למעשה מ 1963 עד שהוא (נלסון מנדלה) יצא המנהיגות האמיתית של המהפכה של המאבק באפרטהייד ישבה כולה בכלא או הייתה בגלות. עבודת הפרך הייתה עבודה פיקטיבית לחלוטין. היו מוציאים אותם לשטח והיו אומרים להם: "רואים את ההר הזה? תתחילו לחצוב". ושעות על שעות הם פשוט חצבו חורים בסלעים. הוא גם שילם מחיר רציני מאוד בבריאות. עבודת הפרך הזאת, החציבה בסלעים גם הרסה לו את הראייה וגם את הברכיים. הם עמדו רוב הזמן על הברכיים. וגם הרס את המשפחה.

האפרטהייד במשך כל תקופת המאסר שלו ניסה לפתות אותו בכל מיני צורות ולתת לו שחרור תמורת הצהרה שהמפלגה שלו תפסיק את המאבק האלים. וב1985 הוא התחיל הידברות עם השלטון על אפשרות של שחרור והכרה במפלגה שלו. זאת אומרת שלמעלה מעשרים שנה הוא פשוט סירב לדבר איתם. לכן כשהכניסו אותו לכלא, ובודדו אותו, והרבה שנים הוא היה בתא – בבידוד מוחלט, נתקו אותו מהקהל בצורה כזאת שהשחורים בדרום אפריקה איבדו אמנם את המגע אבל נשארו עם הזיכרון. איפה שלא היה ניתוק זה בינו ובין האסירים, שיכלו להיחשף למגע איתו בכלא. ושם הייתה כל המנהיגות. המגע האישי איתו היה בו איזה שהוא קסם שאפשר לו להנהיג בלי יריבים בכלל. גם כשהוא נכנס לכלא הוא מנהיג שאין שום ערעור על המנהיגות שלו. זה 27 שנה שהוא בכלא לא קם אף אדם ואמר: "אני רוצה להיות המנהיג במקומו".