 |
עקירת יישובים ערביים |
בזמן מלחמת העצמאות ברחו או נעקרו רוב תושביה הערבים של ארץ-ישראל מבתיהם ונהיו לפליטים בארצות השכנות. רק מיעוט נשאר בתחומי מדינת ישראל, רובו באזור הגליל.
למפת הפליטים הערבים -
הקישו כאן לאחר סיום הקרבות התייחסו השלטונות הישראליים בחשדנות רבה כלפי הערבים שנותרו בארץ. עד לחתימת הסכמי שביתת הנשק חששו מהתחדשות המלחמה, ושלטונות הביטחון נקטו צעדי מנע שכללו עקירת תושבים מיישובים ערביים הסמוכים לקו הגבול.
בין העקורים היו תושבי הכפר הנוצרי-מרוני ברעם שישב סמוך לקו הגבול עם לבנון. באמצע נובמבר 1948 ציוו השלטונות על תושבי הכפר והכפר השכן לו איקרית לעזוב את בתיהם, על-אף שתושבי ברעם היו ידועים באהדתם המסורתית לאוכלוסייה היהודית. במהלך 1949 נטרדו מבתיהם תושבים של כפרים ערביים נוספים. ביוני גורשו מבתיהם באכזריות תושבי הכפרים המוסלמים ח'יצאץ (ח'סאס) וקיטיה שבאצבע הגליל, והושארו בחוסר כל בשדה פתוח שליד צפת. הגירוש הזה עורר מחאה בקרב חוגי השמאל. בתשובה לשאילתה בכנסת שהפנה אליעזר פראי מסיעת מפ''ם אל ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון בעניין גירוש ערביי ח'יצאץ וקיטיה, טען בן-גוריין שהגירוש נעשה מטעמים צבאיים מוצדקים, על אף שהודה שתושבי ח'יצאץ היו מאז ומתמיד ידידותיים ליהודים וסייעו להם במלחמה. בן-צבי לא התנגד לעזיבת הערבים במהלך המלחמה, ואף ראה בכך התפתחות חיובית שתבטיח את הרוב היהודי. הוא אף לא התנגד עקרונית לעקירת התושבים הערבים בשעה שהדבר מוצדק משיקולים לאומיים, אבל עקירת תושבים ערבים ידידותיים, ובעיקר עקירת תושבים מרונים מכפריהם ומאדמותיהם היתה בעיניו עוול משווע. במשך שנים קשר בן-צבי קשרים אמיצים עם נכבדים מרונים בגליל וקרא להדק את היחסים עם המרונים בלבנון וליצור עמם שותפות אינטרסים. בנובמבר 1948 משניתנה פקודת הגירוש לתושבי ברעם וג'יש (גוש חלב), אף הוא כפר שרוב תושביו נוצרים-מרונים, פנה אחד מנכבדי הכפר ג'יש אל ידידו בן-צבי. בעזרת בכור שטרית, שר המשטרה והמיעוטים, הצליח לשכנע את הצבא לבטל את צו הגירוש מג'יש. לגבי תושבי כפר ברעם הובטח לבן-צבי שגירושם הוא זמני ובקרוב יוכלו לשוב לבתיהם. אלא שההבטחה לא קוימה. באוקטובר 1949 יצא בן-צבי לסיור בגליל העליון. במהלך הסיור הגיע לכפר גוש חלב ונפגש עם עקורי ברעם שישבו בו קרוב לשנה, ולמחרת פגש את תושבי ח'יצאץ המגורשים. הסבל הרב של עקורי ברעם וח'יצאץ, לא זו בלבד שהיה בעיניו עוול מוסרי, אלא נראה לו גם טעות מדינית: "אין הבחנה בין ידיד ושונא", רשם לעצמו במהלך הסיור בגליל.
עד ששב לביתו שלח בן-צבי מטבריה מכתב לבן-גוריון (תעודה מס' 138 ראה/י בספר). הוא ביקש ממנו לשים קץ למעשי העוול האלו שגרמו לא רק סבל רב לאנשים חפים מפשע. אלא היו עלולים לגרום גם נזק מדיני. במכתב התשובה כתב בן-גוריון לבן-צבי ששלטונות הצבא מתנגדים להחזרת תושבי ברעם וח'יצאץ לכפריהם מפני שאינם רוצים, מטעמים צבאיים, בהימצאות יישובים ערביים בקרבת הגבול. עוד כתב לו שגם לדעתו אין להחזיר אותם לבתיהם, אך יש לנהוג בהם לפנים משורת הדין ולדאוג לסידורם מחדש בפנים הארץ. לצערו של בן-צבי לא כתב בן-גוריון אם אכן קיימת תכנית כלשהי לסידורם מחדש. תושבי ברעם וח'יצאץ לא שבו לבתיהם מעולם.
|
עמדתו של יצחק בן צבי לשאלת המיעוט הערבי בישראל |
בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה הרבה בן-צבי לעסוק בשאלת המיעוטים.
הוא חש שקביעת המדיניות בממשלה ובמפלגה כלפי התושבים הערבים נדחית עקב אדישות תמוהה והזנחה הגורמות סבל מיותר, וניסה לזרז את הדיון בשאלת זכויות המיעוטים: "עלינו להתאים את הדופק שלנו כאחראים בעד המדינה ובעד גורלה לדופק החיים של מדינה", כתב למזכירות מפא''י בשלהי 1949 ותבע לקיים בזמן הקרוב דיון בעניין המיעוטים. בפעילותי במפלגה, בוועדת הפנים של הכנסת ובמליאה תבע להעניק לערבים שנשארו בתחומי המדינה זכויות אזרח שוות בחוק, ולמנוע את אפלייתם בשירותים שמעניקה המדינה: "השוויון ואי ההפליה של המיעוטים הם לא רק צו מוסרי הנובע ממוסר היהדות", קבע במאמר ב"דבר" בספטמבר 1949, "אלא גם צו מדיני ששכרו בצדו".
