|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > יהודים בתפוצותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהודים בארצות הבריתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהודים בברית המועצות > יהודי ברה"מ במאבק לעלייה |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
|
בדצמבר 1970 הפך החזון למציאות. הקרמלין העמיד למשפט אחד–עשר אזרחים סובייטים, תשעה מהם יהודים, שניסו לחטוף מטוס לישראל, אך נעצרו לפני שהגיעו אליו. שניים מן הנאשמים בהליך, שנודע לימים בשם "משפט לנינגרד", נידונו למוות — בערב חג המולד דווקא — והמחאה הבינלאומית שהתעוררה הייתה מדהימה ממש. יותר מעשרים ממשלות, לצד מפלגות קומוניסטיות ברחבי המערב, נזעקו ואילצו את הסובייטים להמתיק את העונשים. לראשונה מאז הקמת התנועה כיכבה יהדות ברית–המועצות בכותרות העיתונים. ומה שחשוב יותר — הכְּניעה הסובייטית הוכיחה לאחרוני הספקנים את יעילותה של המחאה הציבורית. יהודי ברית–המועצות הסלימו את מאבקם ועברו מכתיבת מכתבים לשביתות שבת בבנייני ממשל. הקרמלין הגיב במשפטים נוספים של פעילים, אך במקביל הגדיל במידה ניכרת את מספרן של אשרות ההגירה. בשנת 1970 הורשו אלף יהודים לצאת את ברית–המועצות ובשנת 1971 עלה מספרם לשלושה–עשר אלף.29 שינוי העמדה הפתאומי של הקרמלין בנושא ההגירה נועד ככל הנראה לדלל את שורות התנועה הציונית באמצעות שליחת פעיליה המרכזיים מחוץ למדינה; אך בפועל היה הצעד הזה טעות חמורה מצדם. הופעתם של ראשי הסירובניקים בישראל המריצה את התנועה והחדירה בה תחושת הצלחה, שעודדה תסיסה יהודית משני עברי מסך הברזל. הדאגה לגורלה של יהדות ברית–המועצות הועמדה כעת בראש סדר היום הפוליטי של יהדות אמריקה — מיד לאחר הדאגה לשלומה של מדינת ישראל. היזמות העצמאיות התרבו ושגשגו. רשת של קבוצות הסברה קטנות אך יעילות להפליא יצרו את 'איחוד המועצות למען היהודים הסובייטים'. זו הייתה התפתחות מכרעת: איחוד המועצות נעשה כוח של ממש בשנות השבעים והשמונים. הוא ייצג שלושים ושניים ארגונים ברחבי ארצות–הברית, ניהל משרד בוושינגטון וחבַר לארגוני פעילים מעבר לים, ובכלל זה לקבוצות של מסורבי עלייה בברית–המועצות. חברי איחוד המועצות התמחו בפרובוקציות יצירתיות — כמו ציור סיסמאות על ספינה סובייטית שעגנה בלוס אנג'לס, או שכירת מטוס קל שטס מעל משחק הסופרבול כשהוא גורר כרזה למען יהדות ברית–המועצות. בדומה למאבק הסטודנטים, שאיתו פעל בשיתוף פעולה הדוק, גם 'איחוד המועצות' עסק בפעילות יום יומית ושיטתית, ומילא תפקיד חשוב בחיבור בין יהודי ארצות–הברית לסירובניקים. בחודשים שלאחר משפט לנינגרד הגיעו לשיאן גם פעולותיה של הליגה להגנה יהודית. לצד הטמנת מטעני חבלה במשרדים סובייטיים בניו יורק ובוושינגטון שלחה הליגה צוותים להטרדת דיפלומטים סובייטים במנהטן, יזמה שגרמה משבר ביחסי ברית–המועצות עם ארצות–הברית. ב- 21 במרץ 1971 נעצרו יותר מאלף צעירים יהודים במהלך שביתת שבת של הליגה ברחובות ושינגטון — מספר העצורים הגדול ביותר, עד אז, בהפגנה כלשהי בארצות–הברית. משפט לנינגרד הפיח חיוניות מחודשת אפילו בפעילות הוועידה למען יהדות ברית–המועצות, שלא ניהלה עד אז מערכה ציבורית רצינית. הממסד היהודי גילה מבוכה אל מול האקטיביזם של איחוד המועצות, של מאבק הסטודנטים ושל הליגה להגנה יהודית, והבין, סוף–סוף, כי ארגון פעולות הקהילה למען יהדות ברית–המועצות לא יוכל להישאר בידי הוועידה הבלתי יעילה. הצורך ליצור משקל נגד אמין לליגה להגנה יהודית, עידודה של ממשלת ישראל, שתמכה כעת באופן חד–משמעי בקמפיין של מחאה פומבית, לחצם של הפעילים היהודים בגוש הסובייטי ושתדלנותו הנמרצת והממושכת של בירנבאום — כל אלה כפו על מרכיביה השונים של הוועידה למען יהדות ברית–המועצות להפוך לארגון שיוכל לגייס את הקהילה היהודית באופן יום יומי. בשלהי 1971 קיבלה הוועידה, בשמה החדש — 'הוועידה הארצית למען יהדות ברית–המועצות' — צוות קבוע ותקציב צנוע. במקביל הוקמה 'הוועידה למען יהדות ברית–המועצות של ניו יורק רבתי', ששימשה כארגון גג לקבוצות הממסדיות באזור. בהנהגתו של מלקולם הונליין — תומך ותיק במאבק הסטודנטים וכיום מנכ"ל ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים העיקריים — פעלה הוועידה של ניו יורק רבתי ליישום חזונו של בירנבאום בדבר מערכה המונעת על ידי השטח. האקטיביזם הקהילתי, שבירנבאום קרא להפעילו בעת שהקים את מאבק הסטודנטים, הפך לבסוף לנורמה בשנות השבעים והשמונים — החל בוועדים שפעלו מבתי כנסת וכלה בעצרות הגדולות של ימי ההזדהות (השם "יום הזדהות" הוצע כבר בעלונים הראשונים של מאבק הסטודנטים).30 בעיקרו של דבר, היישום המוצלח שלו זכו רעיונותיו העיקריים של בירנבאום באזור ניו יורק נעשה לדגם שהשפיע על המערכה הכלל–ארצית. שלושה גורמים בתכנית ארבע הנקודות המקורית של בירנבאום התקדמו כעת כברת דרך גדולה לקראת מימוש: הממסד החל לקבל על עצמו אחריות לטיפוחה של תנועת מחאה עממית; יהודי ארצות–הברית פעלו לעידוד יהודי הגוש הסובייטי; לחצים עצומים אילצו את ברית–המועצות לפתוח את שעריה — גם אם במידה מוגבלת. כל שנשאר כעת היה הגורם הרביעי: ה"חדירה" לוושינגטון. עם הצגתו של תיקון ג'קסון–וניק בשנת 1972 — הצעת חוק שנועדה לקשור את הטבות הסחר האמריקניות לברית–המועצות בוויתורים סובייטיים בסוגיית ההגירה היהודית — נעשה הקונגרס מגִנם של יהודי ברית–המועצות. ואולם, כאשר החל הבית הלבן — שזעם על ערעור מדיניות הדטנט שלו — ללחוץ על מנהיגים יהודים לחזור בהם מתמיכתם בתיקון לחוק הסחר, ולהזהירם מפני פגיעה אפשרית בגיבוי האמריקני לישראל, גברו בהם ההיסוסים. מאבק הסטודנטים ואיחוד המועצות הגיבו בלחץ משלהם, הן בתוך הממסד היהודי והן בוושינגטון. "בתוך עשור אחד", נזכר בירנבאום, "עברתי מהתדפקות על דלתות במעונות הסטודנטים בישיבה יוניברסיטי להתדפקות על דלתותיהם של חברי קונגרס".31 שני הארגונים היהודיים גייסו מסורבי עלייה למאמץ השתדלנות, במטרה להביך את המנהיגים היהודים–אמריקנים ולשכנעם לתמוך בתיקון. באפריל 1973 חתמו מעל מאה סירובניקים ידועים על קריאה פומבית למנהיגי הקהילה היהודית בארצות–הברית שלא לבטל את תמיכתם בתיקון ג'קסון–וניק. שיתוף הפעולה בין מסורבי העלייה לפעילים האמריקנים בסוגיה היה לאבן דרך ביחסים בין שתי הקהילות היהודיות — זו של ארצות–הברית וזו של ברית–המועצות. המאמץ המשותף הזה אִפשר לממסד להציג עמדה נחושה — והתיקון אמנם התקבל בקונגרס בינואר 1975. בעקבות קבלת תיקון ג'קסון–וניק הגיעה התנועה למען יהדות ברית–המועצות לבגרות פוליטית. ליהודי ארצות–הברית הייתה זו דוגמה מדהימה ליכולתם להשפיע על הפוליטיקה הבינלאומית לטובת עמם — היפוך מרשים בהשוואה לכישלונם בתקופת השואה.32 לפעילים היהודים הייתה זו הגשמת החזון בדבר גיוס הממסד היהודי והממשל האמריקני כאחד להצלת יהדות ברית–המועצות. הממסד היהודי–אמריקני המשיך להתייחס אל מאבק הסטודנטים כאל בן חורג נסבל ולא יותר. ובכל זאת, הוא קיבל על עצמו את המחויבות להנהיג את התנועה למען יהדות ברית–המועצות — בדיוק כפי שהתעקש בירנבאום. במהלך שנות השמונים הפעילו 'הוועידה הארצית' ו'הוועידה של ניו יורק רבתי' מערכת הסברה יום יומית שכוונה לקהילות יהודיות מקומיות, לכלי התקשורת ולפוליטיקאים של ושינגטון. רגע השיא של התנועה למען יהדות ברית–המועצות הגיע ב- 6 בדצמבר 1987, כאשר רבע מיליון בני אדם נאספו בוושינגטון כדי למחות על ביקורו הצפוי של נשיא ברית–המועצות מיכאיל גורבצ'וב. היה זה הקהל הגדול ביותר שהשתתף אי פעם בהפגנה למען יהדות ברית–המועצות — הישג שרק הממסד יכול היה להשיג. יעקב בירנבאום, שנחישותו וחזונו יצרו את הרגע הזה, ישב בין הנכבדים בשורה האחורית על הבמה.
לחלקים אחרים של המאמר:
הערות:
|
|||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
