לפני ארבעים שנה, באביב 1964, הופיע בקמפוס של 'ישיבה יוניברסיטי' במנהטן גבר מרשים בסוף שנות השלושים לחייו — גבוה, בעל זקנקן מחודד, מבטא בריטי וכובע פרווה רוסי — והחל מתדפק על דלתות חדרי המעונות. במשך שבועות רבים עבר מחדר לחדר וניסה לגייס תמיכה למען מטרה שאך מעטים שמעו עליה באותה תקופה: שחרור יהודי ברית–המועצות.

האיש, יעקב בירנבאום, הגיע לניו יורק שנה קודם לכן ממנצ'סטר שבאנגליה, כדי לשכנע את יהודי ארצות–הברית להתקומם נגד מה שכינה "הג'נוסייד הרוחני" שבוצע ביהדות ברית–המועצות. רק ליהודי ארצות–הברית, התעקש, היו המשאבים והקשרים המתאימים כדי להשפיע בנושא. ברית–המועצות איננה אדישה לדעת הקהל העולמית, אמר לכל מי שהסכים לשמוע. עם קץ משטרו הבלתי רציונלי של סטאלין, אפשר היה לצפות שהסובייטים יזדקקו יותר ויותר לעזרת ארצות–הברית — אם מתוך חשש מפני עלייתה של סין ואם מתוך הצורך הנואש בסיוע טכנולוגי ומסחרי לכלכלתם השוקעת — דבר שיגדיל את פגיעותו של הקרמלין ללחצים כלכליים. אם יפעלו בנחישות מספקת, יוכלו יהודי אמריקה לכפות על ברית–המועצות ויתורים שימנעו את כיליונה התרבותי והדתי של היהדות הסובייטית. היהודים, אמר בירנבאום, צריכים להתחיל לזעוק געוואלד.

במבט ראשון נראתה מערכת התעמולה שהציע בירנבאום בלתי מתקבלת על הדעת. ברית–המועצות, שהייתה באותו זמן האימפריה החזקה בתולדות האנושות, הכריזה מלחמה על הזהות היהודית על כל צורותיה. כשלושה מיליון יהודים, רבע מן האוכלוסייה היהודית בעולם, יועדו ליטול חלק בניסוי ממוסד בשכחה כפויה. לבני דתות אחרות הותר להכשיר אנשי דת במדרשות משלהם, וקבוצות אתניות אחרות הורשו להפעיל תיאטראות לאומיים בשפתן שלהן; אך על היהודים נאסר כמעט כל ביטוי של זהות קיבוצית. אפילו ההפשרה שחלה ביחסי ברית–המועצות והמערב בעקבות מות סטאלין בשנת 1953 לא מיתנה את התעמולה הממשלתית נגד היהודים. ארבע מאות וחמישים בתי כנסת אמנם שרדו בתקופת שלטונו, אך עד לשנת 1963 כבר נסגרו רובם, ורק תשעים ושישה נותרו עוד פעילים. היהודים הואשמו בערעור יסודות הכלכלה הסובייטית, ואחדים מהם הוצאו להורג בעקבות משפטי ראווה על "פשעים כלכליים". סוכני קג"ב נשתלו בבתי כנסת, ורוב המתפללים חששו אפילו לשוחח עם תיירים יהודים מן המערב; המעטים שעשו כן הרשו לעצמם לכל היותר לחלוף על פני המבקרים וללחוש בבהילות, "הם לא נותנים לנו לחיות", או "למה יהודי אמריקה שותקים?" לפני ששקעו חזרה בתהומות הנשייה הסובייטיות. דומה היה כי החנק האטי של התודעה היהודית יסתיים בהכרח בכלָיָה, וכי לא ניתן יהיה לעשות דבר למניעתה.

אך אם קשה היה לתלות תקוות רבות בהצלחת הרעיון לנהל תעמולת מחאה לשינוי מדיניותו של משטר נוקשה וטוטליטרי, הסיכוי לעורר את יהדות אמריקה לפעולה נראה אז בעייתי עוד יותר. יהודי אמריקה נטו להשקיף על הבעיה מתוך אותו שיתוק מרוחק שתקף אותם בשעות מבחן קודמות: למעשה, לא היה כל תקדים למערכת תעמולה יעילה נגד משטר אנטישמי.¹ רפיון הרוח שחוללה ההתבוללות והבושה שגרמה להם חוסר יכולתם להציל את קרבנות השואה, הפכו את יהודי ארצות–הברית לקהילה במגננה. ישראל הייתה מקור לגאווה, כמובן, אך עד למלחמת ששת הימים לא היה למופת הישראלי השפעה גדולה על דימויָם העצמי של יהודי התפוצות. מנהיגים יהודיים רבים דבקו באסטרטגיה הגלותית הקלסית — "דיפלומטיה שקטה" — ועסקו בשתדלנות אצל פקידי ממשל, אך במקביל התרחקו מן הזירה הציבורית. נחום גולדמן, נשיאו רב–ההשפעה של הקונגרס היהודי העולמי, דגל בגישה כזו בדיוק בנוגע לבעיית יהדות ברית–המועצות, והזהיר כי מחאות פומביות תגרומנה רק נזק.² מנהיגי הקהילה החרדית התריעו אף הם כי מחאות מערביות תחמרנה את מצב היהודים החיים תחת השלטון הסובייטי. ההתנגדות הקולנית ביותר באה מצד הרב מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ', שנחשב בעיני רבים מומחה ליהדות ברית–המועצות כיוון שניהל שם רשת מחתרתית באמצעות תנועתו — חב"ד.³ ההתנגדות למערכה ציבורית למען יהודי ברית–המועצות חלחלה גם לזרם המרכזי של הקהילה האורתודוקסית, ובייחוד למוסד החשוב ביותר שלה — הישיבה יוניברסיטי.

כנגד שני כוחות רבי–עוצמה אלו — הנחישות הסובייטית למחוק את זהותם התרבותית של יהודי ברית–המועצות מזה, והשיתוק הציבורי שאחז ביהדות אמריקה מזה — התייצב בירנבאום באביב 1964. בתוך שנים ספורות מיקד אליו המאבק הבלתי אפשרי לשחרור יהדות ברית–המועצות את עיקר תשומת לבם ומשאביהם של יהודי אמריקה. בתוך עשור הצטרפו למערכה הציבורית הן מדינת ישראל והן תנועה דיסידנטית ציונית–סובייטית (שהתחזקה, בין השאר, בזכות דוגמתם הממריצה של יהודי ארצות–הברית), ופנו במשותף אל מצפונה של הקהילה הבינלאומית בקריאה ללחוץ על המשטר הסובייטי. המאבק הצליח עד כדי כך, שבשנות השמונים כבר הפך הנשיא רונלד רייגן את הדרישה להתרת הגירתם של יהודי ברית–המועצות לאחד מראשי החץ של מערכת הלחצים שהפעיל על הסובייטים.

ההיסטוריונים יתווכחו מן הסתם בנוגע לתפקיד שמילאה יהדות ארצות–הברית בהבטחת שחרורם של מעל מיליון יהודים מברית–המועצות. ויחד עם זאת, התנועה העממית שנוסדה באמריקה בתחילת שנות השישים כבר הכילה בתוכה, בזעיר אנפין, את כל מאפייניה המרכזיים של המערכה שהייתה עתידה להקיף, ברבות הימים, את הזירה הבינלאומית.

ברם, מעטים בלבד יודעים שאותה תנועה אמריקנית חבה כמעט את כל חזונה הפוליטי ודרכה האסטרטגית לאדם אחד. הרעיון של התמודדות עם הסובייטים באמצעות מחאה עזה מן הסוג שאפיין את מאבקה של התנועה לזכויות האזרח למען השחורים בארצות–הברית; ההתעקשות שרק הגירה המונית של יהודי ברית–המועצות, ולא הקלה במגבלות שהוטלו עליהם, תביא לפתרון מצוקתם; האמונה בהפעלת לחץ על הממשל בוושינגטון כדי שיציב את נושא יהדות ברית–המועצות בין העניינים הראשונים שעל סדר יומו; התמקדות המערכה הציבורית במצוקתם של מסורבי העלייה — כל אלה היו פרי יזמתו של יעקב בירנבאום כבר בשנותיה הראשונות של התנועה. את כל הרעיונות הללו יישם לראשונה ארגונו דל התקציב 'מאבק הסטודנטים למען יהדות ברית–המועצות', אשר סחף אחריו בשנות השישים את כל התנועה האמריקנית לשחרור יהודי ברית–המועצות.

ברי אפוא מדוע כינה ההיסטוריון מרטין גילברט את בירנבאום "אבי התנועה למען יהודי ברית–המועצות". באותה נימה אמר גם ריצ'רד מאס, היושב ראש הראשון של הוועידה הארצית למען יהדות ברית–המועצות, כי בירנבאום היה "המצפון שפעם למען יהודי ברית–המועצות", והוסיף שארגונו "הקדים בדרך כלל בכמה צעדים את הארגונים האחרים" של היהדות המאורגנת באמריקה, בכל הנוגע להבנת טבעו של המאבק.⁴

אבל מעבר לתרומתה לשחרור יהדות ברית–המועצות, לתנועה שייסד בירנבאום הייתה גם השפעה עמוקה על יהודי ארצות–הברית, שרכשו בהשראתה ביטחון עצמי רב יותר ומידה לא–מועטה של ניסיון פוליטי. עד לאמצע שנות השישים חששו היהודים האמריקנים מפעילות פומבית למען מטרות יהודיות, מכיוון שלא רצו לעורר את השד האנטישמי מרבצו ולסכן את הדרכים שסללו אל לב החברה האמריקנית. אך בדור האחרון הפך כבר האקטיביזם היהודי לדגל שהקהילה נושאת בגאון, והיא אינה מהססת עוד לקבל על עצמה אחריות רבה יותר לגורל היהודים בעולם כולו, כפי שמלמדים מאבקה הנחרץ באנטישמיות, מעורבותה במערכה להצלת יהודי אתיופיה בשנות השמונים ופעילותה הציבורית במסגרת קבוצות שדולה כדוגמת איפא"ק. לאקטיביזם ציבורי בהיקף כזה לא היה תקדים בתולדות יהדות התפוצות, ובמידה רבה יש לזקוף אותו לזכות התנועה למען יהדות ברית–המועצות; זו הכשירה דור שלם של יהודים אמריקנים צעירים להאמין שאין להם סיבה לחשוש מפני התמודדות עם כל איום שהוא על החיים היהודיים ועל הזיכרון היהודי.

וכל זה החל, במידה רבה, באיש אחד שהתדפק על דלתותיהם של סטודנטים.

לחלקים אחרים של המאמר:
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה (פריט זה)
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ב
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ג
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ד
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ה
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ו
יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה : ז

הערות:

1. למרבה האירוניה, בתחילת שנות השישים גילו יהודים אמריקנים רבים מעורבות פוליטית פעילה — אך לאו דווקא למען מטרות יהודיות: כארבעים אחוזים מפעילי זכויות האזרח הלבנים שנסעו למיסיסיפי (יחד עם פעילים שחורים) כדי לבטא התנגדות להפרדה הגזעית באוטובוסים, היו יהודים. ראה Paul Berman, A Tale of Two Utopias: The Political Journey of the Generation of 1968 (New York: W.W. Norton, 1996).
   ואולם, בעיני מרבית יהודי ארצות–הברית היה משהו מוזר, ואפילו מאיים, בעצם הרעיון לנהל מסע מחאה מתמשך למען מטרה יהודית. ההבלטה הקולנית של סוגיות יהודיות עמדה בסתירה לתחושות הבטן של יהודי התפוצות כי עליהם לשמור על פרופיל נמוך — תחושה שהשתרשה בהם במשך מאות שנים.
2. William W. Orbach, The American Movement to Aid Soviet Jews (Amherst, Mass.: University of Massachusetts, 1979), p. 34 (להלן התנועה האמריקנית).
3. Sue Fishkoff, The Rebbe’s Army: Inside the World of Chabad Lubavitch (New York: .Schocken, 2003), p. 248
4. "האמת על יעקב" — נאומים בערב לציון ארבעים שנות שירותו של יעקב בירנבאום למען העם היהודי, דצמבר 1986.

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok