מראה מקום : בית ארבעת המרחבים- חיי היום יום בתקופת המקרא

מבוא

בביתן הקרמיקה שבמוזאון ארץ ישראל נמצא שחזור ייחודי של הבית הישראלי הטיפוסי לתקופת המקרא, המכוּנה "בית ארבעת המרחבים". שחזור זה עוזר לנו לשפוך אור על חיי היום-יום של אבותינו בתקופה זאת. זהו תיאור בלתי אמצעי לחיים בתקופת המקרא, והוא הופך את העבר למוחשי, חי ומרתק.

בשחזור של הבית מתקופת המלוכה נבנתה קומת הקרקע ובה חצר וחדרים, אשר בהם מוצגים החפצים, כלי היום-יום והמתקנים האופייניים לבית. בעזרת כלים אלה מתעורר הבית לחיים וכמו מתמלא בקולות האנשים, בשקשוק הכלים וברֵיחות העולים מסירי הבישול. הכלים בבית תורמים להבנת הסיפור האנושי-תרבותי העומד מאחורי החפץ והמבנה הדומם, והם מחברים בין הממצא החומרי לממצא הכתוב, כפי שהוא מתואר בתנ"ך.

הבית הישראלי הטיפוסי הכיל ארבעה מרחבים: חצר שנחלקה לשתיים - מחציתה מקורה ומחציתה קטורה (פתוחה לשמים, ללא קירוי); ושני חדרים, אשר הכניסה אליהם הייתה מן החצר הקטורה.

מן החפירות הארכאולוגיות עולה כי הייתה קיימת קומה שנייה – "עלייה", ולעתים נמצאו מדרגות, אשר הוליכו אל העלייה.

חלקי הבית ותכולתו:

החצר הפתוחה

נמצאת במרכז הבית ומאפשרת כניסת אור ואוויר לכל החדרים.

ניכנס אל הבית דרך הפתח הקבוע בקיר. פתח זה היה סגור בדלת העשויה עץ, ועליה מרמז הכתוב: "הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ" (משלי כו, 14) וגם בבראשית: "וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו: (בראשית יט, 6). ואכן, מן החפירות עולה כי בפתחיהם של בתים רבים נמצאו אבני סף מסותתות, שקעים (פותות), וצירי אבן חלקים ומלוטשים (בגלל התנועה הסיבובית). שאר חלקי הדלת, שהיו עשויים עץ, לא שרדו.

בחצר זאת עסקה עקרת הבית במלאכת הבישול והאפייה: בפינת החצר מצויה כירה פשוטה של אבנים ועליה התבשל המרק, ובתנור החרס, הממוקם אף הוא בחצר, נאפו הלחם והבצק.

סיר הבישול על הכירה

החצר המקורה

בחלק זה של החצר נבנתה תקרה שנתמכה על ידי ארבעה עמודי עץ. קטע זה של החצר, שלא היה מופרד בקיר, היה מואר יותר משאר חדרי הבית, ובו עסקה האישה בטווייה ובאריגה. כאן נמצאה קערה לשזירת החוטים, וכאן גם היה קבוע נוּל המשקולות בין שניים מהעמודים. בצד העמודים מונח קנקן מים גדול ובו פכית לדליית המים לשימוש יום-יומי ליושבי הבית.

מלאכת הטווייה הייתה אחת המלאכות המובהקות שהנשים עסקו בהן בזמנן הפנוי. הטווייה הפשוטה נעשתה בידיים: יד שמאל סובבה את הסיבים, ויד ימין גילגלה אותם על הירך. מכשיר הטווייה הוא מוט דק המחוּדד בקצהו: סמוך לקצה מושחלת משקולת שבעזרתה המוט מסתובב במהירות, ובקצה מצוי וו מתכת המושך את הסיבים מן הפקעת ואלו נצמדו בזמן הפיתול וכך הפכו לחוט.

סביב שמו של מכשיר הטווייה - "כּישוֹר" - קיימת מחלוקת: האם זהו שמו של המכשיר כולו או שמא הוא מציין רק חלק מהמכשיר - המוט או המשקולת. כך יש גם התלבטות לגבי הפלך.

בדרך כלל היו טוֹוִים את החוטים מצמר כבשים או מסיבי פשתן. לאחר הטווייה היו כורכים את החוט לסליל אשר שימש לאריגה.

מלאכת האריגה נעשתה על גבי נול המשקולות הבנוי מקורות עץ, ולכן אין מוצאים בחפירות את קורות הנול אלא רק את המשקולות, שהיו עשויות מטין, מחרס או מאבן. בעבר הועלו השערות רבות לגבי תפקידן של המשקולות (גופי חימום, משקולות לדַיש, ואפילו פקקי טין). אבל גילוין באתרים מתקופת הברזל, בדיוק בצורה שבה נשמטו מהנול, וסידורן בשורה אחת או שתיים, מצביע על כך שמקורן בנול. בתל קסילה הבחינו החוקרים על דפנות החורים בפסי צבע כחול, המעידים על כך שהאריגים שנארגו על הנול היו צבועים. הנול היה בנוי כך שבין העמודים הייתה מונחת קורת הכובד של השְתי, אליה היו קשורים חוטי השְתי, ועליה גולגל הבד הארוג. בקצה התחתון נמתחו קבוצות חוטי השְתי על ידי המשקולות הקשורות אליהם. החוטים היו מפוצלים לשניים ומחציתם היו מחוברים אל מנור האורגים, אשר משיכתו קדימה גרמה לכך שנוצר רווח שדרכו העבירו את חוטי הערב. האריג המתקבל היה חזק ועמיד ביותר, ולעתים עוטרו האריגים בפסים צבעוניים. על נול כזה היה אפשר לארוג אריגים שרוחבם עלה על 2 מ'.

נוּל המשקולות (משוחזר) בין שני עמודי החצר

בספר משלי (פרק לא, 24-10) נמנים עיסוקיה הרבים והמגוּונים של עקרת הבית, וביניהן המלאכות החיוּניות של הטווייה והאריגה:

(י) אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ:
(יג) דָּרְשָׁה צֶמֶר וּפִשְׁתִּים וַתַּעַשׂ בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ:
(יח) [...] לֹא יִכְבֶּה בַלַּיְלָ {בַלַּיְלָה} נֵרָהּ:
(יט) יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ:
(כ) כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן:
(כא) לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים:
(כב) מַרְבַדִּים עָשְׂתָה לָּהּ שֵׁשׁ וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁהּ:
(כג) נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ:
(כד) סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי:

החדר המערבי

נַפנה מבט אל החדר ובו משוחזר המזווה והמטבח. בפינת החדר אוחסנו מצרכי המזון בקנקנים בעלי בעלי בסיס מחודד ופתחים בגודל שונה. המזון הלח - השמן והיין – הוחזק בקנקנים בעלי פתח צר, ואילו המזון היבש - הקמח, הגרעינים והקטניות - הוחזק בקנקנים רחבי פיות. הקנקנים היו בעלי בסיס מחודד, והיו טומנים אותם באדמה - וזו, בקרירותה, עזרה להם לשמר את המזון. הכמות הגדולה של כלי האגירה משקפת את מציאות החיים בחברה החקלאית הקדומה, שבה התוצרת החקלאית נשמרה מעונה חקלאית אחת למשנֶיהָ ושימשה גם כאמצעי תשלום לסחורות אחרות.

במרכז החדר, מול הפתח הצר המחדיר אור ואוויר מן החצר הפתוחה אל החדר האפלולי והסגור, ניצבו רֵחיים של אבן לטחינה וגריסה. לכתישת מיני תבלינים שונים שימשו מכתשי בזלת קטנים.

אחת ממלאכות הבית העיקריות היא הכנת הלחם, וכפי שהמקרא מציין פעמים רבות – גם זו הייתה אחת ממלאכות הנשים המובהקות. הדגן שימש כמאכל עיקרי, ואת הקמח היה צריך לטחון סמוך לזמן האפייה. את אבני הרֵחיים, שעל גביהם נעשתה הטחינה, מוצאים ברוב האתרים הארכאולוגיים ברחבי המזרח הקדום.

את האור לחדר סיפקו נרות שמן שהוצבו בגומחות קטנות הקבועות בקיר. אורם של הנרות, וקול הטחינה של אבני הריחיים, היווּ עבור הנביא ירמיהו סמל לחיים שלווים: וְהַאֲבַדְתִּי מֵהֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל רֵחַיִם וְאוֹר נֵר:" (ירמיהו כה, 11-10).

על הדרגש המטוּיח מסודרים כלי אוכל ובישול למיניהם: סירי בישול, צלחות וקערות, פכי מזיגה ומסננת. רוב הכנת המזון בתקופת המקרא מהתוצרת החקלאית ומהחי נעשתה בבית, ועדויות לכך מצויות בכתוב: "וְגִדְעוֹן בָּא וַיַּעַשׂ גְּדִי עִזִּים וְאֵיפַת קֶמַח מַצּוֹת הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל תַּחַת הָאֵלָה וַיַּגַּשׁ:" (שופטים ו, 19)

החדר הדרומי

נעבור אל החדר המשוחזר כחדר המשמש למגורים, לאכילה ולקבלת אורחים. אנו מוצאים במקרא עדויות שבאמצעותן אפשר לתאר את ריהוטו של החדר.

כלי האוכל על גבי המחצלת, ובקצה החדר - פינת השינה וצפחות המים

השונמית הקצתה לאלישע עלייה קטנה: "נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה:" (מלכים ב ד, 10). רהיטים אלה, שנעשו מחומרים מתכלים (עץ, קש), לא שרדו ולא נחשפו בחפירות בתים מתקופת המלוכה בארץ. הריהוט המפואר, שנחשף בקברי הפרעונים במצרים או המופיע בתבליטים האשוריים, הוא מלכותי מכדי שישמש בסיס לשחזור רהיטיו של בית ישראלי רגיל. יש להניח כי בכל בית ישראלי היה ריהוט כלשהו, אך עדיין חסרות הראיות הארכאולוגיות המאפשרות את שִחזוּרוֹ.

בשני קצות החדר ממוקמות פינות השינה הרבודות, כנזכר במשלי: "מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי" (משלי ז, 15). כאן גם נמצא את צפחות המים, בדומה למסופר על שאול: "צַפַּחַת הַמַּיִם אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁתָו" (שמואל א כו, 16).

במרכז החדר מסודרים כלי האכילה על גבי מחצלת עגולה, המציינת את מקום השולחן.

על גבי מדף סמוך תלויה מראה עשויה ברונזה, שאפשר היה להסתרק מולה. גם בחדר זה היו מצויות גומחות ובהן נרות שמן שהאירו את החדר.

מן האמור במקרא ניתן לשער כי תִפקוּדיו של חדר כזה - מגורים, אכילה וקבלת אורחים - התרחשו בקומה העליונה, ב"עלייה". אך כאמור, עדיין לא נמצאו לכך הראיות הארכאולוגיות.