|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > אידיאולוגיות, תנועות וזרמים > הרעיון הלאומי היהודי |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
|
חלק ניכר של האידיאולוגיה הציונית הובע בניב של הזרמים הלאומיים המודרניים, בין בנוסח של מאציני (Mazzini) או קאבוּר (Cavour) ובין בנוסח של הרומנטיקה הגרמנית. לכן אין זה אלא טבעי שהתנועה הציונית והאידיאולוגיה הציונית הוגדרו כפסגת הלאומיות היהודית המודרנית או כמקבילה היהודית של תנועות לאומיות מודרניות אחרות. אף-על-פי שהגדרה זו נכונה בחלקה, אין בה כדי למצות את המשמעות של האידיאולוגיה הציונית ושל האמונה הציונית והיא אינה עושה צדק עם כמה יסודות מכריעים של האידיאולוגיה הזאת. היא אינה מביאה בחשבון שהתנועה הציונית והאידיאולוגיה הציונית, במלוא הניסוח שלהן, היוו את התגובה הרדיקלית ביותר להתפרקות של הציוויליזציה ההלכתית היהודית המסורתית כפי שהתפתחה בימי הביניים. הציונות הייתה מהרבה בחינות ריאקציה למאמצים השונים של יהדות אירופה לבנות-מחדש את הגבולות ואת התכנים של הציוויליזציה היהודית בתוך התחום של הציוויליזציה המודרנית, ובמיוחד בתוך מדינת הלאום האירופית המודרנית ריאקציה ששללה את התקפות של התגובות האחרות, וכן את אלה של הדפוס ההלכתי הוותיק יותר.(4) הציונות הייתה שותפה לתגובות הללו בהנחה הבסיסית של האפשרות, אפילו של הכורח, למצוא בעולם המודרני זירה שבה יהיה מקום למימושו של החזון היהודי הציוויליזציוני. היא הייתה שותפה לתנועות הלאומיות האחרות שהתפתחו בקרב יהודי מזרח אירופה בהנחה שהטמעת היהודים בהיסטוריה העולמית, במשפחת האומות, יכולה להתבסס אך ורק על תהליך של שיקום קיבוצי שהגדיר את הקהילה היהודית במונחים לאומיים, ולא רק דתיים. היא גם אימצה נושא שפותח בתנועת ההשכלה המזרח-אירופית: "פרודוקטיביזציה", נרמול המבנה התעסוקתי של היהודים, תוך הדגשה חזקה של החשיבות הנודעת לבניית מוסדות מודרניים. אבל הייתה הנחת-יסוד אחת שהפרידה אותה מהתגובות היהודיות האחרות אשר בחלקן קדמו לה, וחלקן, למשל "הבונד", עלו יחד אתה – למודרניות ועשתה אותה למהפכנית ולרדיקלית ביותר מכל התנועות היהודיות המודרניות. ההנחה הזאת הייתה ההתעקשות על כך שהבנייה-מחדש של הזהות הקיבוצית היהודית בתגובה לאתגרים של המודרניות, הגשמת החזון היהודי הציוויליזציוני, יכולה להיעשות רק על-ידי יצירה של ישות קיבוצית יהודית בסביבתה הטבעית, הלאומית, הטריטוריאלית. בניגוד לכל המאמצים המזרח-אירופיים האחרים לבנייה-מחדש קיבוצית של החיים היהודיים, התנועה הקיבוצית והאידיאולוגיה הציונית הדגישו כי בנייה-מחדש קיבוצית כזאת, חיים קיבוציים לאומיים כאלה, יוכלו להתממש רק בארץ-ישראל. על-פי האידיאולוגיה הציונית, ארץ-ישראל הארץ המובטחת, העריסה ההיסטורית של האומה היהודית, הארץ שבה נבנו מלכתחילה העם היהודי והציווילזציה היהודית ואשר הייתה ברציפות רכיב של התודעה הקיבוצית היהודית הייתה המקום היחיד שבו אפשר לבנות-מחדש ישות קיבוצית יהודית וסביבה יהודית, המקום היחיד שבו יכולים היהודים לשוב ולהיכנס להיסטוריה ולהיעשת לקהילה נורמלית ופרודוקטיבית האחראית לגורלה שלה.(5) המרד הציוני או המהפכה הציונית היו מכוונים אפוא כנגד הרעיון שאפשר לקיים ולשמר חיים יהודיים משמעותיים ומסורת יהודית משמעותית, ואפילו רק את עצם הקיום הפיסי היהודי, בתוך המסגרת של מדינת-הלאום האירופית המודרנית. זה היה עיקר יסודי של האידיאולוגיה הציונית שפעל במובנים רבים כנגד הזרם המרכזי של ההיסטוריה היהודית המודרנית, כנגד המאמצים השונים להשתלבות בחברה המערבית עיקר שאמר כי בתוך מסגרת כזאת מאיים על היהודים חיסול פיסי או רוחני ותרבותי בגלל התבוללות בלתי מושלמת ובגלל אי-היכולת של החברות המודרניות לעכל את היהודים. רק בארץ-ישראל תוכל לקום ולשגשג חברה יהודית מודרנית, חדשה ובת-קיימא; רק שם יהיה אפשר להגשים את החזון הציוויליזציוני היהודי הספציפי. רוב הסיעות בתוך התנועה הציונית הדגישו כי רק בנסיבות כאלו יהיה אפשר להבטיח אפילו את השרידות הפיסית של היהודים בחברה המודרנית, ורק כינונה של מערכת פוליטית יהודית חדשה היה יכול לספק מקלט בטוח לעם היהודי.העיקר האחרון הזה הוליד לעתים קרובות את הטענה שהציונות הייתה רק תגובה לאנטישמיות המודרנית, אבל טענה זו נכונה בחלקה בלבד. התרחשויות אנטישמיות כדוגמת פרשת דרייפוס והפוגרומים בראשית שנות השמונים של המאה התשע-עשרה אכן היו חשובים בגיבוש ובהתפשטות של האידיאולוגיה והתנועות הציוניות; ורכיב מכריע של התגובה הזאת היה החיפוש של בית בטוח ליהודים, אבל אותן התרחשויות עצמן הפעילו גם תגובות אחרות, ובכלל זה הגירה לשני חלקי אמריקה ולדרום אפריקה, הגירות שהיקפן המספרי היה גדול מזה של החברות בתנועה הציונית או של ההתיישבות בארץ-ישראל. ההתעקשות הציונית על כך שמקלט בטוח יוכל להימצא רק בארץ-ישראל הייתה מבוססת על תפיסה מיוחדת של מהות "הבעיה היהודית". רכיב מרכזי אחר של התפיסה הזאת היה ההדגשה של יצירתיות תרבותית או בניית מוסדות, שאפשר היה להציגן לא רק כפתרון נאות לבעיה הקונקרטית של ההתיישבות בארץ-ישראל או להיבט הפיסי של השאלה היהודית אלא גם כבעלות משמעות אוניברסלית. כך קרה שמגזרים רבים של התנועה הציונית ניסו למצוא דרך חדשה לצירוף הישן בין המשמעות היהודית במיוחד של המסורת היהודית ובין המשמעות האוניברסלית שלה של הנחות-היסוד הציוויליזציוניות היהודיות והדגישו את היסודות האוניברסליים במסורת המיוחדת הזאת. אכן, לא תמיד היה ברור לחלוטין איזה סוג של חברה יהודית ראוי להקים, לא תמיד נודעו ההשתמעויות המדויקות של החזון הזה. בספרות הציונית ניתנו תשובות רבות, המקיפות היבטים וממדים שונים מסורתיים, מהפכניים, דתיים, חילוניים וסוציאליסטיים. אפשר שהיסודות השליליים המשותפים של האידיאולוגיות הללו, כדוגמת סוג החברה שאינה רצויה, היו ברורים יותר מהתכנים החיוביים שלהן. אך אף לא אחת מן התשובות הציוויליזציוניות לא ביקשה להנציח את החברה היהודית המסורתית כפי שהתקיימה במקומות רבים במזרח אירופה ובמרכז אירופה; התשובות הללו גם לא השלימו עם הקהילות היהודיות המתבוללות, המוגדרות במונחים דתיים בלבד, שהתפתחו במערב אירופה ובמרכז אירופה. הן חיפשו סינתזה בין היהודיות ובין ההשכלה או המודרניות של המערב; רובן לא הסתייגו לא מהמסורת היהודית ולא מן המודרניות בפני עצמן. קיצונים כדוגמת י"ח ברנר (1921-1881) ומ"י ברדיצ'בסקי (1921-1865) אכן הדגישו ביותר את השלילה של חלקים רבים של המסורת היהודית. אבל אפילו הם נטו, בסך-הכל, לחפש בתוך ההיסטוריה היהודית יסודות שאפשר להחיותם. בדומה לכך, רק מעטים מאוד דחו כל צורה של מודרניות. הרבה סוציאליסטים ציונים שאפו להקים סוג כזה או אחר של חברה סוציאליסטית אוטופית המכוונת כנגד הרעות של החברה הקפיטליסטית ו"חברת ההמונים", אבל רובם, במיוחד הציונים הממוערבים יותר, ראו לנגד עיניהם מדינה ליברלית-דמוקרטית מודרנית עם הדגשים סוציאליים ולפעמים אף גרעינים או יסודות סוציאליסטיים.(6) וכך, כפי שמסביר דוד ויטל בספרו על הציונות,(7) המאמץ לבנייה-מחדש של דרך חדשה לחיים יהודיים קיבוציים מלמד מדוע הציונות הייתה כמעט התנועה הלאומית היחידה שניסתה לחולל מהפכה סוציופוליטית. במונח זה, מהפכה סוציופוליטית, איני מתכוון להדחה של ריבון מסורתי או להשתחררות מדיכוי פוליטי, אלא למאמץ נרחב, בהיקף מלא, ליצירת סוג חדש של סדר סוציופוליטי, אם גם לא בהכרח משטר סוציאליסטי. חלקים גדולים של התנועה הציונית בעיקר, כמובן, הציונות בנוסח תנועת העבודה ניסו למזג את שתי המגמות, לאומיות וסוציאליזם, שיעקב טלמון המנוח הציגן בספרו האחרון כמגמות הסותרות ביותר זו את זו במאה התשע-עשרה; אבל הציונים האמורים עשו זאת בדרך מיוחדת למדי, ואפילו אותם חלקים של התנועה הציונית (בעצם, רוב התנועה הזאת) שלא נמנו עם תנועת העבודה היו שותפים לפחות לרכיבים מסוימים של החזון המהפכני הזה. רק מקרה אחד דומה במובן הזה לניסיון הציוני: המקרה האמריקני. למרות כל הכתובים הרבים שהוקדשו ללאומיות האמריקנית, עודני מפקפק, כפי שגם אראה בהמשך הפרק הזה, אם לאומיות היא אכן המונח הנאות להגדרת של הישות הקיבוצית האמריקנית.(8) מה שקרה בארצות-הברית לא היה התפתחות של תנועה לאומית אלא, כפי שדה טוקוויל ראה בבירור, התגבשות של ציוויליזציה מודרנית חדשה וייחודית, תוך כדי צמיחה ממסורת דתית מהפכנית ייחודית.(9) בשני המקרים, ארצות-הברית, והתנועה הציונית והיישובים החלוציים בישראל, השפיעה מגמה דומה של קולוניזציה. בשונה מחברות קולוניזציוניות אחרות (כמו אלה של אוסטרליה, קנדה ואפילו דרום אפריקה), הקולוניזציות האלה היו קשורות באידיאולוגיה של יצירת סדר סוציופוליטי חדש. בניגוד לניתוח המפורסם של לואיס הרץ (Hartz), ארצות-הברית והיישוב לא היו רק מעין מקטעים (fragments) של חברות אירופיות שמתוכן באו, כפי שאפשר לטעון במידה גדולה יותר של תקפות ביחס לדומיניונים הלבנים של האימפריה הבריטית.(10) אי-אפשר אמנם לדבר על מהפכה חברתית בארצות-הברית במשמעותה ה"סוציאליסטית" הספציפית, אבל אפשר גם אפשר לדבר על יצירתו של דפוס ציוויליזציוני חדש. בהמשך הדברים נבדוק את ההבדלים בין היישוב והחברה הישראלית, הנצר העיקרי של התנועות הציוניות, ובין ארצות-הברית. כאן די לנו בציון שני ההבדלים הבסיסיים בין היישוב, הקהילה היהודית בארץ-ישראל ואחר-כך במדינת ישראל, ובין המקרה האמריקני. אחד ההבדלים האלה נעוץ בחשיבות שיוחסה בתוך הציונות לחזונות סוציאליים שפיעמו בקבוצות שונות של תנועת העבודה, מה שנעדר לחלוטין בארצות-הברית. חשובה עוד יותר היא העובדה שהתנועה הציונית, עם כל האידיאולוגיה המהפכנית שלה, שמה דגש חזק מאוד ברכיבים הקמאיים וההיסטוריים של הזהות הקיבוצית היהודית, יסודות שאינם מצויים במקרה האמריקני. מכיוון שהרכיבים הללו היו משותפים לציונות ולתנועות לאומיות אחרות, יש אכן טעם והיגיון לראות את הציונות כתנועה לאומית. אולם בעת ובעונה אחת, היא נבדלה מאוד מתנועות לאומיות אחרות בעיקר מתוך חשיבותם של המאפיינים המהפכניים שהיו משותפים לה ולמקרה האמריקני. את מלוא ההשפעה של ההבדלים אפשר להבין רק אם מביאים בחשבון את היחס הבלתי-פוסק של המהפכה הזאת לניסיון הציוויליזציוני ההיסטורי היהודי.
לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים:
|
|||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
