מחאה פוליטית היא ביטוי של ביקורת ואי-אמון של יחידים וקבוצות כלפי שלטון, מוסדותיו או המדיניות הננקטת על-ידו. מטרות המחאה נפרשות על רצף שיכול להתחיל בתביעה לשינוי מדיניות מסוימת, ספציפית ומוגבלת, ועשוי להגיע עד לתביעה למיגור השלטון ולשינוי הערכים שעליהם הוא מושתת. הספרות הענפה העוסקת במחאה מקיפה טווח רחב של גילויי מחאה, כמו מרי אזרחי, סרבנות מטעמי מצפון, מחאה סמויה (למשל השתמטות מתשלומי מס), מחאה גלויה (המתבטאת למשל בהפגנות), מחאה של אדם יחיד כלפי מוסדות השלטון, מחאה שמארגן רוב מכריע בציבור המבטאת תביעה לשינוי הסדר החברתי והפוליטי ועוד (Fogelson, 1971; Korovkin, 2000; Lenin, 1963). המחאה מבוטאת באמצעים שונים, למן שביתות שבת ושביתות רעב, עבור דרך הפגנות ברחובות, נשיאת שלטים וכרזות, כתיבת גילויי דעת ופובליציסטיקה באמצעי התקשורת הרשמיים או בדרכים פירטיות, וכלה בנקיטת פעולות אלימות, כגון: הבערת צמיגים, התבצרות במקומות ציבוריים ופגיעה ברכוש ובנפש.

השורשים ההיסטוריים של המחאה בעת החדשה מיוחסים בדרך כלל למהפכה הצרפתית ולמהפכה התעשייתית, ומקורם האידאולוגי הוא בשמאל ובליבראליזם. בעת החדשה המוקדמת, הליבראליזם שימש כאידאולוגיה של המאבק נגד הפיאודליזם ועריצות המלוכה האבסולוטית שעשקו את פרי עמלם של האריסים והאיכרים והגבילו את התפשטות הבורגנות ואת פעולתה החופשית. אך בתקופה המאוחרת יותר רווחו מחאות השמאל שהופנו נגד השיטה החברתית הבלתי שוויונית שכוננה הבורגנות. בחברות דמוקרטיות המחאה היא מעין נייר לקמוס המאפשר להעמיד במבחן את מידת הדמוקרטיות של המשטר או השלטון. במשטר דמוקרטי זכות המחאה מוסדרת בחוק ומעוגנת בעקרונות של חופש הביטוי וההתארגנות. היא מהווה מכניזם לגיטימי וחיוני של גילויי ביקורת כלפי מוסדות השלטון והמדיניות שלו. עם זאת הניסיון ההיסטורי מלמד ששלטון, ואפילו הוא דמוקרטי, איננו מקבל בקלות ערעור וביקורת והוא נוקט דרכים שונות כדי לפקח על מחאות, להגבילן ול"איידן", זאת בשיטות של "הפרד ומשול", הצנחת מנהיגים לתוך הממסד ואף העלמת המנהיגות המובילה את המחאה על-ידי מאסרים ואף חיסולים. במשטרים לא דמוקרטיים, מחאה מדוכאת מלכתחילה ובגלוי.

במחצית השנייה של המאה העשרים שטף את העולם המערבי גל של מחאות הובילו סטודנטים, ואלה כונו "השמאל החדש". תחילת אירועים אלה במרד שהתחולל בצרפת נגד יחסו המתנשא של הממסד האקדמי אל תלמידיו. גל זה התפשט לרחבי אירופה המערבית ואל מחוץ לכותלי האוניברסיטה. בהמשך בלטו בו ארגוני מחתרת קיצוניים אלימים במיוחד, כגון: באדר מיינהוף בגרמניה והבריגדות האדומות באיטליה. אולם המחאה התקשרה גם לערוצים נוספים, בעיקר בארצות הברית: האחד נסב סביב מחאת השחורים וזכויות האזרח; השני, סביב ההתנגדות למלחמה שניהלה ארה"ב בוייטנאם; והשלישי, סביב הביקורת על התרבות הקפיטליסטית והבורגנית. הצעירים המוחים שכונו "ילדי הפרחים" נשאו ססמאות, כגון "עשו אהבה – לא מלחמה", וקראו תיגר על הממסד. הם קראו לחתרנות, למתירנות ולמתן מעמד חוקי לסמים (Freeman, 2000). העובדה שמרד זה נישא על-ידי סטודנטים גרמה לכך שהוא זוהה בתחילה כמרד נעורים. אולם "מרד" זה לא תם כשהמורדים בגרו. הוא הביא לשינויים בנושאים השונים שאליהם התייחסה המחאה: זכויות האזרח, מעמדם של השחורים בארצות הברית ומלחמת וייטנאם. הספרות העוסקת במחאה, בייחוד זו המרקסיסטית ומאוחר יותר הניאו-מרקסיסטית, רואה את הצעירים האינטלקטואלים כבעלי תפקיד מוביל בשינוי החברתי. עם זאת, ממדי השינוי ומידת ההצלחה של המחאה בתחומים שונים שנויים במחלוקת. יתירה מכך, עצם כינוין של מחאות הסטודנטים במונח "מרד" מעוררת שאלות הנוגעות לגבולות ההגדרה של תופעת המחאה. דומני כי הדיון בשאלות אלה כרוך בניתוח בסיס ההצדקה שעליו מושתתות המחאות (Benwick and Smith, 1972).