עלייתה ושקיעתה של קהילת קאהיר : לאומיות, פאן ערביות ופאן-אסלאמיות

הנושא המרכזי של מאבק פוליטי זה היה הלאומיות כשיחרור משלטון קולוניאלי וזר.⁴⁶ עד אמצע שנות השלושים שלטה בכיפה 'הלאומיות המצרית' הטריטוריאלית, שנתמכה על-ידי רוב עצום של האוכלוסים ופעלה להקמת מדינת-לאום מצרית ריבונית. ה'וַפְד', שייצגה תפיסה זו משנת 1919, גרסה, יחד עם הליבראלים, כי האומה המצרית היוותה, מאז ימי הפרעונים, 'אישיות' מובחנת, שעוצבה במידה רבה, אך לא בלבדית, על-ידי המורשת המוסלמית-ערבית שלה. תפיסתם את האומה העתידה לקום היתה פלוראליסטית ובמידות שונות חילונית, והיא איפשרה אינטגראציה של קבוצות דתיות שונות, כל עוד ראו קבוצות אלה את עצמן כחלקים בלתי-נפרדים מן האומה המצרית. בנוסף לקופטים רבים היו גם יהודים אחדים – בהם: דוד חזן, יוסף בן-זקן וליאון קאסטרו, שלושתם עורכי-דין – שנעשו פעילים למען הלאומיות המצרית הטריטוריאלית.⁴⁷

אולם בסוף שנות השלושים קמו ללאומיות המצרית מטיפים אנטי-בריטיים ואנטי-זרים ראדיקאליים יותר, שהתרכזו סביב תנועות-הנוער, אלא שגם הם בתורם סולקו בידי ברית של התנועה הפאן-אסלאמית והתנועה הפאן-ערבית, שנשתלב בה הגורם הדתי עם הגורם האתני העל-לאומי. בראשית שנות הארבעים יוצגה מגמה זאת על-ידי 'האחים המוסלמים' וקבוצות מוסלמיות דומות וזכתה לתמיכת ארמון-המלך ופוליטיקאים רבי-השפעה שהתמודדו עם ה'ופד'. הנעימה האסלאמית בלאומיות חדשה זו סיבכה את מצבם של המיעוטים הלא-מוסלמיים במצרים, אף אם הם לא העלו תביעות לאומיות כלשהן.

היהודים במצרים, כאחת מקבוצות המיעוט, הושפעו מהתפתחויות אלה. השפעתה של התעמולה הפאשיסטית על מיגזרים אחרים בקרב הסטודנטים והצבא, ואף יותר מכך, הסיכסוך הארץ-ישראלי – הם שהבליטו את היהודים בקבוצה הטרוגנית זאת של מיעוטים לא-מוסלמיים ולא-ערביים.

הערות שוליים:

על הלאומנות המצרית ראה: Nadav Sarfan, Egypt in Search of Political Community, Cambridge, Mass. 1961; James P. Jankowski, ‘Nationalism in Twentieth Century Egypt’, Middle East Review, Fall 1979, pp. 37-49
הביוגראפיות שלהם כלולות בשנתון יהודי מצרים והמזרח הקרוב Annuaire des Juifs d’Egypte et du Proche Orient 1942, Le Caire; פרטים מופיעים אצל – Maurice Mizrahi, L’Egypte et ses Juifs – Le temps revolu (XIXe et XXe siécles) Genéve 1977, pp. 37ff. [להלן: מזרחי]