על דרשות בציבור בבבל התלמודית: הפירקא

בספר העתים לר' יהודה הברצלוני, הלכות ברכות ועונג שבת, מצינו:

ולאחר שמשלים ש"צ תפלת המוספין אומר קדיש ונפטרין העם לבתיהן, מיהו נהגו רבנן וכן כל כנסיות ראית בהו בני תורה דלא נפקי מבי כנישתא לאלתר עד דקבעי פירקא ומקדשי עליו קדושא דאגדתא, ומניהו נצי דנהיגי למימר בתר פירקא ובא לציון ואני זאת בריתי אותם וקדושא דסידרא והדר מקדשי קדושא דאגדתא, והאי פירקא דקאמרי מאי דבעי רבנן דההוא אתרא קבעי ביה פירקא כפום מאי דחזו מענינא דיומא. ויש נהגו לעסוק בפרקים של שבת ועירובין כולה שתא כי היכי דליהוי מענינא דיומא. ובריסתקי דרבנן ובני תורה קא עסקי בכולה תלמודא קרו בכל שבתא ושבתא תרי פירקי משנה או תלתא כפום מאי דבעו.¹

דברי הברצלוני לא רק חשובים לעניין תיאור סדרי בית הכנסת, כפי שאלה נהגו במקומות שונים בשלהי תקופת הגאונים, אלא אף מלמדים על שימוש שנמשך לפחות עד המאה האחת-עשרה במונח תלמודי מובהק – בבלי בעיקרו² – לציון הדרשה בציבור, היא ה'פירקא'.³ ודאי, אין בדרשה בציבור כשלעצמה משום חידוש של תקופת התלמוד או של קהילת בבל דווקא, שהרי ידענו על דרשות כאלה מדי שבת, הן בארץ ישראל הן בתפוצות, כבר בימי הבית השני.⁴ אולם דומה כי הפירקא הבבלית התפתחה למסגרת קהילתית קבועה וייחודית, אשר ציינה את פועלם של חכמי בבל בתוך עדתם מימי התלמוד ועד סוף תקופת הגאונים. בדברינו להלן נבקש לשרטט קווים לאופיה של הפירקא התלמודית, שהפכה כמדומה לאחד ממוקדי המגע החשובים שבין עולם החכמים והישיבות לבין הציבור הרחב, ואשר התנהלה לפי דפוסים קבועים ואף נוקשים, אשר המפר אותם – לפחות מקרב קהל השומעים – עלול היה להינזף בשל כך.⁵

המלה 'פירקא' אינה אלא הצורה הארמית של 'פרק', ועניינו הראשוני של זה: 'פסק מסוים, פרשה',⁶ במשמעות של זמן (period),⁷ אבר בגוף (joint) וכן יחידה של חומר הנקרא או הנלמד (section, chapter, lesson).⁸ משימוש אחרון זה נוצרו הצירופים הרגילים בלשון חכמים: 'בין הפרקים' (משנה ברכות ב, ב), 'ראשי פרקים' (סוכה לח ע"ב; ירושלמי שם ג [נד ע"א]), ובארמית: 'ריש פרקא', 'אמצע פרקא', 'סוף פרקא' (פסחים קיז ע"א). מעבר להגדרה ראשונית זו ניתן להבחין, לדעת י"נ אפשטיין, בשני שימושים מצומצמים יותר של 'פרק', הן בתלמוד והן בספרות הגאונים: (א) 'שיעור של פרק ידוע מן המשנה';⁹ (ב) 'דרשה פומבית' בשבתא דריגלא ובשבתא דכלא, דרשה בהלכה, שאילתא.¹⁰ וכפי שנראה להלן, אפשטיין אף ביקש לקשור בין תוכן הדרשה ומרכיביה במעמד ה'פירקא' הדומה לשאילתות לבין היצירה הספרותית בשם זה ששרדה בידינו.

הפירקא שתעמוד במוקד דיוננו היא, כמובן, השנייה: דרשה שנאמרה בציבור, על פי מתכונת מסוימת ובמעמד רשמי כלשהו. במשמעות זו מצויה 'פירקא', על צורותיה השונות, ביותר משלושים סוגיות בתלמוד הבבלי, ואילו על פי המצוי בכתבי-יד ובספרת הגאונים ייתכן שניתן להוסיף או לגרוע בשניים או שלושה מקומות.¹¹ זאת ועוד: בשתים-עשרה מן הסוגיות האמורות מצטרף הפועל 'דרש' אל מסגרת הפירקא, כגון: 'סבר רבא למדרשה בפירקא' (פסחים נ ע"א), 'נפק דרשה בפירקא'¹² (יומא פד ע"א), 'סבר למידרשיה בפירקא'¹³ (נדרים כג ע"ב) ועוד.¹⁴ ואכן ניכר ואף הובלט בתלמוד כי הפירקא ציינה דרשה בציבור¹⁵ - להבדיל מהוראת החכם במסגרת מצומצמת ובפני תלמידיו המובהקים בלבד. כך בדיוק הבחין התלמוד הבבלי בין מה שהאמורא רב 'מורי להו [...] לתלמידיה', כשהרשה לעצמו להקל, לבין הצורך להחמיר 'כי דריש בפירקא [...] משום עמי הארץ' (חולין טו ע"א).¹⁶ רגישות זו, לדרוש ב'פירקא' רק בדברים המובררים ביותר, אשר אין כל חשש לגביהם שמא עלולים הם להטעות את הציבור, עולה גם מן הדירוג המשולש של התלמוד לעניין אחר:

אמר רב יהודה אמר רב: הלכה כרבי מאיר.
ורבי יוחנן אמר: נהגו העם כרבי מאיר.
ורבא אמר: מנהג כרבי מאיר.
מאן דאמר הלכה כרבי מאיר¹⁷ – דרשינן לה בפירקא
מאן דאמר מנהג – מידרש לא דרשינן, אורויי מורינן
ומאן דאמר נהגו – אורויי לא מורינן, ואי עביד עביד ולא מהדרינן ליה (תענית כו ע"ב).

דומה שבאנו כאן אל אחד היסודות המובהקים של הפירקא: כיוון שדרשה זו נועדה לציבור הרחב ביותר, הבליטו בכמה מקומות שיש להימנע מלדרוש בה דברים שאינם יפים לכלל. כאשר ביקש רב הונא בר חיננא לדרוש 'בפירקיה' (כך בכ"יו 110) מה על אדם לומר בראש השנה כדי לבטל את הנדרים שעתיד הוא לנדור במשך השנה, אמר לו רבא: 'תנא קא מסתים לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים – ואת דרשת ליה בפירקא!?' (נדרים כג ע"ב). הניגוד כאן ניכר בעליל: מצד אחד ההסתר שנהג התנא בהשמטת ההלכה, ומן הצד האחר – מידת הפומביות שבפירקא, והסכנה הכרוכה בדבר.¹⁸

וכשם שבהלכה יש לנהוג זהירות בפירקא ולהימנע מהוראה מסוכנת העלולה להכשיל את הרבים, הוא הדין גם באגדה. כאשר ביקש רבא לדרוש בפירקא על ההבדל בהגיית שמו של הקב"ה בעולם הבא לעומת העולם הזה ('העולם הזה נכתב [שמו] ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד: נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י), 'אמר ליה ההוא סבא: "לעלם" כתיב' (וראה: 'זה שמי לעלם' בשמות ג, טו – בכתיב חסר!). הדרשה בפירקא נחשבת כאן להיפוכה של ההעלמה (פסחים נ ע"א – קידושין עא ע"א).

כבר מן הדוגמאות שהבאנו לדברים שנאמרו בפירקא ניכר כי דרשות אלה כללו הלכה – אם כי פשוטה ומובנת לכל – ואגדה גם יחד. הרכב זה של הפירקא צוין במפורש בבבלי, שעה שביקשו לתאר את ה'פירקא' של ר' מאיר, ואמרו¹⁹ כי זו היתה מורכבת 'תילתא שמעתא תילתא אגדתא תילתא מתלי' (סנהדרין לח ע"ב).²⁰ ודאי, לא בכל עשרות המקומות שבהם נזכרה הפירקא הביאו בתלמוד גם את תוכנה של הדרשה, אך מתוך אותם מקומות שתוכנה אכן צוין, ניתן להעלות כי לפנינו דרשות שעסקו בהלכות השוות לכל נפש, וכן בעניינים שבאגדה. רב יהודה דרש בפירקא ש'אין מחזירין את השבר' בשבת (שבת קמח ע"א); בפירקא של רב פנחס בריה דרב אמי עסקו באיסור אכילה בערב שבת ויום טוב מתשע שעות ולמעלה (פסחים צט ע"ב-ק ע"א); רב אשי הבטיח ללמד בפירקא – בשמו של המלך מנשה – מהיכן בוצעין את הפת ב"המוציא' (סנהדרין קב ע"ב); רב לימד בפירקא שלו דין בישול בשבת בשוגג (חולין טו ע"א), וכיוצא באלה. לצד זה מצינו כמה וכמה עניינים באגדה שנאמרו בפירקא: רבא דרש בפירקא על תוקף תפילתם של יושבי ערי מקלט (מכות יא ע"א); אביי דרש בכתובים האוסרים עשיית פרצוף אדם (ראש השנה כד ע"ב = עבודה זרה מג ע"ב); על רבא שמענו שהוא מבקש לדרוש בפירקא כיצד יהגו את שמו של הקב"ה לעולם הבא (פסחים נ ע"א = קידושין עא ע"א), ומפירקא של חכם אחר למדנו על מעלת קבלת פני חכמים (חגיגה ה ע"ב).

כפי שראינו ואף נציין להלן, מתכונת הפירקא שרדה במשך כל תקופת הגאונים, ועל כן לא בכדי ביקש אפשטיין לראות בפירקא – על המיזוג המיוחד של אגדה והלכה שנהג בה – יסוד ל'שאילתות' שמימי הגאונים,²¹ וכפי שעולה מדברי הגאון: 'אנחנא הכי נקטינן והכי גמרינן מן רבנן פשטאי דשאלתא דאיתאמרן במתיבתא בפרקי מן שני קדמוניות לשון הזה [...],.²² אין כל תימה, לפי מה שראינו, שגם בשאילתות לא שוקעו חידושים מובהקים בהלכה, אלא דווקא הלכות פשוטות שהקהל הרחב נזקק להן ומסוגל היה להבינן.²³

מתי נתקיימה הפירקא? אף שלא בכל הסוגיות שבהן נזכרה הפירקא נאמר במפורש שהדבר נתרחש בימי שבת ומועד, הרי סביר הוא – לאור אופיה העממי של הפירקא – שהדבר נתקיים בשבתות ובימים טובים, שעה שהעם מתכנס.²⁴ ואמנם ניתן לרכז דוגמאות מספיקות כדי להניח, כי אכן דרשות אלה נאמרו בשבתות ובחגים. ר' זירא סבר מלכתחילה כי התלמידים (רבנן) הרצים לפירקא מחללים את השבת (ברכות ו ע"ב); רב אויא נעדר מפירקא של רב יוסף ביום שאמרו בו תפילת המוספין (ברכות כח ע"ב); פירקא של רבא במחוזא היתה בשבת (עירובין מד ע"ב); הוא הדין לפירקא מימי רפרם ורבינא (יומא עח ע"א); פירקא בימי רב יוסף היתה ביום הכיפורים (יומא עז ע"ב); הבבלי מספר על ר' יוחנן שדרש בפירקא, כנראה בשבת (יומא פד ע"א = עבודה זרה כח ע"א²⁵), ואף התלמוד הסתמי מניח, שהמכריז אם בא חכם ממזרח שעירובו למזרח, עושה זאת כדי להגיע ל'מותיב פירקי' (עירובין לו ע"ב).

מי נכח בפירקא? דומה שנושא זה משווה ייחוד משלו לפירקא, שכן לאור האופי העממי של הדרשה רשאים היינו להסיק, שחכמים ידירו רגליהם ממנה – ולא היא. ליתר דיוק, אף אם רצו להתחמק מלהופיע בפירקא, נוכחותם נדרשה בה, והנעדר ממנה עלול היה להינזף לאחר מכן על ידי הדרשן. הסיפור המפורט ביותר בנושא זה אף מספק פרט חשוב נוסף, והוא שהדרשה נישאה בסמוך לתפילת המוספין, וכנראה מיד לאחריה:

רב אויא חלש ולא אתא לפרקא דרב יוסף.²⁶ למחר כי אתא בעא אביי לאנוחי דעתיה דרב יוסף. א"ל מאי טעמא לא אתא מר לפרקא? אמר ליה דהוה חליש ליבאי ולא מצינא. א"ל אמאי לא טעמת מידי ואתית? א"ל לא סבר לה מר להא דרב הונא, דאמר רב הונא אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספין? אמר ליה איבעי ליה למר לצלויי צלותה דמוספין ביחיד, ולטעום מידי ולמיתי (ברכות כח ע"ב).

כאמור, אין זה מקרה יחיד שחכם ביקש להיעדר מן הפירקא וננזף על כך:

ריש גלותא איקלא להגרוניא לבי רב נתן,²⁷ רפרם וכולהו רבנן אתו לפירקא, רבינא לא אתא. למחר בעי רפרם לאפוקי לרבינא מדעתיה דריש גלותא, אמר ליה מאי טעמא לא אתא מר לפירקא? אמר ליה הוה כאיב לי כרעאי, איבעי לך למיסם מסאני – גבא דכרעא הוה. איבעי לך למרמא סנדלא. אמר ליה עורקמא דמיא הוה באורחא. איבעי לך למעבריה דרך מלבוש. אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב אשי סנדל לכתחילה לא? (יומא עח ע"א).

מקרה דומה ארע גם בפומבדיתא בימי רב יהודה: 'רבה בר רב חנא (כ"יו: רבה בר הונא) לא על לפרקיה דרב יהודה. שדריה (רב יהודה) לאדא דיילא, א"ל זיל גרביה, אזיל גרביה [...]' (שבת קמח ע"א). ואילו מקרה אחר אולי מוסיף לעצם ההיעדרות את טעמם של הנעדרים: 'סבי דנזוניא לא אתו לפירקיה דרב חסדא. אמר ליה לרב המנונא זיל צנעינהו. אזל אמר להו מאי טעמא לא אתו רבנן לפירקא? אמרו ליה אמאי ניתי דבעינן מיניה מלתא ולא פשדיט לן' (קידושין כה ע"א). כלומר, חכמים כאן היו סבורים שאין הדרשן בעל ידע כזה שראוי לשמוע את דרשתו. ואילו ממקום אחר למדנו, כי אפשר גם שהדרשנים העדיפו את שתיקתם של החכמים במהלך הדרשה, כדי שלא יתביישו בפני הקהל הרחב. כך מסופר על רבא שלא נבהל כאשר ניזק רבא בר ליואי לאחר שנפרד ממנו, וטעמו – 'משום דאותבן²⁸ בפירקא הוה' (פסחים קי ע"א). כמובן, גם לאחר שהחכם נאלץ להופיע בפירקא ונמנעה ממנו היכולת להגיב²⁹, יכול היה עדיין למצוא פתרון אחר למצבו, וכך מעיד רב יוסף: 'הוה יתיבנא בפירקא והוה קא מנמנם' (שבת נו ע"ב).

אם באנו לסכם הרי דומה, כי הפירקא היותה כבר בתקופת התלמוד אחד המעמדים הרשמיים של הישיבה, שבו אף הושג קשר בין ראשי הלומדים לבין הציבור הרחב.³⁰ היא התקיימה בין השאר גם ב'שבתא דריגלא'³¹ ולעתים בנוכחות ראש הגולה.³² אם נצרף לכך את העובדה הידועה מתקופת הגאונים, שלא כל אחד היה רשאי לקבוע פרקים אלא רק מורשי ראש הישיבה,³³ נוכל להבין כיצד היעדרותם של חכמים מן הפירקא יכולה היתה להתפרש כפגיעה בדרשן או בראש הגולה עצמו.

זאת ואף זאת: כשם ניתן היה להבחין בין מעמד הפירקא הציבורי לבין מסגרות הלימוד הרגילות, כך נגלה אותה כפילות עצמה גם בתקופת הגאונים, כאשר הפירקא נזכרת לצד הישיבה. במכתב של רב שרירא גאון מצינו: 'ולא יעדרו זכרוניך מלשוננו בכל מושבי הישיבה ובכל פרקינו ועצרותינו'.³⁴ אף באיגרת רב שרירא גאון נמצא: 'ולא הוו יכלין למיקבע פירקי ואתובי מתיבאתא',³⁵ ואילו במכתב מפסטאט בגנותו של ר' אלחנן בר' שמריה נמצא: 'כי כל יושבי האדמות האלה לא ידעו מנהג הפרקים קל וחומר מנהג הישיבה'.³⁶

יצאנו, אם כן, ובידינו לא רק תמונה יפה של מעמד רשמי אשר נתקיים בסמוך לישיבות בבל בתקופת התלמוד, אלא אף בתחושת המשכיות ורציפות במוסדותיהם של יהודי בבל, מתקופת האמוראים (לפחות מסוף המאה השלישית) ועד שלהי תקופת הגאונים. ולא זו אף זו. מתברר כי מנהג ארץ-ישראל הקדום – לפחות מימי הבית השני – להעמיד את הדרשה בציבור כמרכיב עיקרי מבין. תפקידי בית הכנסת, מנהג זה זכה לפנים חדשות ולאריכות ימים עם העברתו אל התפוצה הבבלית, אלא שבבבל הפכה דרשה זו גם לסממן קבוע ביחסים שבין גורמי המנהיגות השונים – ראש הגולה וראשי הישיבה, מכאן – לבין הקהל הרחב מכאן. כיוון שרק בעלי סמכות יכלו 'לקבוע פירקא', הפכה כנראה דרשה זו לגילוי של מנהיגות ציבורית בעיני קהל היהודים בבבל, הן בתקופת התלמוד והן בתקופת הגאונים.

הערות

ספר העתים, מהדורת י' שור, ברלין תרס"ב, עמ' 281.
דברי הירושלמי, נדרים ח (מ ע"ד) – 'הריני בתעניתי עד דחסל פירקי עד דניחסל פרשתי' – אין להם כל קשר לדרשה בציבור (השווה: א' אמיר, מוסרות ותארים בספרות התלמוד, ירושלים תשל"ז, עמ' 137). עם זאת מביא הירושלמי פעמיים לשון 'פרקא' במשמעות הקרובה לשימוש הבבלי – אלא שבשני המקרים נקשרו הדברים דווקא לחכמים בבליים: (א) בירושלמי, בבא מציעא ג (ט ע"א): 'רב נחמן על לפרקיה דר' יודן' (כך הגירסה בירושלמי נזיקין כתב-יד אסקוריאל; בדפוס: 'רבי עאל לפירקא דרבי יודן'. ראה מה שהעיר ש' ליברמן בהערותיו לירושלמי נזיקין שהוציא לאור א"ש רוזנטל, ירושלים תשמ"ד, עמ' 140); (ב) בירושלמי, סנהדרין ג (כא ע"ד): 'רבי הונא רבי פנחס ר' חזקיה חוקוק לא עלון בפירק' [...]', ומהמשך הדברים שם נראה שבעל הפרקא הוא רבי ירמיה הבבלי, אלא שהציון לחוקוק מלמד אולי על מציאות ארץ ישראלית (ראה: ש' קליין, ארץ הגליל, ירושלים תשכ"ז2, עמ' 118). על שני מקומות אלה העירותי כבר בספרי, יהודי בבל בתקופת התלמוד, ירושלים תשנ"א [להלן: יהודי בבל], עמ' 205, הערה 113, אלא שלא ציינתי שם כי הדברים נתגלו לראשונה ונמסרו לי בידי ידידי, פרופ' ש"י פרידמן, ועלי להודות לו גם על כך, כמו על עזרתו האדיבה לאורך כל מחקריי במשך השנים. אשר למקרים שהבבלי מייחס דרשת פירקא לחכמי ארץ ישראל, ראה מה שהערתי שם, עמ' 210, הערה 132.
מדברי המחבר אף ניתן ללמוד, כי לשון 'פירקא' משמשת גם כינוי כללי לדרשה. 'כפום מאי דחזי מענינא דיומא', וגם כציון ל'פרק' מן המשנה שנלמד בקיבוצים של 'רבנן ובני תורה'. כפי שיתברר מיד, שימוש כפול זה נהג אף הוא בבבלי, ואף שם לא תמיד ברור לאיזה 'פרק' מכוונים הדברים.
ראה סקירתו של י"ל צונץ, הדרשות בישראל והשתלשלותן ההיסטורית, מהדורה ח' אלבק, ירושלים תשי"ד, עמ' 163 ואילך, וההערות שם. וכעת ראה גם: י' פרנקל, דרכי האגדה והמדרש, א, גבעתיים 1991, עמ' 26-17.
על התפתחות הפירקא בשלבים, וכגילוי אפשרי להתגבשות ההדרגתית של מסגרות הלימוד בבבל התלמודית, כבר הערתי בעבר (ראה: יהודי בבל, עמ' 210 ואילך) ואין כאן מקום לחזור על הדברים. לעניין זה, וכן לפירקא בכלל, ראה גם הסקירה החשובה אצל: D.M. Goodblatt, Rabbinic Instruction in Sasanian Babylonia, Leiden 1975, pp. 171-196
י"נ אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה, ירושלים תשכ"ד 2, עמ' 898.
מ' יאסטרוב, ספר מילים, ניו-יורק לונדון 1903, עמ' 1240.
גודבלאט, שם (הערה 5) עמ' 171.
אפשטיין שם (הערה 6), עמ' 898; חלק מהדוגמאות שציין אפשטיין להגדרה זו אינן חד-משמעיות. ודאי, מקרים כמו 'שונה פרקו' (עירובין נד ע"ב ועוד) ו'מתני לן פרקין' (ברכות יא ע"ב) נכנסים תחת הכותרת הנ"ל, אך אפשטיין מכניס לקבוצה זו גם את 'בני פירקי' שבכתובות סה ע"א ו'מותיב פירקי' שבעירובין לו ע"ב. בכתובות שם מצינו: 'הטיילין בכל יום' (כלומר אלה שעונתם עם נשותיהם כל לילה) – 'מאי טיילין, אמר רבא (בערוך, ערך טייל, ובהגדות התלמוד כ"י פאריס 307: רבה): בני פירקי'. רש"י מפרש שם: 'תלמידים שהרב מצוי להם בעירם ושונין פרקם ולנים בביתם'. ואפשטיין בקיצור: תלמידי הישיבה. ואולם כמה חוקרים ביקשו להכניס גם מקרה זה של פירקא לקטגוריה של 'דרשה'. ראה: ב"ז באכר, ערכי מדרש, תל אביב תרפ"ג, עמק 263: 'בני פירקי – כלומר השומעים התמידיים של הדרשות', וכן חק אלבק, מבוא לתלמודים, תל אביב תשכ"ט, עמ' 15: 'אבל היו כאלה שלא באו אלא לשמוע הדרשות בציבור בלבד והיו קרויים בני פירקי [...] רבא סבר שבני פירקי אין דינם כתלמידי חכמים אלא כטיילים לפי שאינם תלמידים המשתתפים בקביעות בלימוד הישיבה, ואין באים אלא לשיעורים המיועדים לציבור בכלל'. אף ש"ק מירסקי (שאילתות דרב אחאי גאון, א, ירושלים תש"ך, מבוא, עמ' 3) סבור היה כי בניגוד לתלמידי חכמים שבאו לפירקא בלא חשק רב, היו בני פירקי הבאים לדרשה 'וטיילו להם להנאתם לשמוע את דרשת החכם שנאמרה בנחת ובנועם'. ואולם דומה שבכ"ז הצדק עם אפשטיין (וכפירוש רש"י), שכן אחרת אין משמעות לדברי אביי שם החולק על רבא, והמזכיר את 'נשותיהן של תלמידי חכמים שמנדדות שינה מעיניהם'. נראה גם שדברי אביי הם כדברי ר' ירמיה בירושלמי, כאן ה (ל ע"ב): 'אילין תלמידי חכמים לא מסתברא מיעבדינון בטילין' (וראה פני משה, שם: 'לא מן הסברא הוא שנעשה אותן כטיילין שאין עוסקין במלאכה ויהא עונת תלמיד חכמים בכל יום'). ואם כן 'בני פירקי' כפרוש ל'טיילין' – פירוש שכנגדו יוצא אביי – הם 'תלמידי חכמים' (או 'תלמידי הישיבה' כאפשטיין), ולא הבאים לדרשה. קשה יותר סווגו של אפשטיין את עירובין לו ע"ב – 'הא במותיב פירקי הא במיקרי שמע' (שבמקרה הראשון, 'אם בא חכם מן המזרח ערובי למזרח'. ובמקרה השני, אם בא מן המזרח – ערובי למערב). דברי הערוך שהוא מביא (ערך פרק ב: 'פירוש שיושב וקובע פרק ומלמד תורה') אינם חד-משמעיים, ועל כל פנים הראשונים הבינו כאן שמדובר בדרשה בציבור. רש"י מפרש: 'לדרוש ברבים'. וכן גם בר"ח: 'מותיב פירקי – פי' דרשן, הוא בא לשמוע דברי תורה', וכן בריטב"א: 'הרב הדורש לרבים'. בדרך זו הלך גם באכר, שם, עמ' 263, וכן גם מאן (ראה: J. Mann.Texts and Studies. I. Cincinnati 1931, pp. 195-196) הרואה כאן: 'a general assembly in a community in order to address the congregation'. ואמנם דומה שאפשטיין לא התכוון כאן רק להגדרתו הראשונה, שכן במקום אחר – מבוא לנוסח המשנה, עמ' 108 – כתב: 'מותיב פירקי – קובע פרקים. דורש ברבים בפירקא'.
אפשטיין, שם, עמ' 899.
ברכות ו ע"ב (פעמיים), כח ע"ב, ל ע"א. שבת נו ע"ב, קמח ע"א, עירובין לו ע"ב (בשמא), מד ע"ב, סה ע"א, פסחים נ ע"א, ק ע"א, קי ע"א, יומא עז ע"ב, ע"ח ע"א, פד ע"א, תענית כו ע"ב. מועד קטן כא ע"א, ראש השנה כד ע"ב. חגיגה ה ע"א, יבמות סב ע"ב, סד ע"ב, סו ע"ב. כתובות סב ע"א. לח ע"ב, קב ע"ב, מכות יא ע"א, עבודה זרה מג ע"ב, כח ע"א, מנחות מ ע"א, חולין טו ע"א. על שינויים והוספות על פי כתבי-יד וקטעי גניזה ראה: יהודי בבל, עמ' 206-205, הערה 115.
בכי"מ: 'דרשה בפירקיה'.
בכי"ו 110: 'בפירקיה'.
שבת קמח ע"א, פסחים נ ע"א, יומא פד ע"א, תענית כו ע"ב, נדרים כג ע"ב, קידושין לא ע"ב, עא ע"א, סנהדרין לח ע"ב, קב ע"ב. עבודה זרה כח ע"א, מנחות מ ע"א, חולין טו ע"א.
על 'דרש' כציון לדרשה פומבית, לפחות בחלק מספרות חז"ל, העירו רבים. ראה כבר שד"ל, ביכורי העתים, ט, וין תקפ"ט, עמ' 128 ('הגדת דברי חכמה אל העם בקהל רב'); באכר, שם (הערה 9), עמ' 20, 173; צונץ, שם (הערה 4), עמ' 466 הערה 97, ולאחרונה: ע' מאיר, 'הוראת דרש רבי X במדרשים', דפים למחקר בספרות 3 (תשמ"ו), עמ' 210. 'דורשין בפרקא' נמצא גם בכתבי הגאונים, ראה להלן, הערה 18, והוסף: תשובת רב שרירא גאון (נספח ג' לאיגרת, מהדורת לוין, פרנקפורט-ברלין תרפ"ה, עמ' IV: 'ומאי דרש'): ובאיגרת רב שמואל בן עלי (ש' אסף, 'קובץ של אגרות ר' שמואל בן עלי ובני דורו', תרביץ א/ב [תר"ץ], עמ' 62-61: '[...] ולדרוש תורה ברבים ולקבוע פרקים ולהעמיד מתורגמן לומר קודם מדרשו [...] ולאחר מדרשו' וכו').
במקבילה בירושלמי, תרומות ב (מא ע"ג): 'רב כד הוה מורי בחבורתיה מורי כרבי מאיר, בציבורי כר' יוחנן הסנדלר'.
בכי"מ: 'מאן דאמר הלכה דרשינן' – ובלי רבי מאיר, וכן ליתא בכי"מ ב' (141-140), הלכות גדולות ועוד, ולדעת בעל דקדוקי סופרים הוא הנכון, 'דלא קאי אהכא רק כללא הוא לכל התורה כל היכא דאמרינן הלכה – דרשינן'; וראה גם מסכת תענית, מהדורת מלטר, ניו-יורק 1930, עמ' 124.
כפי שהערתי (ראה: יהודי בבל, עמ' 208) כך בדיוק התבטאו עוד בסוף תקופת הגאונים לגבי מה שראוי או אסור לדרוש בפירקא. כאשר לרב שרירא גאון הגיעה שאלה בעניין טומאת מת והזהירות הנדרשת גם בזמן הזה במושב ומשכב של נידה, ענה הגאון כי אמנם היום 'מותר לו לאדם להביא עצמו לידי טומאה', ואף על פי כן 'עכשיו יש חשש מפני עם הארץ שלא ישמעו הדבר ויפרצו ובאין לידי עבירה, ויש מן הדין שינהגו בו איסור ויעשו סייג לתורה ויחמירו בו, ואין דורשים בפרקים והוי כדאמרינן הלכה ואין מורין כן' (תשובות גאוני מזרח ומערב, ברלין תרמ"ח, סי' מד. ראה גם: L. Ginzberg, Geonica, II, New York 1968 2, p. 206
באגדות התלמוד חסר 'אמר רבי יוחנן'.
בכי"מ הסדר שונה: 'תלתא הגדתא ותלתא שמעתא ותלתא מתלי'. לא ברור אם נוסח זה – או נוסח הדפוס – ביקש לשמור גם על הסדר שבו נאמרו הדברים, או רק על המרכיבים השונים של הפירקא.
ראה מאמרו, 'שרידי שאילתות', תרביץ ו (תרצ"ה), עמ' 461 ו-464, והשווה: מבוא לנוסח המשנה, שם (הערה 6), עמ' 899.
תשובות הגאונים, מהדורת אסף, ירושלים תרפ"ז, עמ' 80, וכפי שציינו כולם ההמשך אכן נמצא בשאילתות, סי' קס"ב.
לעניין זה ראה כעת: י' ברודי, לתולדות נוסח השאילתות, ניו יורק-ירושלים תשנ"ב, במבוא האנגלי עמ' 'the she'ilta frequently focuses on kegal questions which might be expected to interest a broad audience: the legal questions addressed are generally not very technical or abstruse') וראה שם גם. עמ' XVII.
מאן, שם (הערה 9), עמ' 195 אף טוען כי המשמעות המקורית של פירקא היתה: wall special occasions like public fasts and public assemblies', והיא קרובה למלה 'עצרה' שמופיעה עם 'פירקא' בכתבי הגאונים. לדעתו, מכיוון שאחד הטכסים המרכזיים בעצרות אלה היתה הדרשה – 'פרק hence the sermons themselves also went by the name of '. ראה גם: מ"ד יודילוביץ, ישיבת פומבדיתא, תל אביב תרצ"ה, עמ' 9, המציע שבין שחרית לבין מוסף נתכנסו מתפללי בתי הכנסת אל הישיבה כדי לשמוע הדרשה, וזו כוונת רבה נגד הקובעים סעודה 'בשבת בעידן בי מדרשא' (גיטין לח ע"ב).
בשני הנוסחים של הסיפור משוחח ר' יוחנן עם מטרוניתא בימים חמישי ושישי, וזו מוסרת לו רפואה מסוימת גם עבור שבת, לאחר שנשבע שלא לגלות את טיבה. בעבודה זרה ממשיך הסיפור: 'למחר נפק דרשה בפירקא', כלומר בשבת (אלא שמלת 'מחר' ליתא בכי"מ; מצב הפוך נמצא ביומא פד ע"ב: שם ליתא 'מחר' בדפוס, אך נמצא בכ"מ וכי"מ ב'). ממהלך הסיפור ומן הדגש על בעיית השבת המונעת מר' יוחנן לגשת אל האשה, אין כמעט ספק כי הדרשה נתקיימה, לדעת הבבלי, ביום השבת.
בכי"מ: 'רב אויא לא על לפירקיה דרב יוסף'. ובכ"י פריז 671: 'רב אויה לא אתא לפרקיה דרב יוסף, איקפד רב יוסף ואית דאמרי לטייה רב יוסף [...]'; והשווה לב"נ שהובא בדקדוקי סופרים 'אידכר שמיה לר' יוסף שמתיה'.
'להגרוניא' – ליתא בכ"י לונדון, ואילו בכ"י ביהמ"ד לרבנים Rab 218: 'ריש גלותא איקלע לטבנזותן [...]', והשווה נוסחים שונים שהובאו בדקדוקי סופרים למקום; אמנם רש"י (ד"ה 'לפרקא') פרש: 'לדרשא דריש גלותא', אך על פי כל הוורסיות שלפנינו קשה להכריע אם ראש הגולה היה הדרשן, או שמא נוכחותו בלבד מחייבת את הופעתם של החכמים בדרשה.
'דאותבן בפרקא הוה'; רש"י – 'שהיה רגיל להקשות בשעת הדרשה', ודומה לכך ברשב"ם; וראה קטע גניזה לנינגרד-אנטונין (פרסמו: א"י כץ, גנזי תלמוד בבלי, א, ירושלים תשל"ו, צילום בעמ' עט): '[...] משום דאגבייה לראבא בפירקיה' – כנראה מלשון תגובה, שהיה מגיב על דבריו. עניין זה, שנמנעו לעתים מלשאול בדרשות, מופיע גם במועד קטן ה ע"א: 'רבי ינאי הוה ליה ההוא תלמידא דכל יומא הוה מקשי ליה, בשבתא דריגלא לא הוה מקשי ליה' (ורש"י שם מקשר לפירקא); והשוה גם בבא בתרא פא ע"ב ותענית ט ע"ב.
נראה גם שאסור היה לצאת במהלך הפירקא, ואם הדרשן האריך נגרם סבל – ולעתים אף נזק – לחלק מן השומעים. מסתבר שרב הונא נהג להאריך בדרשתו, ובשני מקומות שמענו על כמה חכמים ש'נתעקרו' מ'פירקיה דרב הונא' – יבמות סב ע"ב וסד ע"ב (רש"י, ד"ה 'איעקר מפרקיה דרב הונא': 'שהיה מאריך בדרשיו וצריכים למי רגלים ומעמידין עצמן ונעקרים').
בשלושה מקומות נמצאת נוסחה המספרת על חכמים שהיו יושבים 'בשילהי פירקיה דרבי פלוני' (עירובין סה ע"ב, יבמות סו ע"ב, בבא מציעא סד ע"א). היו שהבינו כי החכמים ישבו בסוף (= בשלהי), היינו בשורות האחרונות, כדי שלא יראו כצריכים לחכם הדורש (כך סבר: S.K. Mirsky, 'Types of Lectures in the Babylonian Academies', in: Essays […] in Honor of Salo Baron, New York 1959, pp. 381ff.; ראה גם במבואו לשאילתות, ירושלים תש"ך, עמ' 4-3), ואילו אחרים הבינו 'שלהי' במשמעות סוף זמן, היינו שנתקיים מושב כלשהו בסוף הפירקא (כך: J. Kaplan, The Redaction of the Babylonian Talmud, New York 1933, p. 257) ואולם ראוי לציין שבשלושת המקומות דנים דווקא בהלכות מורכבות וקשות יותר, וכן בכל הסוגיות מופיע המונח 'יתיב', היינו ציון של תלמידים היושבים לפני רבם. אפשר, אם כן, שלפנינו שימוש שונה ב'פירקא', ודווקא כהגדרתו הראשונה של אפשטיין, היינו 'שיעור של פרק ידוע מן המשנה', ודנתי בכך בחיבורי: הישיבה בבבל, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, ירושלים תשל"ט, עמ' 119-118.
ברכות ל ע"א. וראה איגרת רב שרירא, שם (הערה 15), עמ' 91, על מרימר ומר זוטרא, הנזכרים כאן בברכות, שהלכו לריגלא שקבע רב אשי במחסיא. רש"י, כידוע, נותן פירושים שונים ל'שבתא דריגלא' בתלמוד (וסיכם את הדברים: מ' בר, ראשות הגולה בבבל בימי המשנה והתלמוד, תל-אביב תש"ל, עמ' 130, הערה 7), ואין כאן המקום להאריך בזיקה שבין 'שבתא דריגלא' ל'ריגלא' בכלל ול'ריגלא דריש גלותא' בפרט. ראה סיכומו של בר, שם, עמ' 136-129, ויש להוסיף לכך: L. Bank, Rigla, Rigle, Schabbata Derigla', REJ 33 (1896), pp. 161-186
שבת נו ע"ב; יומא עח ע"א. על השאלה, כלום השתתפו ראשי הגולה בפועל בדרשה דן בר (שם, עמ' 129 ואילך) ומסקנתו היא חיובית (ראה עמ' 136 והערה 34 שם).
על פי איגרת ר"ש בן עלי, שם (הערה 15): 'ונתנו לו רשות [...] ולדרוש תורה ברבים ולקבוע פרקים'. כך יוצא גם מסוף סדר עולם זוטא (מהדורת נויבאואר, אוכספורד תרנ"ג, עמ' 72): 'ואזיל דיינא דריש גלותא למתא דרב חנינא ריש מתיבתא ובעא למעבר פרקא ולא שבקיה ריש מתיבתא', וכן נספחים לאיגרת רב שרירא, שם (הערה 15), עמ' XIX: 'הלך אחד מן הרבנים [...] שלא ברשות ראש הישיבהלקבוע פרק ומנעו ראש הישיבה'.
מאן, שם (הערה 9), עמ' 108.
עמ' 99. והשווה גם תשובת רש"ג בנספח ג לאיגרת, שם (הערה 15), עמ' IV.
ראה: 49-50 A.S. Kamenetzky, REJ 55 (1908), pp. 49-50; מאן, שם (הערה 9), א, עמ' 200-199 והערה 9; ש' אברמסון, במרכזים ובתפוצות בתקופת הגאונים, ירושלים תשכ"ה, עמ' 111-110.