תורה משולה למים – תלמיד הוא בחינת מי ששותה את מימיו, תורתו, של רבו, והם הרי תלמידיו של ר' יהושע, ועל כן אין להם לכאורה מה ללמוד מדבריהם של אחרים. נראה כאן ברור ששני האורחים מתחמקים מלהשיב לר' יהושע על שאלתו (דבר זה עוד יתברר מן ההמשך); יש להם מה לספר לר' יהושע, אך הם חוששים כי יש בדברים כדי לקנטר אותו. אלא שר' יהושע מבין דבר מתוך דבר ועל כן הוא ממשיך ותובע תשובה:
לאחר שר' יהושע קובע כי בית מדרש מעצם טבעו הוא מקום שמתחדשים בו חידושים בכל יום, ונאמנות למורה אחד אינה מונעת לשמוע דבר חדש ממורה אחר, נשארים התלמידים חסרי מענה, ועל כן הוא ממשיך ושואלם מי היה הדרשן באותו שבוע: האם רבן גמליאל או שמא ר' אלעזר בן עזריה, שהחליף אותו, כאמור, בתפקיד זה מפעם לפעם.
ר' יהושע ממשיך ומבקש לדעת מה היה הנושא האגדי שר' אלעזר בנה סביבו את דרשתו. התלמידים מודיעים כי הדרשה סבבה סביב המצוה האמורה בספר דברים (לא י-יב) '(...) במועד שנת השמיטה בחג הסוכות (...) תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם. הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו (...) את כל דברי התורה הזאת! ועל כך שואל ר' יהושע.
הגברים, החייבים בכל מצוות התורה, באים – לפי דרשת ר' אלעזר בן עזריה – ללמוד מה שמוטל עליהם; הנשים, שאינן חייבות בכל המצוות, באות לפחות לשמוע ולדעת, אבל מה הצורך לגרור את הילדים הרכים לירושלים? והרי טף בני שנתיים ושלוש אינם חייבים עדיין במצוות ואף אינם עדיין בגיל שאפשר להתחיל לחנכם לכך! תשובתו של ר' אלעזר מצביעה על השכר הנוסף הניתן למי שטורח בהבאת הילדים לעיר הקודש. ההפסד והטורח הכרוכים בהבאת ילדים יוצאים בשכר ההידבקות שנדבקים הילדים מאווירת המעמד – עניין העשוי להשפיע על אורח חייהם בעתיד – ודבר זה הוא בחינת זכות למביאיהם.
תגובתו של ר' יהושע מחמיאה מאוד לדברי ר' אלעזר. הוא מגדיר אותם כאבן יקרה ורבת ערך ונוער באופן עדין בתלמידים על שביקשו בתואנת 'תלמידיך אנו' להעלים ממנו מאמר אגדי יפה זה. משרואים התלמידים כי רוחו של ר' יהושע טובה עליו וכי הוא מגיב יפה על דברי ר' אלעזר שבפיהם, הריהם מרהיבים עוז בנפשם וממשיכים לספר:
ר' אלעזר – כפי שמספרים התלמידים לר' יהושע – דרש את תיבת 'האמיר' שבספר דברים במשמעות מיוחדת של אמירת דברי שבח והלל. לדעתו משבח העם את אלהיו על ידי כך שהוא מכריז ברבים על יחידותו, ואילו האל מצידו שלו משבח את העם בהכריזו על היותו עם יחיד ומיוחד. קטע זה של דרשה – שהתלמידים מספרים אותו לר' יהושע רק לאחר שעודד אותם לעשות כן – מדגיש מוטיב ברור אחד. הביטוי 'חטיבה אחת חוזר בקטע ארבע פעמים, וגם בפסוקים המצוטטים חוזרת תיבת 'אחד' ('ה' אחד' – 'גוי אחד'). לשון אחרת: הקטע מדגיש את מוטיב האחדות והאחידות. אם כן הוא, נבין אולי מדוע היססו תחילה התלמידים לספר לר' יהושע את הדברים. דרשה זו על 'אחד' מניחה את הצורך בזהות של דעות, בתפיסות משותפות, בהסכמה כללית. למען האמת זהו מוטיב העולה גם מן הדרשה של 'הקהל את העם' שהוזכרה לעיל. גם בה מדובר על עם שלם, על כל מרכיביו (כולל הילדים!), העולה בבת אחת למקום אחד, בזמן אחד ולשם מטרה אחת. דרשתו השלמה של ר' אלעזר – ששני קטעים ממנה באו אלינו בלבד – עסקה אולי בצורך לבטל את הרבגוניות, בהכרח לגבש תפיסה אחדיה וזהה, ואפשר שהתלמידים חשבו כי יהיה בדברים כדי לקנטר את ר' יהושע, שלא קיבל עליו את דעתו של רבן גמליאל, חלק עליו ועמד כנגדו. מתברר כי ר' אלעזר בן עזריה – בין אם מתוך רמז לאירוע שבשלו עזב ר' יהושע את יבנה בין אם לאו – הדגיש את הצורך בביטול מחלוקות ובהזדהות כל פרט ופרט עם הדעה המוסכמת על הכלל. מי שיושב מחוץ ליבנה, במעין פרישות ובדידות, עשוי להיפגע מקריאה מעין זו. מתברר כי ר' יהושע מבטא בהתנהגותו – במחלוקתו עם רבן גמליאל, בפרישתו מיבנה – רעיון מנוגד: את רעיון הגיוון והפלורליזם, שנשוב אליו בהמשך. המשך הסיפור בתלמוד הבבלי מעורר קושי פרשני, שכן כעת באה דרשה ארוכה ובראשה המלים 'ואף הוא פתח ודרש' מי הוא אותו 'הוא' שמדובר בו? ניתן להבין זאת, כמובן, בשתי דרכים: (א) הכוונה לר' יהושע המגיב על מה ששמע מן התלמידים; (ב) הכוונה לקטע נוסף מדרשתו של ר' אלעזר המצוטט בידי התלמידים. בדעה הראשונה הלך למשל המהרש"א, מפרשני התלמוד, ואילו הדעה האחרונה מושמעת מפי רש"י. אנחנו נפרש כמהרש"א (ברוח הרשות שניתנה לאדם לאחוז בדרך מן הדרכים שלפניו, אפילו אין היא דרכו של הפרשן הגדול רש"י). ר' יהושע פותח ונושא בפני תלמידיו דרשה שלמה שיש בה משום תגובה למה שהבין מדבריהם שלהם. את דרשתו הוא מבסס על פסוק ממגילת קהלת: 'דברי חכמים כדור בנות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד' (יב, יא), וסביב פסוק זה הוא רוקם דברים אלו:
קהלת קבע כי 'דברי חכמים' – שהם לגבי הדרשן אוטומטית גם 'דברי תורה' – משולים לדרבן, ור' יהושע מסביר את טעם ההשוואה: כשם שהדרבן מסייע לחורש לכוון את הפרה ללכת בתלם, וכך לסייע בחרישה ובזריעה ולהביא מזון וחיים לעולם כולו, כך הם דברי התורה שמטרתם להוביל את האדם בדרך שתבטיח לו חיים ארוכים וטובים. וממשיך ר' יהושע ומקשה לכאורה על השוואה זו –
אם נקבל כפשוטה את השוואת דברי התורה ודברי חכמים לדרבן, יתברר כי היא מציירת לפנינו דבר בלתי קבוע, מיטלטל, שהיום הוא כאן ומחר הריהו שם, ואמירה כזו על דברי תורה מעמידה אותם במין רפיון וחוסר קבע. לכן אמר קהלת – אליבא דר' יהושע – כי דברי חכמים הם גם כ'משמרת', היינו כמספר התקוע במקומו ואינו מש ממנו כלל.
גם השוואת דברי תורה למסמר עשויה כשלעצמה להיות פוגעת, שכן המסמר הוא דבר סטאטי חסר חיות, ועל כן המשיך קהלת וקבע כי 'דברי חכמים' כמוהם כדברים 'נטועים', שהרי דבר נטוע יש בו צמיחה וגידול ורבייה מתמדת (על פי גרסאות אחרות של הסיפור יש לקרוא 'אי מה מסמר זה מחסר ןלא יתר וכו', רוצה לומר: המסמר גורם נזק, פגם, בעצם ההיצמדות שהוא נצמד אל מקומו; האם אפשר לומר כן על התורה? והמשך הדברים כלפנינו.) המלים 'דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים' נתפרשו אפוא בידי ר' יהושע כעוסקים בתורתם של חכמים שהיא מביאה חיים לעולם ('כדרבנות'), בעלת קביעות ('כמשמרות') ועם זה פורחת ומתפתחת ('נטועים'). ומשהגיע לעניין זה הריהו עובר להמשך הפסוק בקהלת ודורש גם אותו. כך:
'האסופות' הם אסיפות החכמים היושבים ללמוד תורה, חוגים חוגים, קבוצות קבוצות, המגיעות במפתיע מתוך לימוד אותם מקורות למסקנות מנוגדות בענייני הלכה שונים. מה שזה מתיר אוסר האחר, מה שזה מטהר מטמא חברו? לכאורה מצטייר כך מצב של תוהו ובוהו, מצב שיכול להביא את השומע לכדי ייאוש.
אמנם יכול אדם לחשוש כי הגיעו הדברים אל מבוי סתום, בחינת 'איש הישר בעיניו', אך אין זה כך. מאחורי כל הדעות השונות, אפילו המנוגדות, עומד מקור אחד ויחיד – אלהי ישראל שהעביר באמצעות משה (הוא ה'פרנס') את תורתו לעם. האמור בראש עשרת הדברות, 'וידבר אלהים את כל הדברים' מתבאר כעוסק לא רק בעשרת הדברות, גם לא רק במצוות המפורטות בתורה, אלא בכל מה שעתיד כל תלמיד ותלמיד היושב במסגרת 'בעלי האסופות' לחדש וללמוד מן התורה שבכתב ושבעל פה. במקביל לרעיון האחדות שעלה מדרשתו של ר' אלעזר מעמיד ר' יהושע גם הוא אחדות: אחדות של מקור, של התחלה אחת, של נקודת מוצא משותפת, שממנה יוצאים שבילים רבים. ואם נראים לך השבילים מנוגדים זה לזה, חוצים זה את זו או מתרחקים זה מזה, עדיין הם כולם בחינת 'אל אחד אמרן'. והוא חותם דבריו בעצה טובה:
צריך אדם ללמוד להיות פתוח לדעות שונות, צריך אדם להטות אזנו ולהקשיב גם לדעות מנוגדות, צריך אדם לרכוש לו לב שיכול להבדיל בין הדקות ולשקול אותן זו מול זו. אין זו משימה קלה, אבל זו משימה הכרחית. אין להכריע בענייני הלכה – אומר כאן כמדומה ר' יהושע לרבן גמליאל באמצעות דרשתו – מכוח סמכותו של ראש הישיבה, בלא ליבון, בירור, דיון ובחינה יש לנסות לשכנע, להסביר, להבהיר ולבדוק כל דבר עם תום המשותף לכל החכמים. אליבא דר' יהושע, היא הרשות שניתנה להם ללמוד תורה ולהסיק ממנה מה שיסיקו ממנה, אין מכאן הכרח שתהיה מסקנתם אחידה. לפי פירוש זה – ההולך, כאמור, בעקבות הבנתו של המהרש"א כי 'אף הוא פתח ודרש' מכוון לר' יהושע – יש לפנינו מחלוקת בין ר' אלעזר (ורבן גמליאל) לבין ר' יהושע בשאלת היקף הפלורליזם של דעות בתחומי הלכה שונים. הראשון מבקש לצמצמו, האחרון – להרחיבו. עם זאת יש להדגיש בכל לשון של הדגשה, כי המחלוקת שלפנינו אינה עוסקת בשאלת ההכרעה ההלכתית למעשה. עניינה בחופש הניתן לכל קורא במקרא להסיק ממנו את מה שהוא רואה לנכון. אחר כך יבואו המוסדות שנועדו לכך וייקבעו מה ההלכה המחייבת, וזאת יעשו על סמך עקרונות מגוונים ומורכבים שאין ענייננו בהם. הזכות לקבוע את ההלכה ניתנה מן האלוהים לבני האדם ואינה מטפיסית, זו החלטה אנושית של בחירה בין כמה אמיתות (וראה להלן). [למען התמונה המלאה יש לציין כי המשך הדברים בתלמוד מקשה במידת מה על פירושנו. שם נאמר: 'בלשון הזה אמר להם אין דור יתום שר' אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו'. וברור שאלו דברי ר' יהושע המחמיאים לר' אלעזר, ומכאן יסוד לטענתו של רש"י כי הדרשה הארוכה על קהלת יב ב משל ר' אלעזר הייתה אבל אפשר גם לומר שאחרי דרשתו שלו, משראה את שומעיו חסרי תגובה ונבוכים, חזר ר' יהושע והחמיא לר' אלעזר, אולי כדי לעודד את התלמידים, כאילו ביקש לומר: אמנם אינני מסכים עם מה ששמעתי מבית המדרש, ובכל זאת תלמיד חכם הוא ר' אלעזר.] חלקי המאמר: למאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
