הסדרי נגישות
עמוד הבית > מדעי הרוח > ספרות ושירה > ספרות > סיפורי מיתולוגיהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > דתות העולם העתיקעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ערים, מדינות ואימפריות > יוון העתיקה > תרבות ודת
מפה : מיפוי והוצאה לאור


תקציר
מסיפורי המיתולוגיה היוונית - על מה רבו אכילס ואגממנון, מגיבורי מלחמת טרויה?



המיתולוגיה היוונית : המריבה בין אכילס לאגממנון
מחבר: אהרון שבתאי


באביב השנה העשירית למצור על טרויה פרצה קטטה בין אַכילֵס לאַגַמֶמְנוֹן. אכילס פשט על בעלי-בריתה של טרויה, וכבש ערים רבות בארץ ובאיים. בחלוקת השלל קיבל אגממנון את כְריסֵייאיס בת כְריסֵס כוהן אַפּוֹלוֹן. כריסס בא אל הספינות עם כופר רב על-מנת לפדות את בתו, אבל אגממנון דחה בגסות את בקשת הכוהן הזקן ושילח אותו בחרפה. כריסס התפלל אל אפולון לריב את ריבו, והאל נענה לתפילתו. הוא ירד מאוֹלימפּוֹס, וירה את חיציו במחנה היוונים. תשעה ימים השתוללה מגיפה במחנה, עד שאכילס כינס את הצבא לאסיפה. כשהודיע הנביא קַלכַס שאפולון לא יניח ליוונים כל עוד לא ישיבו לכוהן את בתו, תבע אגממנון שיינתן לו כיבוד אחר במקומה של כריסייאיס. אכילס הזכיר לאגממנון שכל השלל כבר חולק וגינה אותו כרודף בצע. לשמע הדברים אגממנון התרתח. הוא הכריז שאמנם יחזיר את כריסייאיס לאביה, אבל כפיצוי יקח את בְּריסֵייאיס, הנערה שניתנה בחלוקה לאכילס; הוא עצמו יוביל אותה מאוהלו של אכילס, כדי שבן פֵּלֶאוּס ייווכח בעליונותו, וגם האחרים ילמדו שיש לציית למצביא היוונים.

אכילס עמד לשלוף את חרבו כדי לקטול בו במקום את אגממנון, אבל האלה אַתֵנָה נעמדה מאחוריו באין-רואים, נגעה ברוך בשערו הזהוב ושידלה אותו להתאפק. הוא אחז בשרביטו ונשבע באוזני הנאספים, שכשם שהשרביט שהיה פעם ענף לא יצמיח עוד עלים ודליות, כן יבוא יום שבו יתגעגעו היוונים לאכילס; הדבר יקרה לאחר שהֶקטוֹר בן פְּריאַמוֹס יקטול רבים מהם, ואז יתחרט אגממנון על שפגע בכבודו של הגדול בגיבורים. בדברו השליך אכילס את השרביט המקושט במסמרי זהב, לאות שהוא פורש מהשתתפות במלחמה.

כשהתפזרה האסיפה, הֵשיט אוֹדיסֶאוּס בספינה את כְריסֵייאיס אל אביה בכריסה. שם ערכו זבח, והכוהן התפלל לאפולון שיניח ליוונים. בד בבד יצאו שליחי אגממנון אל מחנה המירמידוֹנים, ופַּטרוֹקלוֹס מסר לידיהם את בריסייאיס. באותה שעה ירד אכילס אל החוף, קרא בדמעות לתֵטיס אמו, וזו עלתה אליו מנבכי הים. הוא סיפר לה איך גזל ממנו אגממנון את נערתו, וביקש שתשפיע על זֶאוּס לסייע לטרויאנים להכות ביוונים, עד שאגממנון יכיר בעוול שעשה. אכילס ידע שזאוס הוגה לאמו חיבה, מאז שהצילה אותו כאשר קשרו עליו יתר האלים, ולכן קיווה שיענה לה. תטיס עלתה לאוֹלימפּוֹס ושטחה לפני זאוס את הבקשה. על אף שמלך האלים לא שֹשֹ לריב עם הֵרָה, שתמכה בקנאות ביוונים, נעתר זאוס לבקשתה של תטיס, וההר הקדוש רעד כשהאל הנהן לה בראשו.

אלא שאז נראה היה לפתע שנמצאה דרך לסיים את המלחמה. כשנערכו הצבאות לקרב, יצא הֶקטוֹר אל היוונים והציע שייערך עימות בין פאריס למֶנֶלַאוֹס. המנצח יזכה בהֶלֶנָה ובאוצרותיה, והצדדים יכרתו ביניהם ברית שלום. בשמחה השליכו הלוחמים את הנשק, קרבו זה אל זה, ולאחר שזבחו כבשים ונסכו יין נשבעו לקיים את ההסכם. ההתמודדות לא נמשכה זמן רב. עד מהרה תפס מנלאוס בקסדתו של פאריס, גרר אותו בשדה והיה ממיתו אלמלא אפרודיטה, שניתקה את רצועת הקסדה, ובסתר ערפל נשאה את פאריס אל ביתו בטרויה.
בעוד פאריס והלנה מתעלסים בחדרם הבשֹום, שוטט מנלאוס בשדה וחיפש את יריבו שנעלם. מכיוון שלא מצא אותו, נראה היה בעליל שזכה בניצחון. ואולם הרה, ששאפה לעשות שפטים בטרויה, פעלה לשבש את ההסכם. ביוזמתה ירדה אַתֵנָה אל שורות הטרויאנים; היא לבשה את דמותו של לַאוֹדוֹקוֹס בן אַנְטֵנוֹר, ניגשה אל הקַשָת פַּנדָרוֹס, ובשמו של פאריס דיברה על ליבו שיירה למוות במנלאוס. ביד אמונה שילח פנדרוס חץ, אך אתנה דאגה שהחץ יסטה קלות ממסלולו, ומנלאוס רק נשרט. למראה הדם שניגר על חגורת אחיו קבע אגממנון בזעם שהברית הופרה, וערך מייד את חילותיו לקרב.

במערכה זו הצטיין דיוֹמֶדֵס. לאחר שנפצע מחיצו של פנדרוס, הוא קם על רגליו, הרג את פנדרוס, ובאבן כבדה פגע באַיינֵיאַס. כשאפרודיטה חשה להציל את בנה, פצע דיומדס בחניתו את ידה הענוגה, והיא נמלטה לאולימפוס לבכות בחיק אמה דִיוֹנֵה. אז תקף דיומדס את אפולון. שלוש פעמים הסתער עליו, ושלוש פעמים הדף אותו האל במגינו. רק בפעם הרביעית, כשאפולון הזכיר לו בקול רועם את ההבדל הנחרץ שקיים בין אלים לבני-אדם, דיומדס נרתע. האל נשא את אייניאס לטרויה, ושם ריפאו לֵטוֹ ואַרטֶמיס את פצעיו.

בינתיים ירדה אתנה לשדה-הקרב, נעמדה במרכבה לצד דיומדס, ועודדה אותו לתקוף את אַרֵס שנלחם בשורות הטרויאנים. בסיועה הוא נעץ את חניתו בבטנו של האל האַלים, שנמלט בזעקה לאולימפוס. אז חש הֶקטוֹר לטרויה, וביקש מהֵקַבֵּה אמו שתתפלל לאתנה ותתחנן בפניה שתחוס על הטרויאנים ותבלום את דיומדס. אך אפילו השמלה הנהדרת שהכוהנת תֵאַנוֹ פרשֹה על ברכי צלם האלה לא ריככה את ליבה. בדרכו חזרה למערכה הלך הקטור לפגוש את אַנְדְרוֹמַכֵה אשתו, שחרדה לבעלה ועלתה עם בנם אַסְטִיאַנַקְס אל מרום החומות להתבונן בשדה-הקרב. בבכי התחננה אנדרומכה בפני הקטור שיחוס עליה ועל הילד ולא ייצא לקרב, לבל תתאלמן ובנם יתייתם מאביו.
אנדרומכה היתה בתו של אֵאֶטִיוֹן, מלך תֵבֵּה שבקיליקיה. אכילס הרס את העיר, הרג את שבעת אחיה של אנדרומכה, ואת אאטיון שרף על מוקד עם נשקו. את העובדות המרות האלה הזכירה אנדרומכה באוזניו של הקטור, ודיברה על ליבו שיישאר לצידם בעיר כיוון שרק הוא נותר לה:
הקטור, הן אתה ורק אתה אבי וגם אמי,
אתה אחי, אתה גם בעל נעורי הרענן!
הקטור ענה לה שגם בקרבו מקננת אותה דאגה. ליבו יודע שטרויה תיכבש לבסוף, אך ככל שהוא מצטער על בני עמו שיישמדו ועל גורל הוריו ואחיו שיתגוללו הרוגים, אין דבר שמכאיב לו יותר מהמחשבה שיום יבוא, ואחד היוונים יוביל אותה כשפחה בוכייה, והיא תיאלץ לארוג או לשאוב מים באחת מערי יוון. כך אמר לה הקטור הנהדר, וגחן לחבק את בנו, אך הילד התחמק בצווחה אל חיק המינקת. דמות אביו החמוש מילאה אותו פחד. הוא נבהל מברק הנחושת ומציצת שער הסוס המתנפנפת על הקסדה. למראה הילד הנפחד פרצו הוריו בצחוק. הקטור הסיר את הקסדה והניח אותה על הקרקע, ואז הרים את הילד, נשק לו, והתפלל לאלים שבנו ידמה לו בכול ואף יעלה עליו בסגולותיו. בכלותו להתפלל הניח את הילד בחיק אמו, וזו חייכה אליו בעיניים דומעות. בחמלה ליטף אותה הקטור ואמר: "אל תדאגי לי, חביבה, ואל תצטערי. לא יטלטלו אותי לשאול, אלא אם כן נגזר הדבר משמים. הן איש לא נמלט מגורלו, לא הלוחם ולא מוג הלב. לכן לכי לביתך, ועשי את מלאכתך עם הנשים, ואילו הגברים ימלאו את תפקידם במלחמה, ויותר מכולם אנוכי."

כל אותו יום השתולל הקרב, וחללים רבים נפלו משני הצדדים. לבסוף התמודדו הקטור ואַיַאס לעיני שני המחנות. שעה ארוכה הטילו חניתות ואבנים זה בזה, עד שהלילה ירד, ושני הכרוזות, טַלְתִיבְּיוֹס היווני ואידאיוֹס הטרויאני, שמו קץ לעימות. שני הגיבורים נפרדו כידידים. הקטור נתן לאיאס את חרבו המקושטת במסמרות כסף, ואיאס העניק להקטור חגורת ארגמן.
למחרת הוכרזה שביתת נשק. אלה ואלה הביאו לקבורה את המתים. אותו יום הקימו היוונים חומה גבוהה שתגונן על ספינותיהם. הם קבעו בה שערים, וחפרו לרגליה תעלה עמוקה.

למחרת החליט זאוס לממש את הבטחתו לתֵטיס. לכן אסר על האלים לקחת חלק במלחמה ולסייע ליוונים או לטרויאנים. הוא עצמו ירד במרכבתו אל ראש הר אידָה, והשקיף בהנאה על הקרב שהתחדש. בהגיע שעת צהריים נטל את מאזני הזהב, שם בשתי הכפות את גורלות האבדון והמוות, וכשהניפם כבדה כפם של היוונים. מרגע זה הם נהדפו לאחור, והצטופפו בבהלה בין הספינות והחומה. הקטור דלק אחריהם, זינב בנכשלים, ואלמלא ירדה החשיכה היה חוצה את התעלה ושורף את הספינות. את הלילה הזה עשו הטרויאנים במישור, לאור אלף מדורות שהציתו בין הנהר קְסַנְתוֹס לתעלה.

לפריט הקודם
לפריט הבא

ביבליוגרפיה:
כותר: המיתולוגיה היוונית : המריבה בין אכילס לאגממנון
שם  הספר: המיתולוגיה היוונית
מחבר: שבתאי, אהרון
עורך הספר: דאור, דן
תאריך: תש"ס - 2000
בעלי זכויות : מפה : מיפוי והוצאה לאור
הוצאה לאור: מפה : מיפוי והוצאה לאור
הערות: 1. מיתוסים: סידרה בעריכת דן דאור
2. עורך אחראי: יהונתן נדב
3. עריכה: אלי הירש
עורכת משנה: קטיה בנוביץ
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית