הערות שוליים:

* אני מודה לרב י' וינברגר, מעובדי המכון לאחזור מידע ולבלשנות חישובית, מערכת השו"ת, באוניברסיטת בר-אילן, על העזרה שהעניק לי במציאת המקורות.

1. אסתר ב, יז; ו, ח; ופעם אחת 'בכתר מלכות', שם א, יא פעמיים תורגם בארמית 'תגא' (לעניין זה ראה להלן בפנים), ורק שם ו, ח, תורגם 'כתרא'.
2. לפי הקונקורדנציה של א' אבן-שושן, ירושלים תשל"ח מופיעה המלה 'עטרה' עשרים ושלוש פעמים במובן כתר.
3. לפי אבן-שושן, שם, מופיעה המלה 'נזר' במובן של כתר המלך, או של כוהן גדול, אחת-עשרה פעם. לא נזכיר כאן מונחים קרובים, כגון ציץ או צפירה, משום שגם בספרות חז"ל, וגם בספרות הבתר-תלמודית, משתמשים החכמים בעיקר במונחים 'עטרה' או 'נזר'.
4. לפי ב' קוסובסקי, אוצר השמות לתלמוד בבלי, ב, ירושלים תשל"ז, עמ' 663, מופיע שם זה רק כאן. שמו של אביו נמסר בוואריאנטים קלים.
5. מן החוקרים המרובים שדנו בבעיות ההיסטוריות העולות מברייתא זו, נזכיר את: י' קלוזנר, ההיסטוריה של הבית השני, ג, ירושלים תשי"ב3, עמ' 136 ואילך; ג' אלון, 'עמדת הפרושים כלפי שלטון רומי ובית הורדוס', ציון, ג (תרח"ץ), עמ' 307-306 (=הנ"ל, מחקרים בתולדות ישראל בימי בית שני ובתקופת המשנה והתלמוד, א-ב, תל-אביב תשי"ז-תשי"ח; א, עמ' 32 והערה 22). על 'אלעזר בן פועירה הצדוקי', שעליו מסופר שם, ראה: רז"וו רבינוביץ, שערי תורת ארץ-ישראל, בעריכת ע"צ מלמד, ירושלים ת"ש, עמ' 122. וראה הרצנזיה של ג' אלון על ספר זה, תרביץ, יב (ת"ש), עמ' 95 (ומן הדין להעיר, שמאמר זה נשמט מעיני העורכים של רשימת הפרסומים של אלון בקובץ: מחקרים בתולדות ישראל, ב, שם, עמ' 318-317). על השקפתו של פילון האלכסנדרוני על השוני המהותי בין תפקיד המלך לתפקידו של הכוהן הגדול לפי תורת משה, ראה סיכומו של H. A. Wolfson, Philo, II, Cambridge Mass. 1962, pp. 342ff. (בתרגומו לעברית של מ' מייזלש, פילון, ב, ירושלים תש"ל, עמ' 210 ואילך). וראה: ד' שוורץ, 'לשאלת התנגדות הפרושים למלכות החשמונאים', אומה ותולדותיה, א, בעריכת מ' שטרן, ירושלים תשמ"ג, עמ' 50-39 (ומה שהעיר שם, עמ' 43 ובהערה 20, על עתיקותה של הברייתא דילן, כבר כתב קלוזנר, שם, עמ' 137, שהיא: 'אחת מן העתיקות ביותר: שלשונה עדיין קרובה היא מאד ללשונו של בן סירא העברי ואף ללשון ספר "ברית דמשק". כלומר, זוהי לשון ממוצעת בין לשון המקרא ולשון המשנה'); הנ"ל, 'מדבר ומקדש: על דת ומדינה ביהודה בימי בית שני', כהונה ומלוכה, יחסי דת ומדינה בישראל ובעמים, בעריכת י' גפני וג' מוצקין, ירושלים תשמ"ז, עמ' 73 ואילך; י"ל לוין, 'המאבק הפוליטי בין הפרושים לצדוקים', פרקים בתולדות ירושלים בימי בית שני, בעריכת א' אופנהיימר ואחרים, ירושלים תשמ"א, בייחוד עמ' 71 ואילך. ומעין תביעה להפרדת שתי הרשויות אשה מרעותה, בימיו של אגריפס הראשון. ראה: ד' שוורץ, אגריפס הראשון – מלך יהודה האחרון, ירושלים תשמ"ז, עמ' 137 ואילך.
6. ראה: מ' שטרן, 'על היחסים בין יהודה ורומא בימי יוחנן הורקנוס', ציון, כו (תשכ"א), עמ' 21. על המבנה הדיארכי במוסדות ההנהגה בתולדות עמנו נכתב הרבה. על הדואומוויראט (duumvirat) בהנהגה המקומית ראה: א' גייגר, המקרא ותרגומיו, תרגם י"ל ברוך, ירושלים תש"ט, עמ' 77. ועל הדיארכיה במישור הארצי האריך בדברים י"ש צורי, תולדות המשפט הצבורי העברי, א: שלטון הנשיאות והועד, תקופת התלמוד, פאריס תרצ"א, עמ' 45 ואילך; הנ"ל, שלטון ראשות הגולה והישיבות, תל-אביב תרצ"ט, עמ' 184. לדעתו, היתה מאז ומעולם 'חלוקת השלטון לשתי רשויות' בארץ ישראל ובבבל. וראה: א"ה ווייס, דור דור ודורשיו, א, ווילנא תרס"ד, ראש פרק יב, עמ' 98; ומה שהשיג עליו ל' גינצבורג, מקומה של ההלכה בחכמת ישראל, בספרו: על הלכה ואגדה, תל-אביב 1960, עמ' 22, ועמ' 265, הערה 10. באשר לכהונה הגדולה ולמלכות כבר כתב המאירי, בית הבחירה לסנהדרין, בהקדמה לפרק השני, מהדורת י' רלב"ג, ירושלים תשל"א, עמ' נב: '...ומצד שההנהגה מסורה דרך כלל לשני בני אדם, אחד מצד התורה והוא כהן גדול ואחד בהנהגת העולם והוא המלך...'. והעיר על דברי המאירי: Stuart A. Cohen. 'The Concept of the Three Ketarim: Its Place in Jewish Political Thought and its Implications for a Study of Jewish Constitutional History', AJS Review, IX (1984), p. 33 (ונפלה שם טעות, וצריך לומר: לסנהדרין יח ע"א). עוד נעיר על מאמר זה להלן, הערה 51, וכאן נעיר אך זאת, שחבל שהמחבר לא נזקק לשיטת החוקרים על השלטון ה'דיארכי' בעמנו לאורך התקופות. ואולי נגד תופעה זו של שלטון של שניים יצא ר' יוחנן בדברים ששם בפיו של הקב"ה אל יהושע: 'דבר אחד לדור ואין שני דברין לדור' (סנהדרין ח ע"א). ש' אסף, מספרות הגאונים, ירושלים תרצ"ג, עמ' 203, מביא מתוך 'פירוש לסנהדרין לגאון או לקדמון': 'דבר אחד לדור. מנהיג אחד לדור ולא שני מנהיגים שהן שני רועים'. או בלשון אחר: 'פרנס אחד לדור ואין שני פרנסים לדור' (ראה: מדרש הגדול לדברים לא, ז; מהדורת ש' פיש, ירושלים תשל"ג, עמ' תרסה; ושם, עמ' תרסד, והערה ה).
7. לפי יוסף בן-מתתיהו, קדמוניות יג, 301, היה יהודה אריסטובולוס הראשון מבין החשמונאים שנטל לעצמו תואר מלך. כיוצא בו הוא מספר במלחמת היהודים א, 70. ואולם סטראבו (Geographia 16, 2) כתב שאלכסנדר ינאי היה הראשון שהכתיר עצמו למלך. ראה: קלוזנר (לעיל, הערה 5), עמ' 141. ובאריכות רבה דן בשאלה זו: V. Aptowitzer, Parteipolitik der Hasmonaerzeit im rabbinischen und pseudoepigraphischen Schriftum, Wien 1927, pp. 13ff.; E. Schurer, The History of the Jewish People in the Age of Jesus Christ, revised ed. G. Vermes et al., I, Edinburgh 1973, pp. 216-217. וראה עוד: שוורץ, התנגדות הפרושים (לעיל, הערה 5), עמ' 47-45, המפרש את דבריו של ר' יוסי 'מאה ושמונים שנה עד שלא חרב הבית פשטה מלכות הרשעה על ישראל' (עבודה זרה ח ע"ב), שהם מכוונים 'כלפי נטילת מלכות על ידי אחד מן השליטים האלה' (אריסטובולוס הראשון, או אלכסנדר ינאי, או יוחנן הורקנוס), וראה שם ספרות. מכלמקום, החוקרים ברובם סבורים שהמלך הראשון בשושלת החשמונאים היה יהודה אריסטובולוס. מן הראוי לציין, שהמקורות שהוזכרו בראש ההערה משתמשים במלה 'Diadema', שהיא איננה בדיוק כתר. במילון של H. G. Liddel & R. Scott, A Greek-English Lexicon, Oxford 1966, p. 393a, s.v. διἁδημα, ההסבר הוא: 'esp. band round the Tiara worn by the Persian King'; ובלאטינית ראה: Cassel's Latin English Dictionary, London 1952, p. 168b: 'a royal headdress'. לפיכך נראה שגם בספר מקבים א' ח, יד, אין לתרגם: 'אף לא אחד מהם נטל כתר...', כפי שתרגם ד' שוורץ במאמרו הנזכר, עמ' 40, שכן גם במקבים כתוב διἁδημ, ראה במהדורתם של S. Tedeshe & S. Zeitlin, The First Book of Maccabees, New York 1950, p. 148. וכיוצא בו מתרגם גם: W. O. E. Oesterley, in: The Apocrypha and Pseudoepigraphia of the Old Testament in English, ed. R.H. Charles, I, Oxford 1913, p. 94
8. מדרש שמואל לפרקי אבות, לר' שמואל די אוזידא, ד"צ: ירושלים תש"ך, מביא שיוסף אבן שושן גורס: 'נגד שמא אבד שמא', וכן הביא במלאכת שלמה בשם הר"ר יהוסף אשכנזי. ראוי להעיר על האליטראציה במאמרו של הלל: 'שמא' – 'שמה' (או: 'שמא'), 'יוסוף' – 'יסיף' (או: 'יאסף', ראה בהערה הבאה), 'יליף' – 'חלף'.
9. כתב יד פארמה גורס: 'יאסף', כלומר ימות. וראה עוד: R.T. Herford, Pirke Aboth, New York 1962, pp. 32-33, שהעיר, שבכתב יד מינכן נוסף '...ודלא מוסיף קטלא חייב. ודלא יסבר קטלא קוסמין'. וציין למחזור ויטרי, מהדורת ש' הורוויץ, נירנברג תרפ"ג, עמ' 474, שם נאמר: 'יש משניות שכת' בהן "ודילא יסבר קטלא קסמין", אם אינו סובר בתלמודו הכל קוסמין ומתנבאים עליו שמיתתו קרובה לבא. ואית משניות דגרסי "ודי לא ישפר". מי שאינו משפר בתלמודו להכין דבר מתוק(?). ושלשתן לשון אחד הן'. הסבר זה נראה מעין פירוש חצי מיסטי מבית מדרשו של רש"י, ותכליתו לעודד תלמוד תורה, וסנקציה חמורה בצדו.
10. במשנה, דפוס ראשון, נפולי רנ"ב, גורס: 'ודאשתמש בו בתגא חלף'. כתב יד קופמן גורס: 'ישתמש', ובשוליים נוסף 'ואי'. בכתב יד לו הגירסה: 'די לא מוסיף... ודי לא יילף... ודי אשתמש'. וראה עוד שינויים בספרו של Ch. Taylor, An Appendix to Sayings of the Jewish Fathers, Cambridge 1900, p. 138
11. הפירוש בתוך הסוגריים הו של הר"ח אלבק בפירושו למשנה. וראה עוד להלן, הערה 13.
12. אבות א, יג; אבות דרבי נתן, מהדורת שכטר, וינה תרמ"ז, נוסח א, ראש פרק יב, כד ע"ב.
13. הפירושים על משנתנו רבים מאוד. מקצתם מרוכזים במדרש שמואל (לעיל, הערה 8), עה ע"ב. מחזור ויטרי, עמ' 474, מפרש: '...שמתגאה ומשתחץ על בני אדם ומראה בעצמו כתר לכבדו בשביל כבוד התורה... ועוד יש ללפרש. המשתמש בתלמיד חכם שנטל כתר של תורה שחלף...'. הרמב"ם, בפירושו למשנה, דפוס ראשון, נפולי רנ"ב, מפרש: '...ונאמר עוד על דרך סימן (=נוטריקון של המלה 'תגא') תלמיד אין. גברא אחרינה לא. רוצה לומר שאין מותר לו לתלמיד חכם שיקבל שמוש משום אדם אלא מתלמידיו' (במהדורתו של הרב קאפח, ירושלים תשכ"ה, עמ' רעא, מתרגם: 'תלמיד גברא אחרינא, כלומר שאסור לו להשתמש בתלמיד חכמים אלא אם כן היה תלמידו'. דבריו באים בהשפעת דבריו של ריש לקיש, שאמר: 'ודאשתמש בתגא חלף זה המשתמש במי ששונה הלכות', מגילה כח ע"ב, וראה שם בהמשך את דבריו של עולא). וראה: הערוך, ערוך השלם, ח, וינה תרפ"ו, עמ' 203-202, ערך תג, המפרש: 'כלומר שהוא מוכתר בכתרה של תורה והמשתמש בו ראוי להריגה'. הבאנו לשון 'אמר', ולא 'תני ריש לקיש', בעקבות הערוך. וראה עוד: דקדוקי סופרים למקומנו, הערה ו. ויש להוסיף, שכך הגירסה גם בכתב יד תימני בקולומביה, שהוציא לאור י"י פרייס, מסכת מגילה ומסכת מועד קטן, ד"צ: ירושלים תש"ל, עמ' 41 (וראה הערתו של צ' גרונר, 'רשימת תשובות רב האי גאון', עלי ספר, יג [תשמ"ו], עמ' 65, מס' 881). וראה עוד: מסכת אבות, עם פירוש קצר מאת כ' טיילור, קאנטאבריגיה תרל"ז (ובשער האנגלי: Ch. Taylor, Sayings of the Jewish Fathers, Cambridge 1877), בטקסט העברי, עמ' 4, והערות א-ד. ויש להוסיף על המקורות שמביא שם: סדר אליהו זוטא, פט"ז, מהדורת מאיר איש שלום, ירושלים תש"ך2, עמ' 10.
14. ראה: H. S. Nyberg, A Manual of Pahlavi, Wiesbaden 1974, p. 189a, s.v. tag; G. Widengren, Iranisch-semitische Kulturbegegnung in Parthischer Zeit, Koln und Opladen 1960, pp. 33, 107; ב' גייגר (תוספות הערוך השלם, וינא תרצ"ז, עמ' 408, ערך תג), סובר, ש'המלות שבלשון ארמי באו מלשון פרס'. ואולם ברוקלמן (K. Brockelmann, Lexicon Syriacum, Hildesheim 1966, p. 815b), בערך תגא-תאגא, מטיל ספק אם היא מפרסית. וראה עוד בהערה הבאה.
15. ראה בערכים תגא-תאגא, שבמילונים האלה: R. Payne Smith, Thesaurus Syriacus, II, London 1902, p. 4386b: I – 'diademe, apex, mitra vel fascia super quam corona III – 'metaphor ornamentum, decus'; A Compendious Syriac; 'כתר' – II; imponitur Dictionary, ed. J. P. Smith, Oxford 1976, p. 604b: 'a diadem, the band or fillet beneath the crown, a Persian king's head-dress, tiara. Metaphor, regal power, the summit, crown etc.'; L. Costaz, Dictionnaire Syriaque-Francais, Beyrouth [n.d.], p. 387b
16. ראה המשנה 'שהעלה הלל עמו מבבל' (קידושין ד, א) בלשון ארמי. ובאבות דרבי נתן, מהדורת שכטר, נוסח א, פרק יב, כח ע"א, מובא בשם הלל: 'אף הוא ראה גלגולת שצפה על פני המים אמר לה "על דאטפת אטפוך ודאטפוך יאטפוניך" '(ראה: אבות ב, ו; י"נ אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה, ירושלים תש"ח, עמ' 1183-1182). אף הוא אומר בלשון בבלי(!) ארבעה דברים: 'נגד שמא אבד שמיה. ודלא משמש חכימיא(!) קטלא חייב. ודלא מוסיף פסיד(!). ודישתמש בתגא אבד ואזיל ליה' (אבל ראה אבות דרבי נתן, נוסח ב, פרק כז, כח ע"ב, ושם שנוי המעשה בגולגולת אחת שראה ר' יהושע. ושינוי נוסף וחשוב: 'ועוד ה' דברים היה אומר בלשון הבבליים...'). רבינו בחיי, בפירושו לפרקי אבות, כתבי רבינו בחיי, מהדורת ח"ד שעוועל, ירושלים תש"ל, עמ' תקמג, מכנה את לשונו של הלל 'לשון תרגום'.
17. בדפוסים גורסים: 'קרדום'. ואולם בנדרים סב ע"א שנוי קורדום: 'אמר ר' אליעזר בר ר' צדוק עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם. אל תעשם עטרה להתגדל בהם ואל תעשם קורדום להיות עודר בו...' (ואגב דרכנו אנו לומדים, שמדובר בדברי תורה. ועל דבריו של חכם זה ראה בקיצור: ספרי, עקב, סוף פיסקא מח, מהדורת א"א פינקלשטיין, ניו יורק תשכ"ט, עמ' 114 ושם נסמן). ובכתב יד תימני שלפיו הוציא לאור הרב י' קאפח את המשנה עם פירוש הרמב"ם (לעיל, הערה 13), סדר נזיקין, עמ' רפט, גורס אף הוא קורדום. וכן גורס המיוחס לרש"י. אף בירושלמי רווחת הצורה 'קורדום'. ראה, לדוגמה: ר"ש ליברמן, תוספתא כפשוטה לנדרים, נויארק תשכ"ז, עמ' 460, ד"ה וכן בירושלמי. וראה עוד: ערוך השלם, ז, עמ' קצ ע"א-ע"ב, ערך קרדם. וכך גרסו כמה מן הראשונים שהובאו במדרש שמואל (לעיל, הערה 8), למשנת אבות ד, ז(!), וכיוצא בו גורס גם במחזור ויטרי, עמ' 522, 524.
18. רבים גורסים 'לחתוך בהן'. ראה: טיילור (לעיל, הערה 13), עמ' 14; הנ"ל (לעיל, הערה 10), עמ' 156. וכך גורס גם בעל מדרש שמואל (לעיל, הערה 8), עה ע"ב, ועיין שם במפרשים. ובמסכת כלה רבתי, מהדורת מ' היגער, ברוקלין תרצ"ו, עמ' 255, שנוי: 'ולא קרדום לחתוך בו'. והרמב"ם כתב: '...והזהירו חכ' ז"ל "אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחתוך בהן"...'. ראה: א' קופפר, 'תרגום עתיק של פירוש הרמב"ם למשנה פרק חלק ממסכת סנהדרין', על-ספר, א (תשל"ה), עמ' 66. ונעיר על גירסה רווחת נוספת: 'ולא קורדום לאכול מהן'. ראה: טיילור (לעיל, הערה 10), עמ' 156; מחזור ויטרי, עמ' 522. וראה: מדרש שמואל, שם, עה ע"ב, ושם במיוחס לרש"י. וראה: הרפורד (לעיל, הערה 9), עמ'101, ועוד רבים אחרים. פרפראזה תמוהה במקצת הביא ויידה: 'וילמוד לשמה שלא לעשותק ורדום להתגדל בו פן יטרד מן העולם...'. ראה: י"א וידה, 'ליקוטים מספר מוסר בלתי ידוע לאחד רבני צרפת', ספר חיים שירמן, בעריכת ש' אברמסון וא' מירסקי, ירושלים תש"ל, עמ' 105.
19. בכתבי היד קופמן, פארמה ולו גורסים: 'כל הניאות'. וכן הגיה הר' יהוסף אשכנזי במלאכת שלמה, ושם ציין אף הגהות נוספות למשנתנו. וכיוצא בו גורס בעל מדרש שמואל (לעיל, הערה 8), עה ע"ב. וכן במחזור ויטרי, עמ' 522, 524. וראה עוד: מדרש הגדול לשמות, יט, יד; מהדורת מ' מרגליות, ירושלים תשכ"ז, עמ' שפו; פסיקתא זוטרתא, מהדורת ש' בובר, סב סע"ב; פירושי ר' יונה מגירונדי על מסכת אבות, מהדורת מ"ש כשר – י"י בלכרוביץ, ירושלים תשכ"ט, עמ' סב, ועוד רבים אחרים.
20. בנדרים סב ע"ב שנוי: 'אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם'. ויש להעיר שלא כל כתבי היד גורסים 'הא למדת'. ראה לדוגמה: כתבי יד פארמה ולו.
21. ראה, לפי שעה, מאמרי: 'תלמוד תורה ודרך ארץ', בר-אילן, ב (תשכ"ד), עמ' 162-134.
22. ראה: ז' פראנקעל, דרכי המשנה, ברלין תרפ"ג, עמ' 71-70; א' ההימאן, תולדות תנאים ואמוראים, לונדון תר"ע, עמ' 203, טור א, ערך ר' אלעזר בר' צדוק.
23. את המילים 'נגד שמא ואבד שמיה' מפרש באבותדרבי נתן, מהדורת שכטר, נוסח א, פרק יב, כח רע"ב: 'כיצד. מלמד שלא יוציא לו אדם שם במלכות. שכיון (שיוציא) [שמוציא] לו שם במלכות סוף שנותנין בו עיניהם והורגין אותו ונוטלין ממנו את ממונו'. אולי יש כאן הד קלוש של אותה מציאות פוליטית קשה.
24. ראה: א' שליט, הורדוס המלך, האיש ופעלו, ירושלים תש"ך, בייחוד עמ' 65-61.
25. ספרי זוטא, קרח, יח, ז; מהדורת ח"ש האראוויטץ, לייפציג תרע"ז, עמ' 293.
26. ספרי במדבר, קרח, פיסקא קטז, מהדורת ח"ש האראוויטץ, שם, עמ' 133. למקורות נוספים על ר' טרפון בתור כוהן, ראה: יחוסי תנאים ואמוראים לר' יהודה ברבי קלונימוס, מהדורת י"ל מימון, ירושלים תשכ"ג, עמ' תפב-תפה.
27. סיפור זה מופיע בכמה מדרשים בשינויים מסוימים. ונציע נוסח אחד ממסכת כלה (לעיל, הערה 18), עמ' 160-159: 'שוב מעשה בר' טרפון שהיה אוכל קציעות מפרדס שלו. בא עריס(!) שלו ומצאו. הכהו מכה רבה. ולא אמר לו שאני ר' טרפון עד שעמד אותו אריס(!) והכירו. כיון שהכירו קרע בגדיו ותלש בשערו והיה צועק ובוכה ומתנפל לפני רגליו. אמר לו אדוני מרי מחול לי. וכל כך למה. שלא רצה להשתמש בכתר תורה. שכל המשתמש בכתר של תורה. שכל המשתמש בכתר של תורה אין לו חלק לעולם הבא'. וקרוב לזה הלשון בספר המעשיות, שהוציא לאור מ' גסטר, ראמסגייט 1896, עמ' 73-72, מעשה קט. ואולם, במסכת כלה רבתי, שם, עמ' 209, בלשון יותר מובנת: '...כיון שראה שנפשו יוצאה. אמר אוי לך רבי טרפון. אמר לו אתה הוא ר' טרפון. אמר לו הן... מכאן אמרו חכמים כל המשתמש בכתרה של תורה...'. ובשינויי לשון קלים מופיע הסיפור בכמה מדרשים מאוחרים ואין טעם להציעם כאן. וראה עוד בהערה הבאה.
28. הסיפור על ר' טרפון מעורר שאלה כרונולוגית. מי הוא ר' חנניה (או: חנינא) בן גמליאל ומתי חי ופעל. חוקרים אחדים סבורים שהיו שני חכמים בשם זה. אחד חי לפני החורבן והשני באמצע המאה הב' לערך. ייתכן אפוא, שכאן המספר הוא החכם השני בשם זה. לפיכך יכולה המסורת להיות אותנטית. ראה: היימאן (לעיל, הערה 22), עמ' 481-480; א' ביכלר, הכהנים ועבודתם, תרגם נ' גינתון, ירושלים תשכ"ו, עמ' 14, הערה 14. על הפירוש הריאלי וההלכתי ראה: הר"ש ליברמן, תוספתא כפשוטה לשביעית, ב, נויארק תשט"ו, עמ' 583; י' פליקס, בפירושו לירושלמי שביעית, ירושלים תש"ם, עמ' 239-238. וראה עוד: מדרש שיר השירים מן הגניזה, בהוצאת א' גרינהוט, ירושלים תרס"ה, ו סע"ב-ז רע"א, והוא מן הירושלמי (רק הסיום שונה, משום שהסיפור שולב בתוך הסיפור על עשרת הרוגי מלכות).
29. מדבריו של ר' שמעון בן מנסיא, מן הצעירים בדורו של רשב"י. ראה: מדרש שמואל, כג, ג; מהדורת ש' באבער, קראקא תרנ"ג, נו ע"ב-נז ע"א.
30. ראה מאמרי: 'תודוס איש רומי ופולחן הקיסר דומיטיאנוס', ציון, כו (תשכ"א), עמ' 240-238; 'על מסעו של הנשיא רבן גמליאל דיבנה לרומי', האומה, ב (תשכ"ד), עמ' 580-576. וראה עוד להלן, הערה 89.
31. הלשון בפנים על פי צ"מ רבינוביץ: 'קטעי גניזה למדרש משלי', מכתב לדוד – ספר זכרון לד' אוקס, בעריכת י"ד גילת וא' שטרן, רמת-גן תל"ח, עמ' 116. הדברים מובאים גם במדרש משלי, יט [יד], מהדורת ש' באבער, וילנא תרע"ג, מג ע"א. אך אין לסמוך על שמות החכמים במדרש זה (ראה: ר"ש ליברמן, 'הערות לפרק א של קהלת רבה', מחקרים בקבלה ובתולדות הדתות מוגשים לגרשם שלום, ירושלים תשכ"ח, עמ' קסו, הערה 18). ברם, במקרה שלנו, הודות לקטע מן הגניזה, מותר לראות בר' ישמעאל את הדרשן. ובעילום-שם באים הדברים בפרק קנין תורה (אבות ו, ד-ה). ואילו ב'מדרש גדול וגדולה', בתוך א' יעללינעק, בית המדרש, חדר ג, ירושלים תפרח"י, עמ' 123, מובא בעילום-שם: 'גדולה תורה וגדול כתרה מכל הכתרים'.
32. לא כל כתבי היד גורסים 'עולה'. וכבר העיר על כך ע"צ מלמד, 'נוסח, מספר ומשקל במסכת אבות', תורה שבעל פה, ד (תשכ"ב), עמ' קמו. ויש להוסיף, שגם בכתב יד תימני (ראה: מ' היגער, 'פרק קנין תורה', חורב, ב [תרצ"ו], עמ' 289, הערה 15), אינו גורס 'עולה'.
33. משנה, אבות ד, ג. באבות דרבי נתן, מהדורת שכטר, נוסח א, ראש פרק מא, סה ע"ב, שנוי: 'רבי שמעון אומר ג' כתרים הם. אלו הן כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן. כתר כהונה כיצד. אפילו נותן [כל] כסף וזהב שבעולם אין נותנין לו כתר כהונה. שנאמר "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם" (במדבר כה, יג). כתר מלכות אפילו נותן כל כסף וזהב שבעולם אין נותנין לו כתר מלכות. שנאמר "ודוד עבדי נשיא להם לעולם" (יחזקאל לז, כה). אבל כתר תורה אינו כן. עמלה של תורה (ולא 'כתר של תורה') כל הרוצה ליטול יבוא ויטול. שנאמר "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א)'. דרשות על נושא הכתרים רווחו בנוסחים רבים, כפי שאפשר ללמוד ממדרשים שונים. ראה, לדוגמה: במדבר רבה יד, י: קהלת רבה ז, ב, דפוס וילנא, יז ע"ד; פרקי רבינו הקדוש, מהדורת מ' היגער, חורב, ו (תש"ב), עמ' 123 (וכן הוא בספר הלקוטים, מהדורת א' גרינהוט, ירושלים תשכ"ז, ג, עמ' מד, סי' לו). ובליקוט מדרשים אחר, דברים שמנו חכמים במנין, מנורת המאור לר"י אלנקאוה, מהדורת ה"ג ענעלאו, ירושלים תשל"ב, ד, עמ' 578, ישנם שני שינויים מעניינים: 'כתר כהונה זכה פנחס(!) ונטלו... כתר מלכות זכה שלמה(!)...'. וראה עוד: שם, ג, עמ' 225-224, ולהלן בפנים.
34. ספרי במדבר, קרח, פיסקא קיט, עמ' 144. ועל הפסוקים במשלי ח, טו-טז מובאת דרשתו של ר' שמעון: '...מעשה אהרן כנגד בעלי תורה שהם מוכתרים (וי"ג: 'ספונים') שלכך כתוב "מלמעלה" ('כליל תכלת מלמעלה' – במדבר ד, ו), שכל הזוכה לתורה כאילו זוכה למלאות ולכהונה. וכן הוא אומר "בי מלכים ימלכו..." ' (וראה עוד להלן בפנים). ובמדרש הגדול לשמות כה, לא (לעיל, הערה 19), עמ' תקפה: '... "ועשית מנורת זהב" כנגד עמוד הענן ועמוד האש והיא מאירה על השלחן. כך המלך צריך לאור החכמים והנביאים..." '. וראה עוד בהערה הבאה.
35. שאם לא כן היינו מצפים שיאמר 'ארבעה כתרים הם',ף ולא 'שלשה' כפי שאמר. ואכן, ישנם כמה מדרשים שבהם מובאים דבריו של רשב"י בלי 'כתר שם טוב'. ראה, לדוגמה: תנחומא, ויקהל, ח; שמות רבה, לד, ב. ואולי גם לר' יוחנן היתה מסורת על שלושה כתרים, אלא שהוא השתמש בטרמינולוגיה של המקרא, במלה המקראית 'זר' במקום 'כתר' שבלשון חז"ל. וכך הוא דרש: 'שלשה (זרים) [זירים] הם. של מזבח (שמות ל, א-ג) ושל ארון (שם כה, י-יא) ושל שולחן (שם כה, כג-כה). של מזבח זכה אהרן ונטלו. של שולחן זכה דוד ונטלו. של ארון (עדיין) מונח (הוא). כל הרוצה ליקח יבא ויקח. שמא תאמר פחות הוא תלמוד לומר "בי מלכים ימלכו"... (משלי ח, טו-טז)'. ראה: בבלי, יומא עב ע"ב (ושם, בדקדוקי סופרים, הערות א-ב). ופירש רש"י, ד"ה 'שלשה זירין': 'נעשו בכלי הקודש. של מזבח סימן לכתר כהונה. ושל ארון סימן לכתר תורה. ושל שולחן סימן לכתר מלכות. שהשולחן הוא סימן לעושר מלכים'. וראה עוד להלן בפנים. הפרשנים המסורתיים של המשנה מפרשים 'כתר שם טוב' לא כתוספת אלא באופן כזה: 'אלו השלוש מעלות טובות נתנו לאומה זו בתחילת נתינת התורה... וכתר תורה מונח לכל מי שרוצה להתעטר בו. ואמרו רז"ל ושמא תאמר שזה כתר פחות הוא משנים האחרים. אינו כן. אבל גדול הוא משניהם ובו יהיו השנים. שנאמר "בי מלכים ימלכו וגו' "... אבל כתר שם טוב מגיע מאת התורה. רצונו לומר ידיעתה. והמעשה בה כי בהן יגיע השם טוב האמיתי' (מפירושו של הרמב"ם למשנה, על פי דפוס ראשון; אבל במהדורת הרב קאפח [לעיל, הערה 13], אבות ד, יז, מתרגם את סיום דבריו של הרמב"ם באופן שונה במקצת). וכיוצא בו פירשו כמה מן הראשונים. ראה במדרש שמואל (לעיל, הערה 8), פב ע"ב-פג ע"א.
36. ר' שמעון בן אלעזר היה, ככל הנראה, תלמידו של ר' מאיר. ראה: היימאן (לעיל, הערה 22), בייחוד עמ' 1157, טור ב.
37. ראה להלן בסמוך.
38. שם של חכם, שחי ופעל בארץ ישראל במפנה המאות הג'-הד'. ראה: ז' פראנקעל, מבוא הירושלמי, ברעסלוי תר"ל, עה ע"ב, ערך: רבי הילא-אילא-אילי-אילעא-יילא-לא-לייא.
39. S. Krauss, Griechische und Lateinische Lehnworter im Talmud, Midrasch und Targum, Hildesheim 1964, p. 520a, ערך: קורייס 1; ר"ש ליברמן, הירושלמי כפשוטו, ירושלים תרצ"ה, עמ' 468-467.
40. השווה: ירושלמי, ברכות ד א, ז ע"ד; בבלי, שם כז ע"ב – כח ע"א. על ההבדלים בין שני התלמודים ראה: ר"ל גינצבורג, פירושים וחדושים בירושלמי, ג, נויארק תש"א, עמ' 210-174.
41. ראה: ירושלמי, פסחים ו א, לג ע"א (וראה הערתו של הר"ש ליברמן, הירושלמי כפשוטו [לעיל, הערה 39], עמ' 466); בבלי, פסחים סו ע"א.
42. תרגום: '...אלעזר בן עזריה היה השני. ואין לך כמו זקני בתירה שהתירו עצמן מן הנשיאות ומינו [את הלל הזקן] נשיא'. ראה: ליברמן, שם, עמ' 468; הנ"ל, 'תלמודה של קיסרין', מוסף התרביץ, ב (תרצ"א), עמ' 19, הערה 1.
43. הגירסה 'חמש כתרים' איננה בטוחה. כתבי יד אחדים גורסים 'חמש שמחות'. ראה להלן, הערה 46. הגירסה המקורית היא, כפי הנראה, זו שנשתמרה בסדר עולם רבה, פרק ז, מהדורת ד"ב ראטנער, ניו יורק תשכ"ו, עמ' 35-34: 'בו ביום נמצאת אלישבע בת עמינדב יתירה על ישראל ארבע שמחות ואבל אחד... [ושני] בניה סגני כהונה. ואבלה בשני בניה נדב ואביהו...'.
44. ועל הכתרים שזכה בהם משה ראה דבריו של ר' יוחנן, שבת פח ע"א; סדר אליהו רבה, פרק ד, מהדורת מאיר איש שלום, ירושלים תש"ך2, עמ' 18.
45. מבחינה כרונולוגית לפנינו שיבוש, משום שבחייה של אלישבע לא נתכהן עדיין פנחס. וראה לעיל, הערה 43. וכבר העיר על כך מ' מרגליות. ראה להלן, הערה הבאה.
46. ויקרא רבה כ, ב; מהדורת מ' מרגליות, ירושלים תשי"ד, עמ' תנ-תנא, וראה שם בהערות ובביאורים.
47. אגדת בראשית, מהדורת ש' בובר, קראקא תרס"ג, פרק מא, עמ' 83. ובשינויי לשון קלים: תנחומא, שמיני, ב; תנחומא, מהדורת בובר, שמיני, ג, יב ע"א. ועל ראובן מסופר: 'שלשה כתרים היית ראוי בכורה כהונה ומלכות...'. ראה: בראשית רבה, צז; מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 1205 (שיטה חדשה), בחילופי הנוסח. וראה שם דבריו של הר"ח אלבק. ויש להוסיף על דבריו את הנוסח בבראשית זוטא, מהדורת מ' כהן, ירושלים תשכ"ב, עמ' שיז-שיח: 'שלשה כתרים היו בידך. כהונה בכורה ומלכות...'. וראה במאמרי 'בניו של עלי באגדת חז"ל (לשאלת מינויים של בנים על-ידי אבותיהם למשרות ציבוריות)', בר-אילן, יד-טו (תשל"ז), עמ' 93-79. על הבעיה העקרונית שמתעוררת שם, ראה: א"א אורבך, 'מלך ונביא בעיני חז"ל', טיפוסי מנהיגות בתקופת המקרא, ירושלים תשל"ג, עמ' 59 (=הנ"ל, מעולמם של חכמים, ירושלים תשמ"ח, עמ' 353): 'בעיניהם של חז"ל אין החוטאים במקרא חוטאים גמורים, כשם שהצדיקים אינם צדיקים גמורים. כדי למנוע תמונות שחור-לבן, זרקו חכמים אלומות-אור לתוך חשכת התמונה והטילו צללים על התמונה הבהירה'.
48. ראה: ג' אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, א-ב תל-אביב תשי"ד-תשט"ז; ב, עמ' 59-58, 71.
49. ראה: בראשית רבה פב, ח: מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 985-984: 'שני תלמידים משל ר' יהושע שינו עטיפתם בשעת השמד. פגע בהם איסטרטיוס אחד משומד...'.
50. ש' אפלבאום, 'מלחמת בר כוכבא ותוצאותיה', יהודה ורומא – מרידות היהודים, ההיסטוריה של עם ישראל, בעריכת א' רפפורט, ירושלים תשמ"ג, עמ' 260-230. וראה במאמרי: 'על ליכדם החברתי של חז"ל', ציון, נג (תשמ"ח), עמ' 165-163, והערות 63-61.
51. סטיוארט כהן, במאמרו (לעיל, הערה 6), עמ' 28, לא הבין, לדעתי, את התנאים הפוליטיים המיוחדים שבתורת שלושת הכתרים, כפי שכבר עולה מתוך דבריו על מטרת מאמרו, כדלהלן: '…to demonstrate that the concept of the three ketarim encapsulates the organizational system whereby Jewish polities traditionally – and consistently – distributed authority among and between specific governmental instrumentalities…'. אך דומה שמטרתו לא עלתה בידו. שיאם של הדברים בסופו של המאמר, כשהוא מונה את יורשיהם המודרניים של בעלי הכתרים ההיסטוריים (ראה: עמ' 54-48). יורשה לנו להעיר להיסטוריונים שהתמחותם מדעי המדינה, מדבריהם של שני חוקרים דגולים, שיכולים לסייע בידם במחקריהם לעתיד במקורות המקרא והתלמוד. תחילה נציע את דבריו של וולפסון (לעיל, הערה 5), עמ' 325: 'There is nowhere in Scirpture a definite statement as to what form of government the Jewish state should take…'. וביחס לספרות חז"ל נביא מדבריו של א"א אורבך, מלך ונביא (לעיל, הערה 47), עמ' 48 (מעולמם של חכמים, עמ' 362): 'לא היתה להם לא לנביאים ולא לחכמים, תכנית מדינית-חברתית, בפיהם היתה רק הדרישה למשפט ולצדקה כלפי העשוקים'.
52. ובמידה מסוימת התגברו נטיות אסקטיות. ראה: א"א אורבך, 'אסקיזיס ויסורים בתורת חז"ל', ספר-יובל לי' בער, בעריכת ש' אטינגר ואחרים, ירושלים תשכ"א, עמ' 56 ואילך.
53. שתי התופעות, שמד והלשנה, אינן, כמובן, דבר חדש בתולדות עמנו. ברם, כאן אנו מעוניינים לציין בקצרה את התופעות באמצע המאה הב' לספירה.
54. בימינו משתמשים בעיקר במלה 'מומר', אף על פי שהיא מעשה צנזור. ראה: S. Lerberman, 'Some Aspects of After Life in Early Rabbinic Literature', H. A. Wolfson Jubilee… This is the reading of all the "משומדים"' Valume, II, Jerusalem 1965, pp. 531-532 never occurs in any ancient manuscript of the "מומר" Parallel sources. The word Talmud and earlier rabbinic sources; nor is this word to be found in any of the ancient uncensored printed editions of the above mentioned sources'. וראה טענתו של ליברמן, שם, נגד בעל דקדוקי סופרים (ראה: דקדוקי סופרים, בהקדמה לברכות, עמ' 22), שכתב: 'ואלה הדברים אשר לא העתקתי משינוי כתבי הידות... ותיבת מומר כתוב בכתב יד בכל הש"ס משומד. וכן הוא בדפוסים ראשונים ונשתנה בדפוס באזעל מן הצענזור'.
55. בבבלי, חגיגה ט ע"ב, באה הדרשה השנייה בשם ר' יהודה בן לקיש. אפשר שחכם בשם זה חי ופעל בארץ ישראל במחצית השנייה של המאה הב'. ראה: היימאן (לעיל, הערה 22), עמ' 564. ועל פירושן של שתי הדרשות ראה: הר"ש ליברמן, תוספתא כשפוטה, ה, נויארק תשכ"ב, עמ' 1285-1284.
56. ספרי דברים, פיסקא שמה, מהדורת פינקלשטיין, עמ' 402.
57. ראה: גנזי קדם, ה, בעריכת ב"מ לוין, ירושלים תרצ"ד, עמ' 178-177.
58. ראה: ירושלמי, תעניות ד ה, סח ע"ד. ואולם ראה: בבלי, סנהדרין צג ע"ב; ש' ליברמן, שקיעין, ירושלים תרצ"ט, עמ' 78. על היחס השונה של שני התלמודים לבר-כוסבא יש לדון בנפרד.
59. שבת קל ע"א. וראה שם על אלישע בעל הכנפים, ובדקדוקי סופרים למקומנו, הערה ע; בבלי, שם, מט ע"א. וראה: הר"ח אלבק, השלמות ותוספות למסכת מגילה, בתוך: סדר מועד, מפורש בידי ח' אלבק, ירושלים-תל-אביב תשי"ב, עמ' 504; א"מ הברמן, 'על התפילין בימי קדם', ארץ ישראל, ג (תשי"ד; ספר מ"ד קאסוטו), בייחוד עמ' 177-176; ש' אברמסון, דרשות על התורה לר' יהושע אבן שועיב, ירושלים תשכ"ט, פתיחה, עמ' 32, עמודה ב.
60. ראה: ספרי דברים, פיסקא עו, מהדורת פינקלשטיין, עמ' 141. בירושלמי, שביעית א ז, לג ע"ב, שנוי: 'שכל דבר שבית דין נותנין נפשם עליו סופו להתקיים בידם כמו שנאמר למשה מסיני'. וראה עוד: מדרש הגדול לדברים יב, כג; מהדורת ש' פיש, ירושלים תשל"ג, עמ' רסג (=מדרש תנאים לדברים, מהדורת ד"צ האפפמאן, ברלין תרס"ח, עמ' 53).
61. מכילתא דר' ישמעאל, מסכתא דשבתא, א, מהדורת האראוויטץ-רבין, ירושלים תש"ך2, עמ' 343. על קיום מצוות 'שמיטין' אחרי חורבן הבית ראה: ש' ספראי, 'מצוות שביעית במציאות שלאחר חורבן בית שני', תרביץ, לה (תשכ"ו), עמ' 328-304; לו (תשכ"ז), עמ' 21-1. וחולק עליו י' פליקס, קפוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא', בפירושו למסכת שביעית, ב, ירושלים תשמ"ז, עמ' 353-339. לעניין עבודה זרה שהוזכרה בשבת קל ע"א בתור אחת הגזירות, כבר העיר מ"ד הר, שככל הנראה היא לא נגזרה בשעת השמד. ראה: 'גזירות השמד וקידוש השם בימי הדריינוס', מלחמת קודש ומארטירולוגיה (קובץ), ירושלים תשכ"ח, עמ' 81; וגם ש' ליברמן, 'רדיפת דת ישראל', ספר היובל לש' בארון, חלק עברי, ירושלים תשל"ה, עמ' ריד-רטו, איננו מונה עבודה זרה ברשימת הגזירות שגזרו הרומאים.
62. ראה: ספרי דברים, פיסקא שמו, מהדורת פינקלשטיין, עמ' 404-403; פסיקתא דרב כהנא, מהדורת ד' מנדלבוים, ניוארק תשכ"ב, עמ' 208.
63. ירושלמי, ברכות א ב, ג ע"ב. ותרגומו: 'אילו הייתי עומד על הר סיני בשעה שניתנה התורה לישראל הייתי מבקש מהקב"ה שיברא לאדם שני פיות. פה אחד לעמול בתורה. פה שני שיעשה בו כל צרכיו. חזר ואמר. ומה אם אחד הוא אין העולם יכול לעמוד בו מפני הלשנתו אילו היו שניים על אחת כמה וכמה'.
64. שיר השירים רבה, ב, ה, 'סמכוני באשישות', מהדורת וילנה, טו סע"ב-רע"ג. וראה: י"נ אפשטיין, מבואות לספרות התנאים, בעריכת ע"צ מלמד, ירושלים – תל-אביב תשי"ז, עמ' 427 הערה 65.
65. יבמות סב ע"ב. וראה: דקדוקי סופרים השלם, בעריכת א' ליס, ירושלים תשמ"ו, עמ' שצט, ושם נסמן. בברייתא שדנה במאורעות שעתידים לקרות ב'שבוע שבן דוד בא' (סנהדרין צז ע"א), נאמר שבשנה השלישית 'ותורה משתכחת מלומדיה'. ואילו בדרך ארץ זוטא (מהדורת ד' שפרבר, ירושלים תשמ"ב, עמ' סז; וראה שם, עמ' קנד-קנה) שנויה הברייתא בשם רשב"י. וכיוצא בו בתוספתא דרך ארץ, פרק ר' שמעון (מהדורת מ' היגער, מסכתות דרך ארץ, ניו יורק תרצ"ה), עמ' 88, 244-243, וראה עוד על שכחת תורה כתופעה בתולדות עמנו במאמרי: 'הרקע המדיני ופעילותו של רב בבבל', ציון, נ (תשמ"ה), עמ' 166-164.
66. ספרי דברים, פיסקא מח, מהדורת פינקלשטיין, עמ' 113-112, ובמכילתא, מסכתא דפסחא, יב (לעיל, הערה 61), עמ' 41, ד"ה 'והיה כי יאמרו אליכם בניכם' (שמות יב כו): 'בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה. שסוף התורה עתידה להשתכח...'.
67. ואכן, זמן קצר אחרי המפלה של בר-כוסבא, כך מסתבר, נתכנסו תלמידיו של ר' עקיבא כדי לעבר את השנה. ראה: ירושלמי, חגיגה א א, עח ע"ד. על מעמד זה ראה סיכומו של י' בער, ישראל בעמים, ירושלים תשט"ו, עמ' 115-114; A.I. Baumgarten, 'The Akiban Opposition', HUCA, L (1979), pp. 179-197
68. בראשית רבה סז, ז; מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 763-762, ושם נסמן.
69. קהלת רבה ה, א [ח], טו רע"ב. ואולם, בקהלת זוטא ה, יח (מהדורת ש' בובר, ברלין תרנ"ד, סה ע"א) מובא הדבר בשם ר' יוחנן. לא מן הנמנע שלפנינו חילופין בין 'ר' יוסי' לר' יוחנן', עקב פתיחת קיצור ראשי התיבות של שמם 'ר"י'. וראה עוד דבריו של ר' יוסי במסכת אבות ד, ו.
70. ראה, לדוגמה, שבת לג ע"ב: 'כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היה שם ר' יהודה ור' אלעזר בר' יוסי ור' שמעון. נשאלה שאלה זו לפניהם מכה זו [אסכרה] מפני מה מתחלת בבני מעיין וגומרת בפה... נענה ר' שמעון ואמר בעון ביטול תורה...'. על אסכרה ראה: J. Preuss, Biblisch-talmudische Medizin, Berlin 1923, pp. 179-182. וראה עוד: אבות דרבי נתן, מהדורת שכטר, נוסח א, פרק מא, סה ע"ב, ושם הערה ה; אלון, תולדות (לעיל, הערה 48), א, עמ' 315; א"א אורבך, חז"ל – פרקי אמונות ודעות, ירושלים תשכ"ט, עמ' 543.
71. מאמרים רבים אסף ב"ז באכר, ומהם שפירש פירוש היסטורי-פילולוגי. ראה: אגדות התנאים, תרגם א"ז רבינוביץ, ב, א, תל-אביב תרפ"ב, בכל חמשל הפרקים. וראה עוד, לפי שעה: א' מרמרשטיין, 'מעלת תלמוד תורה (במאמרי ר' שמעון בן יוחאי)', ספר היובל לב"מ לוין, בעריכת י"ל הכהן פישמן, ירושלים ת"ש, עמ' קס-קע; ובמאמרי: 'תלמוד תורה ודרך ארץ', בר-אילן, ב (תשכ"ד), עמ' 134-162, ובייחוד עמ' 154 ואילך.
72. ראה במלאכת שלמה למשנתנו, ובבא מציעא קיג ע"ב.
73. תוספתא, הוריות ב, ח. וראה עוד: פרקי דרך ארץ, א (סדר אליהו זוטא [לעיל, הערה 13], פרק טז), עמ' 4.
74. ראה: מנורת המאור לר"י אלנקאוה, מהדורת ה"ג ענעלאוו, ג, ניו יורק תרצ"א, עמ' 225.
75. ראה הלשון במשנה, מכות ג, יב: 'כופת שתי ידיו על העמוד...'.
76. סנהדרין ע ע"ב; וראה ב'יפה עינים', שם, שציין מקורות נוספים שמסופר בהם על תוכחתה של בת שבע לשלמה. על המלה 'יסרתו (אסרתו) אמו', ראה: באכר (לעיל, הערה 71), עמ' 84, הערה 41.
77. לשון הכתוב הוא 'וכסף וזהב לא ירבה לו מאד'.
78. ויקרא רבה יט, ב; מהדורת מרגליות, עמ' תכ-תכא, ושם נסמן.
79. וראה גם: בראשית רבה כו, ד; מהדורת תיאודור-אלבק, עמ' 247. וראה שם במנחת יהודה.
80. ראה: צ"מ רבינוביץ, גנזי מדרש, תל-אביב תשל"ז, עמ' 185, הערה 43.
81. הנוסח בפנים לפי רבינוביץ, שם, ושם נסמן.
82. על הנושא הזה ראה במאמרי: 'בניו של עלי באגדת חז"ל' (לעיל, הערה 47), עמ' 93-79.
83. אבות דרבי נתן, ראש פרק ח, מהדורת שכטר, נוסח ב, יא ע"ב.
84. שמות רבה לח, ג. הגירסה איננה בטוחה. ראה: ש' ליברמן, תוספתא כשפוטה, א, ניוארק תשט"ו, עמ' 210, הערה 7.
85. על פירוש אחר לחלוטין של מגמת הדרשות הביקורתיות על שלמה המלך, ראה: M. Joel, Simon ben Jochai', MGWJ, V (1856), pp. 404-405
86. על נושא זה ראה: א"א אורבך, 'המלוכה המקראית בעיני חכמים', ספר י"א זליגמן, בעריכת י' זקוביץ ומ' רופא, ירושלים תשמ"ג, עמ' 440 ואילך (= מעולמם של חכמים [לעיל, הערה 47], עמ' 364 ואילך). בלידשטיין מתלבט בשאלה, אם הדיונים בין החכמים על 'שלוש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך... להכרית זרעו של עמלק... ולבנות בית הבחירה' (רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, א, א), הושפעו מן המצב שנשתרר בארץ לאחר כישלון המרד. ראה: G. J. Blidstein, 'The Monarchic Imperative in Rabbinic Perspective', AJS Review, VII-VIII (1982-1983), pp. 15-39. השאלות שהעמידו שני החוקרים לא נפתרו בהן-ולאו. הודות לבלידשטיין, שהפנה למאמרו של ש"ד גויטיין, 'היחס אל השלטון באסלאם וביהדות', תרביץ, יט (תש"ח), עמ' 159-153, ובייחוד עמ' 155, ובייחוד עמ' 155, זוכה הקורא להארה תיאולוגית חשובה בסוגיה שלנו.
87. רשב"י אמר על התורה: '...היא קיימת לעולם ולעולמי עולמים'. ראה: ספרי דברים, פיסקא מז, מהדורת פינקלשטיין, עמ' 107, ושם נסמן.
88. י"ל לוין, מעמד החכמים בארץ-ישראל בתקופת התלמוד, ירושלים תשמ"ו, עמ' 26, כותב: 'במאות השלישית והרביעית היו החכמים קבוצה מיוחדת בקרב החברה הישראלית', והוא מביא ראיות מחכמים שחיו במאה הב'. על 'המודעות החברתית בקרב החכמים' (עמ' 40-35) הוא לומד מן 'היחסים בין חכם לתלמיד' ומ'מנהגי קבורה'. מסקנותיו צריכות תיקון לאור הדברים במאמרנו זה, ובמאמרנו 'על ליכודם החברתי של חז"ל' (לעיל, הערה 50).
89. ראה: ש' ספראי, 'ביקוריהם של חכמי יבנה ברומי', ספר היובל לש' נכון, ירושלים תשל"ח, עמ' 167-151; באכר (לעיל, הערה 71), ב, א, עמ' 58 והערה 5. וראה לעיל, הערה 30.
90. הנוסח של הסיפור משובש במקצת. ראה: 'שני פירושים קדמונים על מסכת מעילה', מהדורת א' סופר, ירושלים תשכ"ו, עמ' 63-62, 137-136, ושם בשינויי נוסחאות, עמ' 167-166. קשה מאוד להכריע באלו גזירות מדובר: האם עוד מדובר בגזירות שגזר אדריינוס קיסר או שמא בגזירות חדשות. ראה: H. Graetz, Geschichte der Juden, IV, Leipzig 19084, p. 438 (ובתרגומו של ש"פ ראבינוביץ, ב, ווארשא תרנ"ג, עמ' 481); יואל (לעיל, הערה 85), עמ' 401. קשה לדעת מניין הסיקה E. M. Smallwood, The Jews under Roman Rule, Leiden 19812, p. 470, שמדובר בביטול גזירות על המילה ועל שמירת שבת.
91. ראה: סדר אליהו רבה, פרק כב, מהדורת ר"מ איש-שלום, עמ' 141.
92. ראה: שם, עמ' 89, את הצירוף: 'כתר דברי תורה'. וישנו גם צירוף 'כתר ישראל'. מונח זה חורג ממסגרת מאמרנו. ראה: מדרש עשר גליות, נוסח ב, בתוך: יעללינעק, בית המדרש, חדר ה (לעיל, הערה 31), עמ' 114.
93. ראה: שמות רבה, לג, ז. ובתנחומא, זאת הברכה, ה, בשינוי לשון: 'ירושה היא לקהלת יעקב'. ובתנחומא בובר, שם, ד: 'ירושה היא לכל קהלות יעקב'.
94. קידושין סו ע"א.