|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > אמונות ודעות > תורת הסוד |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
בשלהי העת העתיקה פרחה בישראל ובעמים ספרות מאגית עניפה. מאות השבעות כתובות על קערות חרס נמצאו באתרים שונים בבבל; יותר ממחציתן נכתבו בניב ארמי-יהודי, וייתרן בסורית ובמנדעית. עד עתה נתפרסמו למעלה משלושים קמיעות מארץ-ישראל ומסביבתה, בעיקר השבעות ארמיות החרותות בלוחיות מתכת מרוקעות. ההשבעות נועדו לרפא מחלות, לגרש רוחות, שדים ועין רעה, לשמור על נושא הקמיע מאויב ומכל צרה ולזכותו באהבה, במציאת חן בעיני הזולת, בהצלחה בחברה וכיו"ב. בין הטקסטים של הגניזה מקהיר נתגלו, מלבד קמיעות, גם מאות קטעים ודפים מספרי מאגיה, ובהם הוראות למומחה לכישוף כיצד לטפל בלקוחות ובצרותיהם – איזו פעולה מאגית יש לעשות, מה ללחוש ומה לכתוב בקמיע. אומנם, כתבי-היד שבגניזה נכתבו בימי הביניים, אך על-פי הלשון והנוסחאות ברור לחלוטין שחיבורים אלה ממשיכים מסורת ארץ-ישראלית מהעת העתיקה.1 במצרים התגלו מאות קטעי פפירוס יווניים מהמאות הב'-הה' לסה"נ ועליהם שרידים של ספרי מאגיה – הוראות לכשפים ונוסחי לחשים וקמיעות.2 יש להסיק, אפוא, שספרי מרשמים מאגיים, בעיקר בארמית, היו גם בידי יהודי העת העתיקה. בצדק הגדיר מרגליות את "ספר הרזים", שאת קטעיו אסף בגניזה, כ"ספר כשפים מתקופת התלמוד",3 אף על פי שספרי מרשמים מאגיים ממשיים לא נתגלו מתקופה זו. הנוסחאות שבקמיעות הארץ-ישראליים חוזרות ונשנות בספרי המאגיה מהגניזה. נוסח הקמיע מחורבת מריש (מרות?) בגליל עליון, שנועד לזכות את יוסי בן זינביה בשליטה על תושבי הכפר, הוא יחיד במינו בין ההשבעות הארמיות העתיקות מארץ-ישראל ומבבל הידועות עד עתה. אולם טקסטים דומים מאד מצויים בספרי המאגיה שבגניזה; קמיע מסוג זה נקרא בגניזה "כיבוש".4 הקשר ההדוק בין נוסחי הקמיעות הארץ-ישראליים וספרי המאגיה מהגניזה מודגם ביתר-שאת בשברי הקמיע על חרס, שנמצאו בחפירות בחורבת רימון שליד קיבוץ להב, ושהחופר, עמוס קלונר, ייחסם למאה הה' או הו' לסה"נ.5 ואלו המלים והאותיות ששרדו מנוסח הקמיע על שברי החרס מחורבת רימון ([...] = חסר במקור):
בספר מאגיה מגניזת קמברידג' שסימנו TS K1.70, נאמר: "לאהבה כתוב עלי שקפה ניה ואלקיהא פי אלנאר". המלה הראשונה עברית, אך בהמשך כתוב בערבית יהודית: "כתוב על חרס שלא נאפה וזרוק אותו לאש".6 בדף הראשון מתוך ארבעה דפים ששרדו מספר מאגיה אחר (TS K2.73), כתובה ההוראה בערבית ואילו נוסח הקמיע, לאחר פתיחה עברית, כתוב בארמית יהודית ארץ-ישראל:7
ממרשמים אלה אפשר להסיק ששברי החרס מחורבת רימון, שבהם שרדו המלים "יקוד לבה... בתרי", הם חלקים של קמיע לאהבה, שנחרת בלוח טין רך; בעת הפעולה המאגית נזרק הלוח לאש, נשבר, ושברים אחדים שנצרפו באש, נשתמרו עד ימינו. בדף מספר מאגיה אחר מהגניזה מופיע הנוסח שלפיו נכתבה ההשבעה מחורבת רימון. הקמיע מחורבת רימון נכתב בימי קדם על-פי ספר מרשמים שלא שרד, אך גילגולה מאוחר של ההוראה לכתיבת קמיע זה נשתמר בגניזה בדף הנ"ל, שמספר 27.4.11 TS Misc; וזו לשון ההוראה:8
והנה השלמת נוסח הקמיע לאהבה שנכתב בחורבת רימון על חרס שלא נאפה (על-פי TS Misc 27.4.11):
עדות נוספת לקיומם של ספרי מאגיה בשלהי העת העתיקה אפשר למצוא בשגיאות ההעתקה שבקמיעות הארמיים מתקופה זו; לעתים לא נזהר הכותב והעתיק בצד נוסח הקמיע גם מלים השייכות להוראות. בקמיע דו-לשוני, יווני-ארמי, שמקורו במצרים ואשר נמצא עתה במוזיאון אשמוליון שבאוכספורד, שו' 20, הועתקו בטעות גם המלים "כתוב בפיטק", היינו: בפיתקא.10 בקמיע אחר, מארץ-ישראל, שנכתב עבור אישה כדי להגן עליה שלא תפיל את עוברה, נשתרבבו המלים "תלא למל[...] הדין קמיע".11 ואכן, באחד המרשמים המאגיים שבגניזה אנו מוצאים שקמיעות מסוג זה יש לתלות על זרועה השמאלית של האישה: "לאתתא דלא תפיל כתוב במגילת צבי ותלי בדרעה דשמלא ...".12
שורשיה של הספרות המאגית היהודית נעוצים בארץ-ישראל בימי הבית השני, ואף קודם לכן. לעתים קרובות משולבים בהשבעות פסוקי מקרא ונוסחים אחרים (עבריים בעיקר) המפארים את האל.13 הפסוקים הידועים לנו מספר במדבר ו, כד-כו (דהיינו, "ברכת כוהנים") נפוצים ביותר בהשבעות עתיקות וחדשות, ונאמרים גם בקריאת שמע על המיטה, שהיא תפילה המעוגנת במאגיה. פסוקים אלה מופיעים בשני קמיעות כסף מן המחצית הראשונה של המאה הו' לפני סה"נ, שנתגלו במערת קברים בכתף הינום שבירושלים.14 יוצא אפוא ששימושם של במדבר ו, כד-כו, במאגיה הוא עתיק יומין – כנראה לא פחות עתיק משימושם כברכת כוהנים. תהלים צ"א ותהלים ג' (המכונים בתלמוד הבבלי, שבועות טו ע"ב ובתלמוד הירושלמי, ערובין פ"י ה"א, כו ע"ג, "שיר של פגעים", ואילו בירושלמי שבת פ"ו ה"א, ח ע"ב: "שיר פגועין") שימשו לגירוש רוחות ושדים (אף הם נכללים בקריאת שמע על המיטה).15 שירי שבח לגירוש רוחות רעות מצויים גם בין מגילות מדבר יהודה. הקטעים 5114Q510-, הם שרידי שיר כזה, שנועד "לפחד ולב[הל] כול רוחי מלאכי חבל ורוחות ממזרים שדאים לילית אחים ו[...] והפוגעים פתע פתאום לתעות רוחי בינה ולהשם לבבם".16 בקטעים אחרים, שנשתמרו במצב גרוע מאוד (11QPsApa), אפשר לקרוא את המלים "שבוע[ה]", "[הרו]חות והשדים", "רפואה", "משביע לכול", "יככה יהוה מ[כה גדול]ה... ובחרון אפו [ישלח] עליך מלאך תקיף", "לדויד"; החיבור נחתם ב"שיר הפגעים", מזמור צ"א.17 במגילת תהלים מקומראן (11QPsa), עמ' כז, שורות 2 ואילך, בתיאור פעילותו הספרותית של דויד המלך, נמנו גם "שיר לנגן על הפגועים ארבעה".18 במגילות ים המלח יש ראיות נוספות למאגיה (ואסטרולוגיה). מגילה שנכתבה בכתב-סתרים (באותיות אשוריות, אך משמאל לימין ובשילוב אותיות עבריות עתיקות והאותיות A ו-B היווניות)19 היא חיבור פיסיוגנומי-אסטרולוגי, הבוחן את אופיו של האדם על-פי צורות אברי גופו ומזלו (4Q186).20 הטרמינולוגיה המאגית חדרה גם לספרות שאינה מאגית. במגילה החיצונית לבראשית, כ, 28, נאמר: "ותתגער מננה רוחא דא באישתא" (ותגורש מאתנו הרוח הרעה הזאת);21 במלחמת בני אור יד, 10, כתוב: "ורוחי [...] לו גערתה מ[פנינו]". השורש "גער" עם מושא ישיר (ולא השימוש המקראי "גער ב-") נפוץ ביותר בטקסטים המאגיים והוא נגזר, כנראה, מזכריה ג, ב, "יגער ה' בך השטן". בחלק א' שבמאמר זה הצבענו על כך שספרי מרשמים מאגיים היו מקובלים לא רק בימי-הביניים, אלא גם בשלהי העת העתיקה. עתה נפנה את תשומת לבו של הקורא לקטע קטן שנתגלה במערה מס' 4 בקומראן, 4Q560, היכול לשמש עדות שספרים כאלה היו קיימים כבר בימי הבית השני. זהו שריד (כארבע שורות מקוטעות משני טורים) ממגילת קלף שנכתבה באמצע המאה הא' לפני סה"נ, היינו בסוף תקופת החשמונאים.22 היסודות המאגיים הבולטים ביותר בקטע הם פירוט שמותיהם של הרוחות והמחלות, תוך הציון "(שם) זכר ו(שם) נקבה", המלים הנרדפות "אשא ועריה" (=חום וצמרמורת, היינו: מלריה) וכן "אומיתך רוחא" (=השבעתיך הרוח).
בהשבעות מקובל מאוד לפרט ולמנות את כל סוגי הרוחות, השדים והמזיקים, לעתים קרובות תוך ציון המינים, הן זכר הן נקבה. בקמיע עברי מחלב שבסוריה כתוב: "לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה [איוב לח, יג] כן תנער הטלנית ורוח זכר ונקבה מן אקומו ברתה דאמרבן".23 בקמיע אחר, שנתגלה בדרום תורכיה, אנו קוראים: "דיתכלון רוחה בישתה וטלניתה ושידה אן דכר אן נקבה מן שלונה בר דמיטרין".24 גם בקערות ההשבעה מבבל מבחינים בשדים ממין זכר וממין נקבה: "[כפ]תינון אסרתינון כבשתינון לכל שידי ומזיקי כולהון דאית בה בעלמא בן דכר בן נקבה".25 מעניין במיוחד הפירוט: "כל שידא דיכרא ונוקבתא וכל דיוא דיכרא ונוקבתא וכל סטנא דיכרא ונוקבתא וכל ליליתא דיכרא ונוקבתא וכל מבכלתא ורוחא וחומרתא דיכרא ונוקבתא".26 אך ההזכרה החשובה ביותר לענייננו היא: "ברקתא דיכרא ונוקבתא".27 ברקת, או ברקית, היא מחלת עיניים.28 ההשבעה על הקערה היתה מיועדת לגרש את המחלה בשתי צורותיה: ברקית ממין זכר וממין נקבה. המחלות נתפסו כרוחות רעות הנכנסות לגופו של חולה. ספר הרזים, ב, 182, מביא מרשם "לגעור רוח הברקת" (נוסח אחר: "הברקית").29 בקערות נפוץ ביותר הפירוט, "אלהי (או: "פתכרי") דיכרי ואיסתראתא נוקבתא". האלים (או: האלילים) והאלות (איסתראתא=עשתרות) היו ישויות מזיקות. ראשי האלים והאלות נקראים "איבול" ו"איבולית". בקערה אחת כתוב: "בשמיך מריא איבול מריא רבא דאלהי ובשמיך מרתין איבולית מלכתא רבתא דאיסתראתא".30 שני זוגות של רוחות או מחלות הדומים בצורתם ל"איבול" ו"איבולית" מצויים גם ב-4Q560: "לחלחיא דכרא וחלחלית נקבתא" וכן "פרק דכר ופכית נקבתא". הואיל ו"לחלחיא" ו"פכית" אינן מובנות בהקשר זה, ייתכן שבצירופים "לחלחיא... וחלחלית" מזה ו"פרק... ופכית" מזה, יש שני זוגות של מלים זהות, אחת בזכר ואחת בנקבה (ובת הזוג מסתיימת ב-"ית"). אם אכן כן הדבר, אזי אולי אפשר להניח שהטקסט מקומראן שובש (במקרה או בכוונה?),31 וצ"ל: "*חלחלא דכרא וחלחלית נקבתא... פרך דכר *וברכית נקבתא". בין אם נקבל את הצעת התיקון ובים נדחה אותה, יש להניח ש"חלחלית" באה מלשון "חלחלה" או "חלחול". "חלחלה" היא רעדה: "ויתהולל לבי בחלחלה ומותני ברעדה" (הודיות י, 32, שהיא פראפרזה לנחום ב, יא: "ולב נמס ופק ברכים וחלחלה בכל מתנים"). את האמור בויקרא רבה כ (מהד' מרגליות, עמ' תמה), "אלו שלבם מלא חלחוליות רעות", מסביר מילון בן-יהודה, עמ' 1568-1567: מחשבות רעות, מזימות. ברם "חלחול" עשוי לציין גם את החומר החודר ומחלחל בגוף האדם, למשל, "רעל", או מחלה כלשהי (כנראה, שלשול). מדרש תנחומא, מהד' בובר, משפטים יב, מסביר את שמות כג, כח, "ושלחתי את הצרעה לפניך", כך: "כיצד האמוריים היו מתים, אמר ר' לוי שתי צרעות היה [הקב"ה] מזווג לכל אחד ואחד, וכל אחת ואחת היתה שופכת ארסה בתוך עיניו, ומיד היה מת. ר' חייא בר אבא אמר כיצד היו מתים, חולחול היה נכנס בהם, והיו מתריזין32 והיו מתים לפני ישראל". אם נייחס בטקסט מקומראן את "חלחלא דכרא וחלחלית נקבתא" אל המלים שלפניהן, "עלל בבשרא", אזי יש להבין שהחלחלה או החלחול נכנס בבשר. גם קמיע שנתגלה בבית הכנסת העתיק שבנירים, משתמש בפועל "עלל": "[רוחא ד] מתקריא קפלרגיא ועלא בכורכוריא", היינו "הרוח הנקראת kephalargia (כאב-ראש) ונכנסת בעצמות (?)".33 כאמור, ייתכן שגם זוג המלים "פרך... ופכית" נשתבש, ויש להוסיף רי"ש במלה "פכית": "פרק דכר ופ<ר>כית נקבתא". "פרקך" פרושה שבירה, כתישה וריסוק. המלה שלפני "פרך", "בשנא" (אם מובנה "בשן") עשויה להקביל ל"בבשרא" (בבשר). אם כן, אולי אפשר להשלים: "[על]ה בשנא פרך דכר ופ<ר>כית נקבתא" (=[נכנס]ת בשן פרך זכר ופרכית נקבה)". האם "פרך" מציין מחלה המתבטאת בשבר או התפוררות של השניים? אף על פי שאין אנו מבינים את הכתוב על בוריו, יש להניח שנמנו כאן שני זוגות של שדים או מחלות (זכר ונקבה), הנכנסים בבשר ואולי בשן. בצורות חלחלא וחלחלית ופרך ופרכית יש משום האנשה, או יותר נכון, דימוניזציה של הצרה או המחלה.
המחלה השכיחה ביותר, שלשם גירושה מגופו של הלקוח נכתבו הקמיעות הארץ-ישראליים מהמאות הה'-הז' לסה"נ שבידינו, היא הקדחת. היא נקראה בעברית "אש ועריה". צורות היידוע של המלים האלו מופיעות בקמיע העברי מחלב הנזכר לעיל: "משביע אני עליהם הפג<ע> והק[...] והאש והעריה".34 הצורה המיודעת הארמית, "אשתה ועריתה", נפוצה יותר. ראה, למשל, הקמיע מחורבת כנף, שממזרח לכינרת, שנכתב נגד מחלה זו: "קמיע טב מאסיה יאיתה ברתה דמרין מן אשתה ועריתה ועינה בישתה... קמיע טב מגעור אשתה ועריתה ודקיקתה מן יאיתה ברתה דמרין".35 ב-4Q560 באה צורת הנפרד הארמית: "אשא ועריה". לאחר "אשא ועריה" כתוב "ואשת לבב"; יש להניח שגם "אש של לב" הוא סוג של "אש". בתלמוד הבבלי, גיטין ע ע"א, כתוב: "מאי אחילו? א"ר אלעזר: אש של עצמות". "אחילו" – שהיא כנראה מלשון "חיל", היינו חלחלה, רעדה – פירשוה כ"קדחת". לפיכך ייתכן כי גם "אש של לב" (שלפי מיטב ידיעתי אינה מופיעה במקורות שבידינו), היא סוג של קדחת.36 אפשרות אחרת: הואיל ולפני "ואשא ועריה ואשת לבב" נזכרים "עואן ופשע", אולי אין להבין את "אשת לבב" כמחלה, אלא כחטא. הלב מציין לעתים את נטיית הלב, את הסטייה מדרך המוסר. המשנה מסבירה "בכל לבבך – בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע" (ברכות פ"ט מ"ה). בירושלמי ברכות, פ"א ה"ח, ג ע"ג נאמר: "לא תנאף, לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. א"ר לוי: ליבא ועינא תרין סרסורי דחטאה". אולי יש להבין את "אשת לבב" כ"אש היצר", היינו אש התאווה. פירוש זה עשוי להקביל לצירוף מלים אחר המופיע ב-4Q560: "ילדתה מרדות ילדן פקר באיש"=היולדות יולדות (בני) מרדות ופריקת עול (?; "פקר" אולי מלשון הפקר) רעה.37 נראה שאין להבין כאן "מרדות" כעונש ופורענות כדי להחזיר אדם למוטב, אלא מלשון "בן נעות המרדות" (שמואל א כ, ל), היינו, שם עצם מהפועל "מרד". גם "עואן ופשע" (ואולי גם "אשת לבב" דלעיל) מזכירים צרה מוסרית. קשה לדעת כיצד מתקשרים עוון ופשע ל"אש ועריה"; אבל גם החטא נחשב למעשה של שד ורוח רעה שהשתלטו על האדם.38 בקציע מהגניזה כתוב: "אתון השמות הממונים על הרעה ועל כל דבר פשע גרשו וטורדו והפרישו מכל בני אדם וחוה מזכר ועד נוקבה מזו המקום לעלי הישמעאלי".39 בלעדי טקסט מקביל לקטע 4Q560, ובהיעדר נתונים ברורים על רוחב הטור, שחזור הנוסח והשלמתו יהיו בגדר נסיון חסר שחר. יתר על כן, הואיל ואין כאן משפטים שלמים, לעתים אי אפשר לפרש את המלים פירוש חד-משמעי. ברם, אף על פי שהטקסט מקוטע מאוד, מותר לשער שבטור א' נמנו הצרות והמחלות (שנגדן יש לפעול באמצעות פעולה מאגית, לחש והשבעה כתובה), ואילו בטור ב' נשתמרו רק מלים אחדות מנוסח ההשבעה: "ואנה רוח מומה... אומיתך רוחא..." (ואני רוח שבועה... השבעתיך, הרוח [הרעה]...). 4Q560 הוא חלק זעיר ממגילה, שנכתבה בכתב סופרים בסוף ימי החשמונאים. אף על פי שהוא דל בתוכנו, יש להניח שהוא שייך לחיבור, שהיה כנראה מעין מדריך למאגיה. דפים מספרי מאגיה נתגלו בגניזה של קהיר, אך ברור לחלוטין שספרים כאלה היו מקובלים בשלהי העת העתיקה וקודם לכן. עתה יש בידינו קטע קטן, היכול לשמש עדות שספרים כאלה היו קיימים כבר בתקופת החשמונאים.
בדברים דלעיל על 4Q560 השתדלתי למלא אחר הוראת רשות העתיקות מיום 27 באוקטובר 1991, בעניין אפשרות הגישה של חוקרים לתצלומי המגילות ממדבר יהודה שעדיין לא פורסמו. במסמך זה, אשר כתוב אנגלית, נאמר בסעיף 2: החוקרים יכולים להשתמש בחומר באופן חופשי ולצטט ממנו חלקים מוגבלים (limited portions). על כן נמנעתי להציג תעתיק והבאתי רק את החלקים העיקריים מהטקסט הנוגעים לענייננו. אולם לאחרונה יצא לאור ספרם של ר"ה אייזנמן ומ' ווייז, ובו תעתיק, תרגום ודברי הסבר קצרים של "חמישים תעודות מפתח שפרסומן עוכב יותר מ-35 שנה".40 קטע 4Q560 נמנה עם חמישים תעודות אלה.41 הואיל והתעתיק, ובעיקר התרגום המוצע על-ידי המהדירים, משובשים, לדעתי, נראה לי שחובתי היא להעמיד נוסח טוב יותר לרשות החוקרים, העתידים לצטט תעודה זו. להלן התעתיק והתרגום המוצע, והערות לפרסום המהדירים:
המהדירים עמדו על האופי המאגי של הקטע, אך הם התלבטו אם היה זה חלק ממגילה שהיתה מעין "ספר מרשמים", או שמא שימש החיבור כקמיע, שנעטף והושם בנרתיק. לדעתי, ההסבר שהובא לעיל והכתיבה בטורים אינם מניחים מקום לספק שאכן קטע זה היה שייך לספר מרשמים מאגיים. קריאות המהדירים זהות בדרך כלל עם אלו שבקונקורדנציה שהוכנה מכרטסת הקטעים שנעשתה בידי בראון, פיצמייאר, אוקסטובי וטייכסידור.42 בטור 1, שו' 2, קוראים המהדירים, בעקבות הקונקורדנציה, "פקד", אף על פי שיש בכתב-יד זה הבדל ברור בין דל"ת לרי"ש. תרגום המהדירים בשורה זו מקוטע וחסר מובן. בשו' 3 תרגמו אייזנמן וווייז: the male poisoning-demon and the female poisoning-demon (is forbidden) [to] enter the body; היינו, המלה הראשונה מושלמת "[מ]עלל", ומתורגמת "להיכנס". אולם צורת המקור של השורש "עלל" היא "מנעל" או "מיעל"; השמירה על שתי הלמ"דים של השורש "עלל" מצויה בעיקר בבינוני. בשורות 5-4 תרגמו, תוך השלמה, אייזנמן וווייז: [(I adjure you) by the Name of He who for]gives sins and transgressions, O fever and chills and heartburn [… and forbidden to disturb by night in dreams or by day] in sleep, male PRK-demon and female PRK-demon, those who breach. ההשלמה בראש שו' 4, "[בשם נו]שא עואן ופשע" לכאורה סבירה, כי הרי "עוון ופשע" מלים עבריות הן ומפתה מאוד להתייחס למלים אלו כחלק מתוארו של האל. אבל שרידי האות לפני האל"ף בפירוש אינן של שי"ן. הקונקונדנציה קוראת כאן רי"ש, אך ברור שהאות היא בי"ת. בשו' 5 מתורגמת המלה "בשנא" in sleep. לדעתי אין לראות כאן צורת נפרד נקבה "שינה", כי אם צורה מיודעת הגזורה מ"שן". והשווה "בבשרא" שבשו' 3. התיבה האחרונה בשו' 5, "מחת[ו]רי", אינה ברורה. הפועל "חתר" נזכר בסמיכות לשן בבבלי קידושין, כד ע"ב: "תנו רבנן: הרי שהיה רבו רופא ואמר לו לכחול לו עינו וסמאה לחתור לו שינו והפילה". אמנם הסופר הבחין יפה בקטע זה בין דל"ת לרי"ש, ואף על פי כן יש לשאול אם לא התכוון לכתוב "מחת [י]די". אם כן, הרי אפשר להשלים בשורות 6-5 כך: "[...על]ה בשנא פרך דכר ופ<ר>כית נקבתא מחת [י]די/[גברין ר]שיעין...", היינו: [נכנס]ת בשן ריסוק ממין זכר וריסוק מין נקבה, מכת [י]די / [אנשים ר]שעים ... אבל, כאמור, גם השלמה זו נשארת בהכרח בגדר השערה בעלמא. למאמרים נוספים במאגר המידע של פשיטא הערות שוליים:
4. משביע וגוזר עליכם אתון כל מני 5. שידין ושידתין ולילין ולילתין ורוחין בישין 6. ומזיקין ומזיקתין דכורין ונוקבין די מן 7. אשא ודי מן מיא ודי מן רוחא ודי מן עפרא 8. ובפרט אתון שבעה רוחין די אוליף 9. אשמדי מלכא דשידין לשלמה מלכא די 10. עאילין במעיהון דנשאיה ומעאכרן זרעיהו הצורה "שידתין" מצויה בבבלי גטין, סח ע"א, כהסבר של "(שדה ו)שדות" שבקוהלת ב, ח, ועל-פיה נוצרו "לילתין" ו"מזיקתין".
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
