|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > מבוא לספרות התלמודית > ספרות האגדהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > יחיד וחברה > מבנה החברה ומוסדותיה |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
|
הלומד מסכת תענית מוצא עצמו בסיטואציה משברית. מעינות ושמים נסכרים, ושביתת זרע וקציר מאימת להכות בכל אשר בו רוח חיים. חכמים העומדים נוכח היובש המאיים להמית, פונים כדרכם לתורה, דורשים בה ומעמידים מערכת מפוארת של הלכות המבנות סמנים בעלי עוצמה פיוטית. המעיין בדרכי למודם של חכמים מגלה את מבני העומק של יחסי אדם וקודשא בריך הוא, עליהם נתמך בנין הלכתי זה, שהועמד לעת צרה. חכמים הם אלו אשר מעמידים את צירי הקיום של הקהילה היהודית בתוכה הם חיים, וזאת מכח ידיעתם את התורה ומתוך עומק עיונם והשגתם ביחסי אלהים ואדם, עיון הנעשה מתוך שיג ושיח דרשני בתורה. הקהילה המקבלת עליה לחיות לפי הפרמטרים שהותוו בבית-המדרש, מכירה ביושבי בית-המדרש כבעלי הידיעה כיצד ראוי לעצב חיי פרט וציבור, נוכח פני ה'. אף חכמים מכירים בעצמם כבעלי הידיעה והיכולת לבנות את אותו מבנה ארכיטקטוני מפואר וממוסד של תורה-שבעל-פה עליו יכונו חיי עם ישראל. אל לנו להיות מופתעים, אם כן, כאשר נמצא חכמים נוטלים לעצמם את הזכות והאחריות לפתור את המצב המשברי לתוכו נקלע העולם בעת בצורת. שהרי לא נתקלקל העולם אלא בשל האדם שעיוות דרכו ולא יתוקן העולם עד אשר ישוב האדם ויישיר דרכו לפני ה'. וכך מספר התלמוד:
תרגום: כובד המשקל והאחריות רובצים על חכמים לא רק בעיצוב דרך התענית מתוך לימודם את התורה ובגזירת התענית מכח האוטוריטה לה זכו, אלא גם בהשתתפותם כלומדי התורה בתענית, שהרי יכולתם לעצב עולם הלכתי בכל תחומי החיים היא זו אשר עושה אותם קרובים לסוד החיים. משום כך כאשר גדולי הדור בטוחים שלומדים הם כראוי ושלא נכשלו בעובדא בישא – על הגשם לבוא. ואם אין הוא בא, ישנו מעכב חיצוני – המון העם אשר אינו ראוי לכך. החכם הוא האישיות אשר בכוחה לפנות לקדוש ברוך הוא כדי שיפתח את אוצרו הטוב. בידו המפתח לאוצר זה, מפתח המצוי בתורה ובדעת מתוכם צומחת דת מוסדית בה יחסי אדם לקונו מעוצבים היטב. קו מחשבה זה אופיני לרבה הבוטח בכוחם של חכמים ותורתם. אך דרך מחשבה זו מבטאת רק קוטב אחד במסכת. הלכות מסכת תענית עומדות במתח שבין הרצון לזעזע את אושיות ההוויה באקט חד-פעמי, לבין האילוץ, האינהרנטי לאופיה של ההלכה, לקבע אקט זה במסגרת רגולרית. ההלכה, ככל חוק, יוצרת מסגרת קבועה. בתרבות הלכתית גבוהה כמו זו המתעצבת בימי חכמים מותווה יחס האדם לאלוהיו בעיצוב משוכלל לעילא. ברגעי אסון בהם עומד עולמו של אדם על סף חורבן, מאמץ המאמין את כל תעצומות נפשו על מנת לפתוח את שערי שמים הנעולים. דרך אחת לפתוח שערים אלו היא שימוש בקוד אותו מסרו חכמים בהלכה. אך יש ולמרות הקוד אשר ניתן בידי ישראל, באים בנים עד משבר וכוח אין ללידה. משבר זה הוא המטלטל את מסכת תענית אל הקוטב האחר, בו מספר דרגות זו רדיקלית מזו. תחילתה של תנועת המטולטלת מסיטה אותנו מרבה וחכמי ההלכה אל חוני וזרעו: אבא חילקיה ואשתו וחנן הנחבא (בבלי, תענית כ"ג ע"א-ע"ב) כמו גם אל רבי חנינא בן דוסא (בבלי, תענית כ"ד ע"ב). הללו אינם שייכים לחוגם של חכמים. קשריהם עם הקדוש ברוך הוא אינם מבוססים על התבניות ההלכתיות כי אם על רגישות דתית ומוסרית היחודית להם. חכמים מכירים בהם ויודעים שכוחם של חוני ובני משפחתו יפה מכוחם הם לעתור לקדוש ברוך הוא בעיתות בצורת. הם מתחקים על הנהגותיו של אבא חילקיה אשר ניכרת בהם חותם אישיותו הפרטית, המפלסת מבלי להסתייע בדרשות פסוקים, את דרכה לה'. בחנן הנחבא מתבטא ביתר שאת השוני בין רבה לבית חוני:
תרגום: חנן הנחבא בפניתו אל הקדוש ברוך הוא מאמץ את דפוס היחס הדתי הבסיסי: יחס אב-בן. אין הוא משכללו בכלום. אדרבא, פניתו לקדוש ברוך הוא נשענת על "טעותם" של הילדים שאינם יודעים להבחין במשמעותו הכפולה של היחס אב-בן. מאותו מקום בו המחשבה טרם למדה את סוד הדיפרנציאציה פונה חנן הנחבא לקדוש ברוך הוא כשהוא מנסה להחיות בתוכו את היחס הראשוני לה', את הפניה נעדרת התחכום, הרחוקה מרפלקסיה מודעת ומתרבות דתית מורכבת. דרך פניתו של רבה ודרך פניתו של בית חוני מבטאים נקודות יחס שונות לריבונו של עולם. אך התלמוד טורח להביא בפנינו מקרים בהם תהליך השתנות נקודת היחס אצל חכם מתרחש תוך כדי הנסיון לצאת ממיצר המשבר. סיפורים המשקפים תהליכים אלו מצויים בדף כ"ד ע"א, ומובהק והשלם שבהם מתייחס לרב פפא:
תרגום: רב פפא גזר תענית סיפור זה משרטט את מסלול תנועת תודעתו של החכם. רב פפא מודע לחכמתו ולכושר הנהגתו הנובע מחכמה זו ועל כן גוזר תענית. שני מרכיבים לפנינו: האחד, התענית – שהיא מערכת הלכתית שלמה אשר את פרטיה אנו יודעים מתוך דברי חכמים. השני, הגזירה שהיא מעשה של הנהגה דתית תקיפה. פעולות אלו הנעשות מתוך העולם ההלכתי ניכרת בהן תחושת הביטחון הנובעת מצעידה בדרך הכבושה בה פסעו רבים ואשר עיצבוה גדולי החכמים, אשר רב פפא אחד מהם. ולא אתא מיטרא. כשלון הרוח הבוטחת, המודעת ליכולתה גורם לרב פפא להפנות מודעתו לגופו שחלש. הוא מחזקו בדבר מאכל ופונה מתוך הקערה לבקש רחמים. רב נחמן ער לצרימה שבקריאת המצוקה על השובע ומאיר לו, אירונית, על כך. רב פפא מאבד לרגע בעיני עצמו את מעמדו כחכם היודע שבילי הלכה לרקיע ונותר כפפא, מבויש ונבוך מול הקדוש ברוך הוא. קריסה פנימית זו של רב פפא ושיבתו ליחס הדתי האלמנטרי כל-כך נוכח האלוהים, היא זו שמונעת את העולם מלקרוס. רגע החולשה הוא הרגע בו נתגלה רובד קיומי חדש ביחסו של רב פפא לאביו שבשמים, יחס של ביטול ערך עצמי ואובדן הדרך. חויה דתית זו שאין לה בצידה משנה סדורה שתצרין אותה לדבר הלכה – היא זו שמושיעה. הדמויות שהובאו עד כה כולן מפורסמות בעולמם של חכמים. אך מסכת תענית אינה משאירה את קידמת הבמה, אקסקלוסיבית, לאותם אישים שנתפרסם טיבם. בעת רעב, כאשר הקיום האנושי הבסיסי נסדק, עולה ממעמקי התהום מי שהיה כסוי עד כה:
(בבלי, תענית כ"ד ע"א) תרגום: רב נקלע לאתר ההוא אותו 'מלמד' עוסק בתורה, אך ברמה הנמוכה ביותר, הוא מקריא לילדים. בודאי אין הוא יכול לעמוד בכפיפה אחת עם רב בכל הקשור לשיעור הקומה התורני היוצר, אך הוא זה המציל את העולם מיובש בשל עדינותו ביחסו לילדים. הרגישות שהוא מגלה לנפש זולתו, הכפוף לו במערכת היררכית, מהווה מחדל ליחסים הראויים להתקיים בין הקדוש ברוך הוא לעמו. גם כאן לפנינו תבנית אנושית בסיסית הבנויה על אינטואיציה ורגישות גבוהה שמקורה בחוית האדם הפרטי ולא בקונסטרוקציה הלכתית. והיא זו אשר מקשרת בין אדם לבוראו. עורך התלמוד שילב במהלך הסוגיה – מה שלכאורה עשוי להראות כסטיה – סדרת סיפורים המתייחסת לאנשים בעלי קרבה יחודית לקדוש ברוך הוא, ללא כל קשר לשעת משבר (בבלי תענית כ"א ע"ב-כ"ב ע"א). ביניהם בולט קטע מתוך סיפור המובא בדף כ"ב ע"א:
תרגום: ר' ברוקא מחוזאי היה מצוי בשוק של בי לפט ר' ברוקא זוכה לגילוי אליהו ופונה אליו רטורית כדי לדעת האם הוא בן העולם הבא. התשובה שלילית, ר' ברוקא, ככל שאר המון האדם אשר בשוק, אינו בן העולם הבא. בהמשך הסיפור נפגשים ר' ברוקא ואליהו באדם שהוא בן העולם הבא, וזאת בניגוד לחזותו. לאחר מכן מצביע אליהו על שניים נוספים שאף הם בני העולם הבא ואשר עיסוקם בחיים הוא לבדח את הבריות. מהי פעילותם של אותם אנשים המזכה אותם בעולם הבא, כיצד היא עומדת ביחס לעולמם של חכמים? בדחנים אלו מרבים צחוק בעולם. מולידים מרחב של הומור. גם מבלי להתחייב לתיאוריה שלמה על ההומור, ניתן לומר שההומור הוא הצעה אלטרנטיבית לדפוס הקונבנציונלי, ושמיפגש עם אלטרנטיבה זו יוצר חווית שחרור. מכאן התו האנרכי משהו הדבק בהומור לסוגיו. אלטרנטיבה משחררת זו אינה צומחת מתוך עולמה של הלכה שאנרכיה זרה לה – כלכל שיטת משפט וסדר. במסכת תענית מתוך מצוקת המשבר מתפנה חלל בתוך עולמה של הלכה. דפוסי יחס חדשים מתגלים כמפתחות לקיומו של אדם בעולמו של הקדוש ברוך הוא – בדחנים מתגלים כבני העולם הבא בעוד חכמים נותרים מחוצה לו. לפנינו איפה אופציה רוחנית הקוראת תגר על הממסד ההלכתי. זוהי אלטרנטיבה רדיקלית הטוענת שאותו בנין הלכתי שראשו אמור להגיע השמימה אינו מצליח לפתוח שערי שמים בעת משבר. משמעותה העמוקה של תנועת המטולטלת הנעה מרב פפא לפפא היא שהדת שהתמסדה לצורך בנית קשר תרבותי עמוק עם קודשא בריך הוא, איבדה את היחס הבסיסי והראשוני שמתוכו מתקיימים יחסי אדם לאלוהיו. החוויה הבין-אישית והחוויה הדתית בראשוניותן נבלעו והתמוססו בתוך תבניות הקבע ההלכתיות. יתכן ושיאה, הפרובוקטיבי כמעט, של תנועת המטולטלת מצוי בירושלמי פרק א' הלכה ה':
תרגום: נראה לרבי אבהו פנטקקה יתפלל ויבוא גשם פנטקקא כביכול נלקח מתוך סטיריקון של פליני. הוא חי את חייו ככהן לפולחן הנאותיו האסתטיות והגופניות. עולמו הופכי לעולמם של חכמים. פנטקקה אינו מוציא נשמתו מתוך חזרה בתשובה, הוא נשאר בתוך עולמו גם לאחר אותו מעשה חד-פעמי שארע לו. מה יש בו, אחרון הריקים מתורה ומצוות, שבשלו נענה ר' אבהו ואמר לו שהוא הראוי מכולם לבקש על הגשם. האשה העומדת מולו רואה בהשכרת גופה טרגדיה אותה היא מוכנה לשאת למען השב לה את בעלה. עולמה הוא אחר לעולמו של פנטקקה אשר טרגדיות מעין אלו מעטרות את עולמו הפנימי בחגיגת חושים חסרת ריסון. ואף על פי כן, פנטקקה נפתח לצרתה, מצמצם עצמו למענה ומוכר את אביזרי תשמישו(!) למענה. דוקא פנטקקה הנקי מכל ספיחי תשובה, שעשויים לעמעם את אורו של היחס הבין אישי, הוא המתאים לתאר יחס בסיסי ראשוני זה של פינוי מרחב לזולת בתוך האני, ללא כל פניה, אידיאולוגית או דתית. יחס זה הוא שמעורר אף את הקדוש ברוך הוא לפנות ליציריו מרחב מחיה ולהמטיר להם. שלב ראשון להצבת האלטרנטיבה לחכמים נעשה על ידי בית חוני ורבי חנינא בן דוסא. אלו פורשים מהנסיון המונומנטלי לבנות הלכה שתהיה דרך המלך עליה יצעד הציבור כולו. בנית ההלכה נעשתה מתוך התנצחות עיונית ואינטלקטואלית בתורה ובנפש האדם ביחסה לעולם ולאל. בית המדרש העמיד, לא פעם, את ההישגיות התחרותית, המדידה בקנה מידה חיצוני אוביקטיבי, כעמוד השידרה של אתוס תלמידי החכמים (לדוגמא: בבלי תענית, ד' ע"א). בית חוני, רבי חנינא ומלמד התינוקות, כולם מחפשים דרך פרטית לשלמות הנבנית מתוך העמקת הנפש בדרכה האישית. איכותה נמצאת לה מתוך אמת מידתה היא. צעד מרחיק לכת עוד יותר מתבטא בהצעת הבדחנים ופנטקקה כיסודם של עולם, היסוד ממנו משתקם העולם בשעת השפל. כל גאונותם של אלו נעוצה ביכולתם לחשוף את היחס האנושי הבסיסי לקיום, להעמידו בראשוניותו ורעננותו הלא קונבנציונלית. זוהי גאונות של מציאת תנועה והברה פשוטה שנקברו תחת מבנים כוריאוגרפים וווקאליים מפוארים, לעתים מפוארים מדי. הקול הפשוט נמצא מחוץ לבית המדרש. אין לו אלא נקודת ראשית הצירים – עליה היבנו חז"ל את עולם ההלכה – ממנו צומחת כל תנועה דתית ואנושית. קול זה יודעים להשמיע חנן הנחבא, פפא, המלמד, הבדחנים, פנטקקה והצדיקים הנסתרים. עצם העמדתם של חסידים ואף בדחנים וריקים כחלוצים לפני מחנה דורשי ה', הוא מרידה בעולמם של חכמים ובתבניות המהוקצעות אותן הנחילו כדרך לעבודת ה'. ניתן היה לצפות ששלילה מעין זו תמצא מקומה בספרות הרטית ולא היא, לפנינו שלילה רוחנית דתית רדיקלית שמתקיימת בתוך ספרותה הקנונית של התרבות הנשללת. באופן שכזה מצוי השעור הסותר, מוטמע לתוך עיסתה של הדת הממוסדת, מתסיסה ושומר על יסוד חיוני בתוכה. יאמר, שאף בטקס יום התענית המתואר בתחילת פרק שני, מורגשת החלפת ההנהגה המוסדית בהנהגה אלטרנטיבית, ותבניות הסמלים, כמו גם דברי הכיבושין מלמדים אף הם על כך. הכרתה של תרבות בגאוניה הנסתרים מבטאת את הכרתה בכך שלא הכל יכול שיהיה מואר באור התבונה החושף. שישנם רבדים, אשר לעולם יבוטאו באור הדמדומים שבו פוסע היחיד בדד. מחד אין תרבות יכולה להעמיד עצמה מתוך שלילת כל מבנה ממוסד. אך מאידך, מוצאים אנו בדפי התלמוד את ההכרה בצורך לשמר את כוח השלילה המפרה כשהוא נארג לתוך הריקמה התרבותית, ובאורח פרדוקסלי מחיה אותה. האלטרנטיבה הרדיקלית שנולדה מתוך סיטואציה משברית נשתמרה אף אחר עבור זעם השבר ואומצה במסכת תענית לתוך התרבות הממוסדת כשלילה עצמית חיונית. מסכת תענית מטרימה בשלילה זו זרמים רוחניים שצמחו בשלבים מאוחרים יותר בהיסטוריה היהודית*. ברמיזה שאף לחכם לא די בה, ניתן להזכיר שלושה ביטויים לזרמים שכאלו. בספר חסידים, היציריה המובהקת של חסידי אשכנז, מוצאים אנו את הספור המאפיין הבא: מעשה באדם אחד שהיה רועה בהמות ולא היה יודע להתפלל. ובכל יום היה אומר רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאילו היה לך בהמות ונותנם לי לשמרם לכל אני שומר בשכר ולך הייתי שומר בחינם כי אני אוהב אותך. וישראלי היה. פעם אחת היה הולך תלמיד חכם אחד לדרכו ומצא את הרועה שכך היה מתפלל. אמר לו שוטה אל תתפלל כך. אמר הרועה אליו היאך אתפלל. מיד לימד לו התלמיד חכם סדר ברכות וקרית שמע ותפילה על מנת שלא יאמר עוד מה שהיה רגיל לומר. לאחר שהלך אותו תלמיד חכם שכח כל מה שלימד לו ולא התפלל. וגם מה שהיה רגיל לומר היה ירא לומר מפני (שאותו) צדיק מנע ממנו. ראה אותו תלמיד חכם בחלום הלילה שהיו אומרים לו אם לא תאמר לו שיאמר מה שהיה רגיל לומר קודם שבאת אליו ואם לא תלך, תדע הרעה אשר תמצא אותך כי גזלת לי אחד מן העולם הבא. מיד הלך ואמר לו מה אתה מתפלל. אמר לו לא כלום כי שכחתי מה שלימדתני וגם צויתני שלא לומר אם היו לו בהמות. אמר החכם כך וכך בא אלי בחלום, אמור מה שהיית רגיל לומר. (סימן ה-ו כתב יד פארמה) שוב עומדים אלו מול אלו התלמיד החכם הארוגנטי שעמו תפילה מוטבעת במטבע והבור שתפילתו מוטבעת באהבה, המעמיד יחסים בלתי אמצעיים עם רבונו של עולם ואשר הוא בן העולם הבא. אף שורשה הרוחני של האמת האגדית אודות ל"ו צדיקים נסתרים הרואים פני שכינה, ואשר עליהם עומד העולם, מצוי במסכת תענית. אמנם במסכת סוכה (מ"ה ע"ב) מצוי המספר ל"ו אך האידיאל-טיפוס של הצדיק הנסתר נתגבש במסכתנו. על פי אידיאל זה אין העולם מתקיים מכוח הנהגתו הגלויה-הפוליטית, הכלכלית, המדעית ואף לא הרוחנית – זו הזוכה להכרה. העולם עומד על אלו שחותמם עליו אינו יוצא מתחום רשות היחיד והיחסים האינטימיים, איכותם הגאונית לעולם אינה מתגבשת לממשות פומבית. קדמת הבמה הגועשת אינה אלא פעילות מאחזת עינים, גיבוריו האמיתיים של המחזה חיים בעילום. מהם שנחשפת זהותם, בדיעבד, לאחר שפעלו לקיומו של עולם, כגבורים האלטרנטיביים במסכת תענית. מהם אף מתים בעילום, ומבלי שיתעד מי את קיומם ופועלם. מגמת החיפוש אחר חויות אנושיות ראשוניות ולו גם בסביבה אנטי-הלכתית מוצאים אנו בחסידות פולין, שהצמיחה מתוכה סיפורים דוגמת סיפורו של החוזה מלובלין, כפי שמביאו מ. בובר ב"אור הגנוז" עמ' 268 לפי "אהל הרבי": בלובלין דר איש בעל חטאים גדולים. בכל שעה שהיה מבקש לדבר עם הרבי היה הצדיק עושה את רצונו והיה משוחח עמו כעם מקורב ונאמן. הרבה חסידים נתרגזו על כך, ואחד היה אומר לחבירו: "כלום אפשר הדבר, שהרבי מכיר בראייה ראשונה את כל חייו של אדם עד כה, ואף קורא מעל מצחו את כל גלגוליה של נשמתו, אינו רואה שאדם זה הוא בעל חטאים? ואם הוא רואה, איך אפשר שהוא בא עמו במגע ומחשיבו עד כדי להרבות שיחה עמו?". סוף סוף אימצו את לבם, ניגשו אליו ושאלו אותו. השיב להם: "ודאי יודע אני זאת כמוכם. אבל הרי ידוע לכם, כמה אוהב אני את השמחה ושונא את העצבות. ואיש זה הוא חוטא גדול כל כך – חוטאים אחרים מתחרטים על-כל-פנים לרגע אחד, לאחר שחטאו מצטערים רגע אחד ואחר-כך הם חוזרים לסורם, ואילו זה אינו יודע שום צער ושום מחשבה של עצב, אלא הוא דר בתוך שמחתו כבתוך מגדל. והנה זוהרה של שמחה זו כובש את לבי. במסכת תענית מוצגת אפשרות אנטי-ממסדית לראיית גיבוריו של הקיום האנושי בעולמו של ה'. באפשרות זו חכמים נדחים ותחתם מופיעה גלריה של דמויות, חלקן מוכרות משכבר כבעלות קשר מיוחד, לא הלכתי, לקדוש ברוך הוא, חלקן נסתרות, וחלקן אף בעלות מעמד שלילי בעיני החברה ההלכתית. את כל אלו השכילו חכמים לקיים, לא בשולי תרבותם כי אם ביצירתם הקנונית הגדולה – התלמודים. אפשר שהשורש המקראי ממנו למדו חז"ל אפשרות זו וכלילתה בתוך הספרות הקנונית מצוי בנביאי הכתב בכלל ובנבואות עבד ה' בישעיהו בפרט. וכשם שחז"ל קיימו אפשרות זו שלמדוה מהמקרא ואף חדשו בה, דורות מאוחרים למדוה מחז"ל וחדשו בה. * ראה מאמרו של גרשם שלום בספר 'עוד דבר', ל"ו צדיקים נסתרים במסורת ישראל, עמ' 204-199, הוצאת עם עובד, תש"ן, הדן במקורותיה ההסטוריים של אגדת ל"ו צדיקים נסתרים.
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
