הזכות לאי-ציות

אחת הדילמות שבה מתחבטת החברה הישראלית היא הדיון בסוגיית הציות לחוק. דילמה זו מקורה במתח הדיאלקטי שבין היחיד ובין ה"יחד". או, בלשונו של טלמון (1987): "בין האחדות לייחוד", כלומר בין היחיד ובין החברה, בין הרוב ובין המיעוט. הדילמה דנה במידת היכולת של יחידים להתנגד לרוב או לכלל, שהם מקור הלגיטימיות של הממסד השלטוני. הנחת היסוד בדמוקרטיה הליברלית היא שהעם הוא מקור הסמכות רק כאשר רכיביו, היחידים וקבוצות המיעוט, מסוגלים מבחינת היכולת האינטלקטואלית-רציונלית ומבחינת האפשרות הפוליטית לבקר ולהתנגד לנורמות שעיצבה הסמכות.

השאלה השנויה במחלוקת היא מהו גבול הציות. דילמה זו, בהיבטיה החוקתיים והפוליטיים, קיימת רק במשטרים דמוקרטים. דילמת הציות במשטר דמוקרטי מתעוררת כאשר קיימת סתירה בין עקרונות הדמוקרטיה ובין מימושו של המשטר הלכה למעשה. כשנוצרת סתירה בין מצפונו של היחיד ובין אכיפת החוק, הבאה להגן על טובת הכלל וסותרת לעתים את עקרונות הדמוקרטיה המושתתים על זכויות הפרט והאזרח – או אז מתעוררת הדילמה של גבול הציות.

ההיסטוריה של המאה ה-20 מלמדת על אי-הנחת של הפרט מהחברה ומהמשטר. הדילמה של הציות במשטר דמוקרטי אינה באה לערער על הלגיטימיות של המשטר, אלא על הלגיטימיות של החלטות מסוימות, שהתקבלו בשמו של הרוב הדמוקרטי.

דילמת הציות הועלתה בכל חריפותה במציאות ההיסטורית של אתונה במאה החמישית לפני הספירה על ידי האזרח האתונאי סוקרטס, שנשפט על ידי בית משפט שהוקם על פי כללי הדמוקרטיה האתונאית ונידון למוות. סוקרטס לא נעתר לתלמידיו, שהפצירו בו לברוח מהכלא, וכך להציל את חייו. הוא קיבל עליו את הדין, כי סבר שהואיל והוא חי באתונה, והיות שידע את חוקיה ולא התקומם נגדם, הרי חוקים אלה מחייבים אותו.

לעמדה הסותרת את העיקרון הסוקרטי ניתן ביטוי במחזהו של סופוקלס אנטיגונה. אנטיגונה אינה מערערת על הלגיטימיות של השלטון הקיים, אך מעמתת מול המלך את רצון האלים. את "רצון האלים" היינו מכנים היום מוסר או מצפון אישי. המלך הוציא להורג את אחיה של אנטיגונה, שהיה מורד במלכות, וציווה להוקיע את גופתו על חומת העיר. אנטיגונה באה באישון לילה וקברה את אחיה. בכך הפרה את צו המלך. לעמדתה זו נמצאים תומכים גם כאן ועכשיו.

הדילמה בין עמדתו של סוקרטס ובין עמדתם של תלמידיו היא ביסודה דילמה מורכבת ותוצאותיה קשות. אם נקבל את הכרעתו של סוקרטס, הרי כל הכרעה של הרוב מחייבת, ויהיו תכניה אשר יהיו. לכן היא מאיימת על אושיות הדמוקרטיה באמצעות עריצות הרוב, ועלולה לגרום למעבר חד ממשטר דמוקרטי למשטרים דיקטטוריים טוטליטריים. גם הדילמה של אנטיגונה אינה קלה. אם נקבל את החלטתה של אנטיגונה, המסקנה הסופית עלולה להביא לאנרכיה, שבה איש הישר בעיניו יעשה.

אבינרי (תשנ"א) מציג במאמרו "ציות ודמוקרטיה" שתי דוגמאות למקרים של אי-ציות אזרחי. המקרה הראשון הוא מהמאה ה-19. הוא מציג את מלחמתו של הנרי טורו לשחרור העבדים בארה"ב. טורו, שתמך בשחרור העבדים, התייאש מהפעילות החוקית והודיע, כמוצא אחרון ועל מנת לעורר את דעת הקהל, שינקוט במדיניות של אי-ציות, יפסיק לשלם מסים, ויהיה מוכן ללכת לבית הסוהר בשל כך. לדעת אבינרי, אכיפת החוק במקרה של טורו נעשתה על ידי המיעוט, שכפה את דעתו על הרוב.

דומה לכך המקרה של מרטין לותר קינג במחצית השנייה של המאה ה-20, שלחם למען מימוש זכויות האזרח לשחורים ונאבק נגד אפלייתם בשירותים הציבוריים. לדעתו של אבינרי, אף ההתרסה של מרטין לותר קינג הייתה נגד מיעוט של לבנים, שניסה להפר את החוק ולמנוע את מימוש רצון הרוב. לכן אין זה מקרה שהממשלה הפדרלית תמכה במרטין לותר קינג במאבקו כנגד המשטרה המקומית של בירמינגהם.

לדעת אבינרי, המחקר המודרני אינו מציע אמת-מידה שעל פיה אפשר לקבוע מהו גבול אי-הציות. אבינרי מציע לנסח כלל שיגדיר את זכות הסירוב להכרעת הרוב הדמוקרטי, רק אם כלל זה יעמוד במבחן הערכים המוסריים האוניברסליים. כלומר, אפשר יהיה להחיל אותו בכל מקרה ומקרה בלא שהדבר יגרום לסתירה פנימית או להרס המערכת הפוליטית עצמה. הבעיה היא שבמקרים רבים התומכים בזכותם לאי-ציות כאשר הכרעת הרוב נוגדת את מצפונם, אינם ששים להסכים לאי-ציות כאשר העקרונות שונים משלהם. למשל, המסרבים לשרת בשטחים מטעמי מצפון לא ישישו, קרוב לוודאי, לתמוך בזכות הסירוב של המתנחלים המתנגדים להתפנות מטעמי מצפון. במאמרו מתייחס אבינרי לחיילים שסירבו לשרת בלבנון מטעמי מצפון. אלה לא תמכו בזכותם של מתנגדי הפינוי בימית.

לדעת אבינרי, אי-ציות לחוק בשם המצפון במדינה דמוקרטית אינו ניתן לאוניברסליזציה, והוא ביטוי לשרירותיות ולהתנשאות של עמדה מצפונית מסוימת. עמדה זו של אבינרי יכולה להיות תשובה לדילמה המובאת במכתבם של החיילים הסרבנים בשנת 2002 ול"עצומת הטייסים" שנוסחה בשנת 2003. אבינרי מוצא את התמיכה באי-ציות לחוק דווקא בתיק הצבאי הידוע בשם "משפט כפר קאסם". השופט קבע שם שפקודה שהיא לא חוקית בעליל מבטלת את חובת הציות. בית המשפט הכניס לפסיקה הישראלית עקרונות אוניברסליים ששורשיהם במשפט הטבעי.

פקודה להרוג נשים וילדים החוזרים מעבודתם ולא היו מודעים לצו העוצר (כפי שקרה בכפר קאסם) נוגדת כל נורמה אוניברסלית, ולכן היא אינה חוקית בעליל. המושג "בעליל" מתייחס לנורמות מוסריות אוניברסליות המקובלות על הכול. במסורת היהודית כלולות נורמות אלה ב"שבע מצוות בני נוח".

בעיית אי-הציות היא רק אחת מהסכנות המאיימות על המשטר הדמוקרטי. כיום, בעידן הפוסט-מודרני, כשנפרצו כל המחסומים, הבלמים והגבולות, וכאשר נגד כל תזה מוצגת אנטי-תזה וכנגד כל בלם אפשר להציג אנטי-בלם, נשאלות השאלות הבאות:
• האם יכולה הדמוקרטיה להגן על שלטון החוק?
• האם יכולה להיות אזרח הצדקה מוסרית או חוקית להפר חוק מתוך אמונה שהשלטון נכשל?
• האם יש לגיטימציה לנהוג באמצעים לא חוקיים על מנת לשנות חוק?

במשפט העמים קיים עיקרון האומר, שלזכות שלא לציית לחוק יש תפקיד משלים וחשוב בהגנת זכויות האדם הבסיסיות. בעניין זה קיימות שתי תפיסות: התפיסה האירופית והתפיסה האמריקאית.
התפיסה האירופית היא תפיסה של דמוקרטיה מתגוננת, והיא באה לידי ביטוי בחקיקת חוקים האוסרים הסתה גזעית ופגיעה בזכויות יסוד, כגון הגבלת חופש התנועה וההתארגנות, חופש ההפגנה וחופש הביטוי.
-מהי נקודת התורפה של תפיסה זו?
בשם העיקרון של הגנת הדמוקרטיה וביטחון המדינה עלול השלטון לנצל את סמכותו ולפגוע בזכויות האדם והאזרח. כך עלול להיווצר מצב שבו קבוצות אנטי דמוקרטיות תרדנה למחתרת ופגיעתן תהיה עוד יותר אלימה.
התפיסה האמריקאית אינה מקבלת את העיקרון של דמוקרטיה מתגוננת. לפי התפיסה האמריקאית אסור לפגוע בזכויות האדם והאזרח.
פגיעה כזאת מותרת רק במקרים שבהם נעשים מעשים פליליים. החוקה האמריקאית אינה מגבילה התארגנות ופעילות של ארגונים אנטי דמוקרטיים, כל עוד לא נעשה מעשה פלילי המצדיק את הגבלת זכויות היסוד של הפרט.
-איזו שיטה מתאימה יותר למדינת ישראל במציאות העכשווית?
במתן תשובה לשאלה זו יש להעניק משקל להיסטוריה של החברה, לתרבות הפוליטית השוררת בה ולמידת המחויבות של האזרחים לערכי הדמוקרטיה.
ישראל אימצה את התפיסה האירופית. חוק יסוד הכנסת, סעיף 7, קובע שיש לבטל רשימת מועמדים שיש במטרותיה שלילית קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה או הסתה לגזענות.
הצורך להבטיח את ביטחון המדינה גורם למתח בין עקרונות הדמוקרטיה ובין צורכי המדינה. בחוקות של מדינות דמוקרטיות ובאמנות בין-לאומיות יש סעיפים המתירים לפגוע בחירויות יסוד בעת חירום ומלחמה כדי להגן על ביטחון המדינה. כך, למשל, האמנה האירופית לזכויות האדם משנת 1961 מתירה פגיעה וצמצום חירויות יסוד כשהדבר נדרש מסיבות של ביטחון לאומי; וכך, למשל, הגבילה בריטניה ב-1982 את הסיקור העיתונאי במלחמת פוקלנד; וכך פעלה גם מדינת ישראל כשהגבילה את הסיקור העיתונאי בג'נין במבצע "חומת מגן". היבט אחר לפגיעה בזכויות האדם היא הפעלת צנזורה באמצעות סיווג מסמכים כמסמכים סודיים וביקורת הצנזור הצבאי על ידיעות צבאיות המגיעות לעיתונות. ההכרה בזכותה של מדינה להשתמש במעצר מנהלי באה לביטוי באמנת ז'נבה לענייני מלחמה, המכירה במפורש בחוקיות המעצר המנהלי. יחד עם זאת גם נקבע באותה אמנה שהמדינה חייבת לאפשר זכות ערעור על המעצר המנהלי בפני בית משפט. מתוך מודעות לסכנה הצפויה לדמוקרטיה ממעצר מנהלי, הגביל אכן המחוקק הישראלי את המעצר המנהלי רק לשעת חירום ולמקרים שבהם נשקפת סכנה לביטחון הדמוקרטיה.

ביבליוגרפיה

אבינרי, ש' (1969), הפרדוקס שבתורת המדינה של רוסו. בתוך: י' אבינרי (עורך), פרקי מדינה וחברה עיונים במשנותיהם של מורוס, רוסו, הגל ומרקס. תל אביב: ספרית פועלים.
אבינרי, ש' (תשנ"א). ציות ודמוקרטיה. בתוך: ח' לוריא ו-ח' מרנץ (עורכים), נבכי הדמוקרטיה. יחיד וחברה במשטר דמוקרטי (69-55). באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון.
אורוול, ג' (1945). חוות החיות. תרגום: א' יבין. תל אביב: עם עובד.
אורוול, ג' (1971). 1984. תרגום: ג' ארינך. תל אביב: עם עובד.
איזנשטדט, ש' נ' (2002). הדמוקרטיה ונפתוליה. פרדוקסים בדמוקרטיה מודרנית. תל אביב: אוניברסיטת משודרת משרד הביטחון ההוצאה לאור.
אריאלי, א' (1970). פרק המבוא. בתוך: א' דה-טוקוויל. הדמוקרטיה באמריקה. תל אביב: מוסד ביאליק.
בראכר, ד' ק' (1987). הדיקטטורה הגרמנית. תרגום: א' מגן. תל אביב: עם עובד.
גביזון, ר' (1999). ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. מתחים וסיכויים. ירושלים: מכון ון-ליר.
גולדינג, י' (תשל"ב). בעל זבוב. תל אביב: עם עובד.
דאל, ר' (2003). על הדמוקרטיה. תרגום: ש' אליעזר-פלד. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
דה-טוקוויל, א' (1970). הדמוקרטיה באמריקה. תרגום: י' טברסקי. תל אביב: מוסד ביאליק.
הובס, ת' (1962). לוויתן. תרגום: י' אור. ירושלים: מאגנס.
טוני, ר' (1975). חירות ושוויון. בתוך: צ' בטשא ו-א' יסעור (עורכים), משנות מדיניות בעת החדשה, כרך ב (763-755). ירושלים: נוימן.