עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > אמונות ודעות > תורת הסוד
מחניים - במה למחקר, להגות ולתרבות יהודית


תקציר
בעת העתיקה הגבול שבין הרפואה העממית לאמצעי טיפול מאגיים במחלות לא היה חד-משמעי. המחבר מציג את יחסם של חכמים לסוגים שונים של טיפול, שהיו רווחים בקרב יהודי א"י ובבל. לדעת המחבר, חכמים עצמם, כמו שמואל, מראשי חכמי בבל, היו בקיאים בתחום זה, וניסו למצוא איזון בין הצורך והרצון למצוא מזור ומרפא, לבין שמירה על ההלכה.



רפואה מאגית בתלמוד
מחבר: שמואל קוטק


התלמוד נקרא גם "תורה שבעל פה" והוא גוף ספרותי ענק. השלד של הקורפוס – המשנה – נערך סופית בידי ר' יהודה הנשיא בראשית המאה השלישית לספירה. את פירוט החומר ועיבודו עשו כמה דורות של חכמים – קבוצה אחת עבדה בארץ ישראל ויצרה את התלמוד הירושלמי, וקבוצה אחרת יצרה בתפוצת בבל את התלמוד הבבלי. המלאכה נחתמה רק במאה החמישית והשישית. התלמוד הוא דיון הלכתי, אך מגוון הנושאים הנדונים בו רחב ביותר, ולכן אפשר להפיק ממנו מידע רב על דרך החיים ועל דרך החשיבה של היהודים בעת העתיקה ובימי הביניים המוקדמים. בין היתר אנחנו שומעים גם על עניינים רפואיים במישורים שונים ומשונים.

מטבע הדברים היינו מצפים למצוא עקבות רבים יותר של רפואה מאגית בתלמוד הבבלי. הרי ידוע שבתרבות הבבלית חלקה של המאגיה ברפואה היה מכריע, ואילו באזורים שבהשפעת המסורת ההלניסטית (כגון ארץ ישראל) שלטו דעות "הגיוניות" יותר המבוססות על תורת היפוקראטס וגאלינוס. אך מתברר שאין הבדל ניכר בין שתי הנוסחאות התלמודיות בתחום זה, והסיבות לכך הן שתיים. ראשית, בין שתי קבוצות החכמים היו תנועה מתמדת ותקשורת רצופה. שנית, התפיסות המאגיות רווחו בכל הסביבה הים תיכונית, כולל ארץ ישראל.

במקרא (התורה "שבכתב") נאמר מפורשות "מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז). התורה מזהירה את בני ישראל שלא לזבוח קרבנות לשעירים, היינו לשדים (הם כנראה למדו מהמצרים ומהכנענים מנהגים כאלה), ונוסףלכך נאסרו צורות שונות של כישוף (דברים יח, י-יב). אמנם ראוי להדגיש שכל האיסורים האלה אינם קשורים לריפוי, אך הגישה כלפי האמונה והשימוש במאגיה נראית שלילית באופן מוחלט.

לחשים בתלמוד

חשוב לציין שחכמים חששו לדבר אחד: לא לתת לעניינים מאגיים להתקרב לעבודה זרה, כלומר לאמונה בכוחות חיצוניים או בכוחות המתחרים עם עליונות הבורא הכל יכול. כל זמן שהטיפולים המאגיים נשארו בתוך המסגרת התאולוגית המונותאיסטית הטהורה, חז"ל היו מתירנים למדיי. נביא להלן תבנית של התפתחות התייחסותם של חז"ל לאורך מספר דורות.

במשנה נאמר (סנהדרין יא, א): "הלוחש על המכה אין לו חלק בעולם הבא" – זוהי הצהרה חד-משמעית וגורפת. מי שקורא פסוקים מן המקרא כדי לרפא, נחשב כופר בעקרונות היהדות. אי-אפשר לצמצם את המקרא ולהפכו כלי לריפוי. התלמוד מסביר שמדובר רק בפסוקים שבהם מוזכר שם ה'. מוזכר גם מנהג שנהגו רופאי אליל: ללוות אמירת הלחש ברקיקה, ונחשב מנהג זה לביזיון כלפי פסוקים מן התורה. ואף היו חכמים שטענו שרקיקה לצד שמאל או לאחור אינה אסורה אלא לצד ימין או קדימה בלבד – הצדדים המוגדרים חיוביים ובהם מצויה השכינה. מדיון זה אפשר ללמוד שבתקופה זו היה ביקוש רב ללחשים (לפחות בבבל).

בתלמוד נמצאות כמה נוסחאות של לחשים. נזכיר כאן את הלחש המומלץ למי שנתקע בגרונו עצם או חפץ כלשהו: מביאים עצם דומה, מניחים אותו על ראש הסובל ואומרים "חד, חד, נחית; בלע, בלע, נחית" (שבת סז ע"א). לשימוש הספציפי במילים בלחש זה היגיון מסוים: נחית (מובנו לנוע מטה) ובלע (שיבלע את העצם).

רוחות ושדים

מזמור צא בתהלים נקרא גם "שיר של פגעים":

לא תירא מפחד לילה [...] מקטב ישוד צהרים
יפל מצדך אלף, ורבבה מימינך, אליך לא יגש [...]
לא תאנה אליך רעה, ונגע לא יקרב באהלך,
כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך.

המזיקים רבים וקטב (או "קטב מרירי", ראו דברים לב, כד) הוא כנראה אחד מהם. בתלמוד מבחינים בין קטב הפעיל בבוקר לבין זן אחר המסוכן בצהריים ("ישוד צהרים"). השד של הצהריים היה מפורסם גם בתרבויות אחרות. נאמר עליו במדרש שהוא מסוכן במיוחד בחודשי הקיץ (מי"ז בתמוז עד לט' באב), וסביר להניח שמדובר במכת שמש או חום הגורמת לעילפון. השד נהג להסתתר מאחורי בתי כיסא, לכן ניתן לנחש שגרם שלשולים או דיזנטריה. "קטב" גרם לפחדים רציניים עד לימי הביניים, כפי שמובא ב"ספר חסידים" (במאה ה-13): "ילדים רכים פגשו בדרכם לבית הספר את השד "קטב מרירי" והתעלפו. רובם מתו ושניים חלו: עורם נקלף ושערם נתלש, אך בסוף החלימו (ספר חסידים, סעיף 549).

במשנה, גיטין ז, א מופיע הביטוי "מי שאחזו קורדייקוס". אם נתן גט לאשתו כשהוא תחת השפעתו של זה, לא עשה כלום. כבר בדור הראשון של האמוראים, כלומר בתחילת עריכת התלמוד, שאלו חכמים: קורדייקוס מהו, והסיקו שזה שמוש של שד הגורם לטירוף הדעת לזמן-מה. חשוב לדעת את שמו של השד כדי לכתוב קמע שישמור מפניו. זהו עיקרון חשוב במישור המאגי: רק כשאתה מכיר את שמו של השד ומשתמש בו להגנה, יש לך שליטה עליו. חשוב לציין שהדובר הוא מר שמואל, הידוע כמומחה ברפואה ובאסטרונומיה ונחשב "מדען" מספר אחת בכל הספרות התלמודית.

מתברר אפוא שבבבל של המאה השלישית לספירה לא הייתה הפרדה מוחלטת בין הרפואה האמפירית לבין הרפואה המאגית. הפרדה זו התרחשה מאוחר יותר, לפחות מצד המטפלים.

במקום אחר במשנה נזכר שד ששמו רוח קצרה (רוח קצרין בתלמוד). ייתכן שנחשב כגורם לקוצר נשימה (מחלת האסתמה?), אך הוא נקרא גם "בן נפילים", ונתפס כגורם למחלת הנפילה (אפילפסיה). נזכיר שבמקרא נאמר שבני ישראל לא יכלו לשמוע למשה "מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמות ו, ט), וכפי שמסביר רש"י: כל מי שהוא מיצר רוחו ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו" (שם). נראה שהמצוקה הנפשית תפסה מקום מרכזי בקוצר הרוח, וייתכן שכך אף בעניין השד הנזכר בתלמוד (בכורות מד ע"ב).

בכוח הפחד משדים אפשר היה לקדם השרשת חוקי היגיינה בעם. אנשים הנוגעים במאכלים עם ידיים מטונפות עלולים להיפגע משד הנקרא שיבתא. על אף שביום כיפור אסורה רחיצת הידיים, התיר פעם רבן שמעון בן גמליאל לאישה לשטוף יד אחת (ואף את שתיהן אם צריך) כדי לתת אוכל לתינוק (יומא עז ע"ב), וכל זאת "משום שיבתא". וראוי להוסיף שבעלי התוספות העירו על דברי רשב"ג שבמאה 12-11 בצרפת לא נהגו לשטוף ידיים לפני נגיעה באוכל, "לפי שאין אותה רוח רעה (קרי שד) שורה באלו המלכיות". מתברר שהאמונה בשדים בתרבות זו התרופפה ועמה גם המודעות לצורך בהיגיינה.

הלידה היא ללא ספק אירוע הטעון חרדות. לכן לא יפתיע אותנו אזכורו של שד המתמחה בתקיפת נשים "היושבות על המשבר", כלומר בעת הלידה, ושמו כודא (עבודה זרה כט ע"א). במשך הזמן צמחו נוסחאות שונות של קמעות לשמירה נגד לילית, השדה הראשית, המאיימת להמית גם את האם היולדת וגם את ילדה. לילית מתוארת בתלמוד כדמות נשית בעלת שיער ארוך וכנפיים. המדרש מספר שלילית הייתה אשתו הראשונה של אדם, אך הסתכסכה עמו וברחה לאזור ים סוף. שלושה מלאכים נשלחו להחזירה אך לשווא. מלאכים אלה נזכרים על קמעות לשמירה נגד לילית ושמם סנוי, סנסנוי, סמנגלוף. גם שמה של לילית, "חוץ לילית", היה כתוב על הקמע התלוי במקום מרכזי בחדר היולדת כדי להרחיקה. ראוי לציין שבתקופות קדומות התמותה בעת הלידה הייתה רבה בשל חוסר מיומנות לטפל במקרים מסובכים, וכן תמותת התינוקות והיולדות לאחר הלידה. שדה אחרת היא אגרת, בתם של נשיא השדים, הלוא הוא אשמדאי, ושל מחלת בת זוגו. אגרת נהגה להשתולל בלילות עם פמליה של שדים ושדות והזיקה לאנשים המעיזים לצאת בשעה מאוחרת. מסופר בתלמוד (פסחים קיב ע"ב) שאגרת פגשה את ר' חנינא בן דוסא (תלמידו המובהק של ר' יוחנן בן זכאי) ואמרה לו: "הייתי מאד רוצה להזיק לך, אך אתה זוכה לשמירה מלמעלה". ענה לה ר' חנינא: "אם כך הדבר, הריני גוזר עליך שלא תינתן לך יותר רשות להזיק לאנשים!" לאחר ויכוח ממושך ועקשני שניהלו השניים, הסכימה אגרת להזיק שני לילות בשבוע בלבד. מפגש דומה התרחש בין אגרת לאביי (מאה רביעית), ובמהלכו הסכימה אגרת להזיק אך ורק בסמטאות קטנות. סיפורים אלה ממחישים את סכנת הליסטים וכוחות הרע, כאשר ידוע שבלילה שוררת מידת הדין בעולם.

השותה מים בלילה, במיוחד מים שנלקחו מאגם או שנשאבו מנהר, מכניס את עצמו לטווח פגיעתו של שד המכונה שברירי. כדי להרחיק את השד יש ליידע אדם אחר המצוי שם או לומר: "אמרה לי אמי, הישמר משברירי, ברירי, רירי, ירי, רי", ואז ישתה מתוך כוס שקופה (פסחים קיב ע"א). מלכודת כזו, בדיבור ו/או בכתב, הייתה מפורסמת בעת העתיקה ובמהלך ימי הבינים. השד כאילו נתפס, מתמעט ונעלם. דוגמה דומה ידועה במאגיה הבין-לאומית ונקראת ABRACADABRA (אברקדברה).

כלב שוטה

נשיכת כלב הייתה ידועה מימים ימימה כאירוע מסוכן. כלב נגוע בכלבת נקרא בימי קדם "כלב שוטה". וכך הוא מתואר בתלמוד (יומא פג ע"ב): "תנו רבנן: חמישה דברים נאמרו בכלב שוטה: פיו פתוח ורירו נוטף ואזניו סרוחות [=נופלות] וזנבו מונחת לו בין ירכותיו ומהלך בצידי דרכים, ויש אומרים אף נובח ואין קולו נשמע". אחרי תיאור מפורט זה נשאלת השאלה מה גרם לכך? והתשובה: "רב אמר: נשים כשפניות משחקות בו; ושמואל אמר: רוח רעה שורה עליו". לכן מזהיר שמואל מלהתקרב לכלב וממליץ להמיתו מרחוק בחץ או בכלי אחר. האימה והפחד מפני כלב שוטה מתבטאות באטיולוגיה מאגית. רב סבור שהכלב נעשה נגוע בכוח המכשפות, ושמואל הרופא רואה בו שד, היינו כוח מזיק.

במשנה (יומא ח, ו) נאמר: "מי שנשכו כלב שוטה, אין מאכילים אותו מחצר הכבד שלו; ור' מתיא בן חרש מתיר". אפשר למצוא ברפואה העממית במקומות שונים את המנהג הנזכר לתת לנשוך מיותרת הכבד של הכלב השוטה. ברור שאכילת כבדו של כלב אסורה מטעמי כשרות; לעומת זאת במקרה של פיקוח נפש מותר לקחת תרופה ולעבור על דיני כשרות. אך חכמינו חשבו שאין בזה רפואה בדוקה, כפי שאמר מאוחר יותר הרמב"ם (פירוש המשניות, שם): "כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה". ר' מתיא בן חרש, שניהל ישיבה בעיר רומי, חשב שזו רפואה מקובלת, לכן התיר אותה. ואכן גם פליניוס הזקן, הסופר הרומי בן המאה הראשונה לספירה, מזכיר אותה. כאן חרגנו מתחום המאגיה והזכרנו סגולות התופסות מקום מכובד ברפואה העממית.

על הכשת בעל חיים ארסי אמר הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים, פרק יא, הלכה יא): "מי שנשכו עקרב או נחש, מותר ללחוש על מקום הנשיכה, ואפילו בשבת, כדי ליישב דעתו ולחזק לבו. אף על פי שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא, התירו לו כדי שלא תיטרף דעתו עליו". כאן אנו עדים לחשיבות שמייחס הרמב"ם לפן הנפשי של הטיפול הרפואי (ראו גם תוספתא שבת ז [ח], כג).

דרכי האמורי

עם ישראל הוזהר במקרא: "לא תלכו בחקות הגוי אשר אני משלח מפניכם, כי את כל אלה עשו ואקץ בם" (ויקרא כ, כג); "לא תלמד לעשות כתועבת הגוים ההם" (דברים יח, ט). אלו הם דרכי האמורי.

במשנה נאמר (שבת ו, י): "יוצאין [בשבת] בביצת החרגול, ובשן של שועל, ובמסמר הצלוב משום רפואה – דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אף בחול אסור משום דרכי האמורי". מאוחר יותר פסקו חכמים כר' מאיר: "אביי ורבא [הסכימו לאמר]: כל דבר שיש בו משום רפואה, אין בו משום דרכי האמורי" (שבת סז ע"א). אביי ורבא (מאה רביעית לספירה) חלקו לרוב זה על זה וכאן הסכימו פה אחד. ואף הרמב"ם (מאה 12), על אף גישתו הרציונליסטית, לא יכול היה להתנגד בצורה גורפת: "יוצא אדם [בשבת]... בביצת החרגול ובשן השועל ובמסמר הצלוב, ובכל דבר שתולים אותו משום רפואה, והוא שיאמרו הרופאים שהוא מועיל" (הלכות שבת, פרק י, הלכה יג). ב"מורה הנבוכים" (חלק שלישי לז) כותב הרמב"ם: "ואמרו בפירוש כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי; כוונתם שכל מה שמחייב אותו העיון הטבעי הוא המותר וזולת זה אסור". במילים אחרות, הרופאים אמורים לבדוק את יעילותם של אמצעים באלה לפי חוקי הטבע. ומוסיף הרמב"ם: "ואל יקשה עליך אותן שהתירום כגון מסמר הצלוב ושן השועל כי אלה באותן הזמנים חשוב בהם שהוכיחם הנסיון, לכן נעשו משום רפואה [...] שכל דבר שנתאמת נסיונו כגון אלו ואף על פי שאין ההיגיון מחייבו, מותר לעשותו, והרי הוא משום רפואה". הרמב"ם נמצא בדילמה, וקשה לו להתיר דברים שאינם מועילים לפי חוקי הטבע. ייתכן שלסגולות אלו השפעה מסוימת כאשר החולה מאמין בתועלת שלהן, כפי שראינו בעניין הלחשים על נשיכת נחש ועקרב. כבר בימי הביניים חשו באי-נעימות הרמב"ם בעניין הסגולות (ראו תשובות הרשב"א – הוא ר' שלמה בן אברהם אדרת, מאה 13, תשובה תיג).

נשאר לנו להזכיר את האינדיקציות של סגולות אלו המוזכרות במסכת שבת.

ביצת החרגול אמורה להועיל נגד כאבי אוזניים ("ותולין באזנו" – רש"י שם). שן השועל מועילה לשינה – שן של שועל חי תעיר אותו משינה מרובה, ושן של שועל מת תביא שינה. ומסמר הצלוב מועיל לדלקת (שבת סז ע"א). אמצעים דומים מתאר החוקר הרומי פליניוס הזקן. גם גישתו למאגיה הייתה דו-ערכית. מחד גיסא הוא מדבר על הבלי המאגיה (Magicae Vanitates), ומאידך גיסא מזכיר שלל רב של אמצעים מאגיים. המאגיה לדעתו צמחה מן הרפואה!

נעיר עוד כי המושג "דרכי האמורי" אינו מתייחס ככל הנראה לתרבות הכנענית בלבד, אלא לאומות העולם בכלל. השימוש באמצעים מאגיים לא ידע גבולות. ברור כשמש שחז"ל היו ערים לעובדה שיש לסגולות פונקציה פסיכולוגית וחברתית ברפואה העממית, לכן נקטו גישה פרגמטית לכל דבר שמטרתו "משום רפואה".

"מרפא"

מה אומרים כשמישהו מתעטש? היום אומרים: "לבריאות". בתקופת המשנה והתלמוד אמרו "מרפא". בתוספתא (תוס' שבת ז [ח], ה) נאמר: "האומר 'מרפא', הרי זה מדרכי האמורי; ר' אלעזר בן צדוק לא אמר 'מרפא' מפני ביטול תורה; של בית רבן גמליאל לא היו אומרים 'מרפא'". ובמסכת ברכות (נג ע"א): "של בין רבן גמליאל לא היו אומרים 'מרפא' בבית המדרש מפני ביטול בית המדרש".

מכאן אנו למדים שהיו כאלה שהתנגדו למימרה זו בצורה מוחלטת. אכן ברוב התרבויות הקרובות נהגו לברך על העיטוש, ביניהן היוונים והרומאים. שוב, פליניוס הזקן מדווח לנו: Sternuentes Salutamur (מברכים למתעטשים). במדרש מספרים: "לא היה אדם עוטש וחיה, אלא בכל מקום היתה נפשו יוצאת בין בשוק בין בדרך, עד שבא יעקב אבינו וביקש רחמים על הדבר" וכו'. יעקב אכן הרגיש חולשה המבשרת את קרבת המוות והספיק לברך את בניו. "לפיכך חייב אדם בעטישה להודות להקב"ה שנהפך ממות לחיים" (ילקוט שמעוני, לך-לך טו). מכאן נובעת גישה חיובית לברכת "מרפא". נוסף לכך היו גם רבנים שלא אסרו לברך על העיטוש, אך התנגדו להפסיק לימוד תורה כדי לברך.

נוסיף עוד שאם הבורא הנשים את אדם הראשון דרך האף ככתוב (בראשית ב, ז): "ויפח באפיו נשמת חיים", הנשמה גם עלולה לצאת דרך האף – מכאן הפחד מן העיטוש. באמירת "מרפא" או "לבריאות", אנו ממחישים חשש ממוות פתאומי ומבקשים שמירה מפניו.

קמעות

לקמוע מובנו לקשור, להדק. קמעות (בתלמוד: קמיעין) הם אמצעים למניעת היזקים שונים, כולל מחלות, והיו בשימוש מימים ימימה. השתמשו בהם כבר בתרבות המצרית העתיקה ועושים כן עד היום הזה. במסורת היהודית נעשו קמעות מצמחים (שורשים או עשבים), ממתכת (זהב, כסף, נחושת) וגם בכתיבה על קלף או נייר. הקמע היה תלוי לרוב מן הצוואר, אבל לעתים תלו קמעות על קירות החדרים בתוך הבתים.

במשנה נאמר: "לא יצא האיש [...] בקמע בזמן שאינו מן המומחה" (שבת ו, ב). ומי נקרא "מומחה"? זהו אדם שכבר ריפא בקמעות שלושה אנשים. בגמרא (שבת סא ע"א) מדובר גם על "קמיע מומחה", היינו קמע שריפא כבר שלושה אנשים. ומוסיפים: "אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין, אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה". אין דרישה שהקמע עצמו יהיה בדוק ומומחה, אלא מספיק שהמרפא יהיה מומחה ומנוסה (ראו גם תוספתא שבת ד [ה], ט). מדובר גם על "קשרים", היינו שורשים או עשבים תלויים מהצוואר, שעושים בהם מספר קשרים. אביי פירוט בשם אמו: "אמרה לי אם' (אמו החורגת, שהייתה כנראה מיילדת ומומחית ברפואה עממית, בתרגום מארמית): 3 קשרים מפסיקים התפתחות המחלה: 5 קשרים מרפאים ו-7 קשרים אף מתירים כישופים. קשרים היו גם בשימוש בתרבות ההלניסטית ואף המספרים 3, 5, 7.

אנו עדים למתירנותם של חכמינו בנוגע לקמעות, כל זאת בתנאי שלא היה בהם שמץ של שמות של אלים או כוחות זרים למסורת היהודית. לעומת זאת רשומים על קמעות שמות של מלאכים ואף של הבורא עצמו, וגם פסוקים מן המקרא, במיוחד מתהלים. כל זאת לשמירה, או כפי שגם נאמר, כתפילה אילמת.

עין הרע

כתוב במקרא: "והסיר ה' ממך כל חולי" (דברים ז, טו). וחז"ל בתלמוד הבבלי וגם בירושלמי דנים ממושכות באילו מחלות, או ליתר דיוק באיזה גורם כללי לתחלואה מדובר. בתלמוד הבבלי (בבא מציעא קז ע"ב) אומר רב (מאה שלישית לספירה): "זו עין (הרע), [...] 99 (מתים) מעין הרע ואחד בדרך-ארץ". לשיטתו 99 אחוז מן האנשים שנופלים למשכב מוכים על ידי עין הרע. ובירושלמי (שבת יד, ג [יד ע"ג]) נאמר (בתרגום לעברית): "רב ור' חייא רבה אומרים שניהם: 99 מתים בעין (הרע) ואחד בידי שמים". חכמי ארץ ישראל טוענים שרב אמר זאת מפני שעין הרע בבבל שכיחה. רק שלושה גורמים מופיעים בשני המקורות (בבלי וירושלמי): עין הרע, צינא ומרה, המייצגים שלוש קטגוריות שונות: מאגיה (עין הרע), רפואה עממית (צינא, היינו קור) ורפואה "אקדמית" (מרה – היא המרה האדומה היוצאת מן הכבד – כיס המרה לא היה אז ניכר).

האמונה בעין הרע הייתה נפוצה ביותר. כבר במשנה (פרקי אבות ב, יא) נאמר: "עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריאות מוציאין את האדם מן העולם". נהגו להניח (אפילו בראשית התקופה המודרנית) שילדים רזים וחולניים נפגעו מבט מלא קנאה של אישה, היינו עין רעה. המליצו על כל מיני מימרות ופעולות כדי שלא להיפגע מעין רעה, ואין כאן מקום להאריך. בכל זאת, כשרב הבין את הפסוק המוזכר לעיל בהסרת עין הרע מאת בני ישראל הוא נשמע אופטימי במקצת, כאשר לפחות המושג עין הרע נשאר ללא ספק בתודעה היהודית לאורך הדורות ועד לימינו.

אבן תקומה

הזכרנו לעיל שחכמינו התירו לצאת בשבת עם עצמים תלויים מן הצוואר לשמירה מן המזיקים. "אבן תקומה" היא אמצעי שמירה לאישה בהיריון שמא תפיל את עוברה. נאמר בתלמוד (שבת סו ע"ב): "יוצאין באבן תקומה בשבת; משום ר' מאיר אמרו: אף במשקל אבן תקומה; ולא שהפילה אלא שמא תפיל; ולא שעיברה אלא שמא תתעבר ותפיל". אבן כזאת הייתה כנראה קשה להשגה, לכן התירו גם לשאת חפץ אחר השקול כנגד אבן תקומה אמיתית ובצורה כזו העבירו את כוחה אליו. לא רק התירו זאת לאישה שכבר הפילה בעבר אלא לכל אישה, ואף לאישה שלא ידוע אם אכן היא מעוברת. אף כאן אנו עדים למתירנות של חז"ל במה שנוגע לענייני בריאות ומניעה.

על "אבן תקומה" ידוע לנו מן הספרות הפרמקולוגית העתיקה _ מדובר ככל הנראה באבן הנקראת בלטינית Aetites. היא מוזכרת במהדורות מאוחרות של חיבורו הפרמקולוגי הקלסי של דיוסקורידס וגם בחיבור של פליניוס הזקן. צורתה מיוחדת: היא חלולה ובתוך החלל נמצאת אבן קטנה – כאילו מדובר על אבן מעוברת. אמצעי זה שייך לתאוריה טיפולית שהייתה מקובלת בתקופה העתיקה ונקראת התאוריה הסימפאתית (עניין של דמיון). אבן זו גם נקראה אבן-הנשר מפני שמוצאים אותה בקני הנשרים, כדברי פליניוס. אף שלא כתוב עליה דבר בספרות התלמודית, נראה שמדובר בתכשיר מאגי רב-תרבותי נוסף.

החשש לעבודה זרה

על אף הכמיהה הגדולה לאמצעים מאגיים בפולקלור היהודי, הקפידו חז"ל להזהיר מפני גלישה לעבודה זרה. נביא כאן שני סיפורים מן הספרות התלמודית המבהירים את הבעייתיות שבשימוש באמצעים אלו.

  1. "מעשה בבן-דמא, בן אחותו של ר' ישמעאל, שהכישו נחש; ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו, ולא הניחו ר' ישמעאל", ר' ישמעאל התנגד לכך שיעקב (שנקרא במקום אחר מין, כלומר מן הנוצרים הראשונים) ירפא את אחיינו, אף שבן דמא ניסה לשכנעו שלשם רפואה מותר! בן דמא נפטר, ור' ישמעאל אמר: "אשריך בן דמא שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה". היה חשש סביר שיעקב ישתמש בשמות ובאמצעים הקשורים לעבודה זרה, לכן מטפל זה לא התקבל. נזכיר שישנם שלושה מקרים שעליהם נאמר שיהודי "ייהרג ולא יעבור": שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה (במיוחד בפרהסיה) [ראו עבודה זרה כז ע"ב].
  2. "אמר ליה זונין לר' עקיבא (הסיפור מובא בפרפרזה שלי כדי לסייע בהבנתו): שנינו יודעים שאין ממשות בעבודת כוכבים. אבל אנו עדים למקרים כגון פיסח שאינו מסוגל ללכת, והולך הוא למקום עבודה זרה וכשיוצא משם נרפא והולך! ענה לו ר' עקיבא במשל; והנמשל: כשהבורא מטיל מחלה או מום כעונש, הוא גם קובע לכמה זמן עונש זה יימשך. אבל אם קורה שבדיוק באותו יום שהאדם אמור להחלים הוא הולך למקום עבודה זרה, האם ישנה הקב"ה את התכנית שלו? ובלשון חז"ל: "וכי מפני ששוטה זה עושה שלא כהוגן אנו נאבד שבועתנו"? במילים אחרות, חבל שבן אדם זה יחשוב שהוא נרפא על ידי דבר אסור, אבל כולם יבינו שרק הבורא מקציב שעת ההחלמה.

שני סיפורים אלה מזכירים לנו שבכתבי הנצרות הקדומים תופס ענין הטיפול במחלול שונות כגון אפילפסיה, שיתוק, שיגעון ועוד, מקום מכובד. חכמינו היו ערים לניסיונות השכנוע של הכתות החיצוניות באמצעות טיפולים משונים ולכן התנגדו להם.

סיכום

הבאתי סקירה חלקית בלבד על טיפולים ועל אמצעי מניעה מאגיים בתלמוד: על רוחות ושדים, על המושג "דרכי האמורי", על קמעות ולחשים, על כמה מנהגים מיוחדים כגון "אבן תקומה" וברכת "מרפא" והטיפול בכלב שוטה. לסיום דבריי אקדיש שורות מספר לקשר שבין אסטרולוגיה לרפואה.

בעת העתיקה לא התייחסו לאסטרולוגיה כאל פעילות מאגית אלא כאל עניין מדעי, ולא הפרידו בין אסטרונומיה לאסטרולוגיה. למר שמואל קראו לעתים "שמואל אסיא" ולעתים שמואל "ירחינאה", כלומר גם רופא וגם אסטרונום. לעומת זאת אומר התלמוד (פסחים קיג ע"ב): "מנין שאין שואלים בכלדיים? שנאמר: 'תמים תהיה עם ה' אלקיך'" (דברים יח, יג). הכלדיים הם הכשדים, היינו הבבלים; ובהשאלה, קוסמים, הוזים בכוכבים. בספר דניאל (ב, ב) נאמר: "ויאמר המלך לקרוא לחרטמים ולאשפים ולמכשפים ולכשדים, להגיד למלך חלומותיו". הבבלים אכן נחשבו מומחים בחכמה זו. התלמוד דן בשאלה האם יש מזל לישראל אם לאו. בשורה התחתונה נגיד שגם אלה שהאמינו בהשפעת הכוכבים על חיי אדם הדגישו שכוח הבורא הינו מעבר לזה. אברהם, שיצא מתרבות בבל-אור כשדים, היה לפי המדרש אסטרולוג מפורסם ופנינה הייתה תלויה בצווארו, וכל חולה שהסתכל עליה מיד נרפא. אמר לו הקב"ה: "צא מאצטגנינות שלך", כלומר עזוב אמונתך בכוח הכוכבים. אברהם היה משוכנע, לפי חוקי הכוכבים, שלא יוכל להביא ילד לעולם משרי (שרה) אשתו,אך הקב"ה "הוציא אותו החוצה" והראה לו הכוכבים ואמר לו "כה יהיה זרעך" ואברהם קיבל בשורה זו באמונה שלמה (ראו נדרים לב ע"א). מתייחסים בתלמוד לגורמים אסטרולוגיים במיוחד בהקשר להקזת דם וכו'. מי שנתן הוראות מתי לא להקיז הוא מר שמואל (שבת קכט ע"ב). לצערי, לא אוכל להאריך בעניינים אלו במסגרת רשימה זו.

"סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא" (קהלת יב, יג). חתימה זו של ספר קהלת תהיה גם חתימה לרשימה זו: אפילו אם טיפול באמצעים מאגיים הוא הבל, האמון בהם היה מושרש בישראל וחז"ל גילו כלפיו גמישות רבה, תוך הצגת תנאי הכרחי שלא יגלוש לעבודה זרה, "כי אני ה' רפאך" (שמות טו, כו).

ביבליוגרפיה:
כותר: רפואה מאגית בתלמוד
מחבר: קוטק, שמואל
תאריך: כסלו תשס"ג , גליון 14
שם כתב העת: מחניים - במה למחקר, להגות ולתרבות יהודית
עורך הכתב עת: הכהן, מנחם  (הרב)
הוצאה לאור: מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית